"האלבום הראשון התחיל בזה שהייתי גיטריסט של אמנים אחרים, שלמה ארצי, מתי כספי, אריק סיני, חוה אלברשטיין ועפרה חזה ז"ל. לפני אחת ההופעות שלו, ארצי שמע שירים שלי, התלהב והחליט להביא אותי ל'הד ארצי'. שלח אותי למנכ"ל מיקי טוניס שאמר, בגדול, אני רוצה להחתים אותך, נחשוב על זה. חשבתי לעצמי מה יגרום להם לרצות אותי יותר ואמרתי שזה רעיון טוב להביא את מתי כספי שיפיק מוזיקלית. הוא הרי נחשב אלוהים בתעשייה. הגעתי למתי ואמרתי לו תוך שאני משקר ביודעין, שאני חתום ב'הד ארצי' ורוצה שהוא יפיק לי את האלבום. מתי הקשיב ואמר, סבבה. הלכתי ל'הד ארצי' וסיפרתי שמתי כספי עובד איתי. הייתי יכול להצליח או ליפול בגדול עם הסיפור. אבל היה לי מזל".
באילו נסיבות נכתב "אני בא הביתה מהלילה"?
"ב-1982, כשעבדתי במועדון ליד חוף הים בתל אביב. הבעלים אז היו אריק סיני ומתי כספי. באחד הלילות שם ראיתי איך ג'וזי כץ חטפה מכות רצח משמוליק קראוס. הוא הגיע שיכור והתחיל להרביץ לה. אנשים הפרידו ביניהם. היא ברחה ועוד באותו לילה לקחה את הילדים ונסעה לארה"ב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"כתבתי את השיר לדינה, אשתי המתוקה הראשונה. היא תמיד חיכתה בבית כשאני מגיע מהלילה. אחרי הופעות במועדון הייתי הולך לכיכר דיזנגוף ברגל. לאורך ההליכה הזו כתבתי את השיר. זה היה יומן פסיעה כזה של כל מה שראיתי. השיר נכתב בקצב הרבה יותר מהר והלחן כבר היה לגמרי בראש. הגעתי הביתה ושיפצתי את השיר על הגיטרה, השמעתי למתי. הוא אמר לי, זה מאוד-מאוד יפה, שזו ממש התפרצות רגשות אצל מתי. והוסיף, אבל למה אתה רץ, מי רודף אחריך? לאט-לאט. אמרתי לו, מתי, יש לי אנרגיות. והוא ענה, לצ'יפס לא אומרים נו, הוא יתבשל בזמן שלו. המשפט הזה נשאר איתי לתמיד. לשיר הזה היה את הקצב הנכון של ההתפתחות שלו ומתי צדק לגמרי".
מתי הבנת שהוא מצליח?
"זה היה הסינגל הראשון שלי. הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה, נסעתי עם אריק סיני ללבנון, להופיע בפני חיילים, ובדרך נעצרנו ליד איזה מקום שהשמיע רדיו ברמקול גדול כזה. פתאום שמים את 'אני בא הביתה מהלילה', אני נעמד ליד הרמקול וצועק, זה אני, זה אני, שומעים אותי ברדיו! זו חוויה מטורפת עבורי, בכל זאת פעם ראשונה ברדיו. סוריאליסטי ממש".
"הופעתי עם אריק סיני בתחילת שנות ה-80 והוא סיפר לי על ניסיון חיזור כושל שלו אחרי זמרת נורא מפורסמת. הוא ניסה את כל מה שאפשר כדי לכבוש את ליבה, אבל שום דבר לא הצליח לו. עכשיו זה אריק סיני, השרמנטי וחביב הנשים, כוכב. והוא אומר לי, אולי בעצם אני הייתי צריך להיות מישהו אחר כדי שהיא תסכים לצאת איתי? אולי זה שאני אריק סיני רק מפריע בעניין? ואז חשבתי על מה שחושב מישהו על ניסיון חיזור שלא מצליח לו, וזה הטקסט של השיר. אריק סיני ידע שזה עליו. הלחן היה מחווה לשיר של כספי, 'יום יום אני הולך למעונך'. הייתי גאה בזה שאני מצליח לכתוב שיר כמו מתי כספי, אבל אחר כך הבנתי שאני צריך למצוא את הסגנון שלי".
"את שני השירים כתבתי על אחי יואב ז"ל, שנפטר במהלך השירות הצבאי ב-1984. הוא היה על ספינת חיל הים וכנראה היה שם מכשיר קשר מקולקל באופן רשלני כי כמה חיילים על הספינה חלו בסרטן, שניים מהם מתו, בהם אחי, שהלך לעולמו בגיל 21 וחצי, אחרי פחות מחצי שנה של מאבק. יואב היה בריון, חזק נורא פיזית, והוא פשוט קמל מסרטן קיבה. הייתי אז בן 27, ולא ידעתי מה לעשות עם זה. לא הייתה שום דרך להתמודד עם הכאב הנורא והאובדן הבלתי נסבל. היינו עד מותו שני אחים, וארבע אחיות, כך שנשארתי האח היחיד בבית. בלילה האחרון של השבעה כתבתי את שני השירים האלה, ממש גב אל גב. 'מכתב קטן' נכתב לפי מכתב שמצאתי בתיק של יואב, שאותו כתב לחברה שלו אירית, עם תמונה. הוא כתב שם: שנינו מחייכים למצלמה, ומתוך זה כתבתי את השיר.
"'מחר הוא יחזור' כולו זיכרונות צבא שלי שמחוברים לתקווה שאולי מחר אחי יחזור, תקווה בלתי ניתנת למימוש. את שני השירים לא יכולתי לשיר בהתחלה, הכאב היה גדול מדי ולא היה בי כוח נפשי גם לבצע אותם אחרי שכתבתי. העדפתי שלהקה צבאית תיקח אותם ורק בהמשך הקלטתי בעצמי".
"הטקסט של 'פנים ושמות' נכתב על אמא ואבא ברחובות, החצר בילדותי שבה נפלתי ליד השער וקיבלתי שריטה בסנטר שנשארה. המקום הזה שאתה מסתכל אחורה. כתבתי אותו במהלך סיבוב הופעות עם שלמה ארצי בארה"ב. אנחנו מגיעים לניו יורק והכול שלג, תקועים במלון ואי אפשר לצאת. כל אחד בחדר כותב שיר. ארצי כתב את 'נרקוד נשכח' ואני את 'פנים ושמות' בחדר ליד. בבוקר השמענו את השירים אחד לשני וכל אחד אמר על השיר של האחר: 'נהדר'. שנינו הכנסנו את השירים לאלבומים שיצאו באותה תקופה".
איך היה ללוות את ארצי?
"ניגנתי איתו חמש שנים, כולל באלבום 'חום יולי אוגוסט'. זה היה בית ספר אדיר. הדבר שהכי למדתי משלמה ארצי זה מה שאני לא יכול להיות: שלמה ארצי. מאוד חשוב לדעת בקריירה שלך מה אתה לא יכול להיות. ארצי בולדוזר ויש לו אנרגיה של עשרה אנשים כשהוא על במה, משהו כובש ואש ולהבה ואני בנוי למקום אחר של ליצור יותר קשר אינטימי ודיבורי ודברים קטנים יותר, לא לגודל הזה".
אבל לתקופה בשנות ה-80 הצלחת כמו שלמה ארצי. להיטים, קהל, מצעדים. הכול היה בגדול.
"לא ממש כמוהו, בוא. וזו לא תקופה שאני זוכר לטובה. זוכר פחד גדול מהימים האלה, של לשכוח מי אני ולהתמלא אוויר חם ולהתרחק מהמקום המאוד ישיר שלי, של להחזיק גיטרה ורק לשיר. בדיעבד, היה בי פחד גדול מהדודו טופזיציה של החיים, המקום שבו אתה שוכח את המציאות. זה לא קרה לי אף פעם, לא איבדתי את זה, לא התמלאתי מהמקומות האלה גם כי אני לא טיפוס של אגו".
"גרתי אז בתל אביב ומשהו בפנים כל הזמן אמר לי שאני לא תל-אביבי. אני בא מרחובות, עיר קטנה, כולם מכירים את כולם. וכשבאתי לתל אביב הקצב שלה היה גדול נורא עליי, רכבת שדים כזו. זה שיר על סיפורים קטנים בתל אביב, לאו דווקא אישיים. לא הייתי בליין של מועדונים, זה לא האופי שלי, אני טיפוס הרבה יותר ביתי. אבל אתה רואה במועדונים איך אנשים מתחברים בבדידות ואיך סצנת הסטוצים התל-אביבית משאירה סוג של ריקנות אחרי הנאות רגעיות. אני הסתכלתי על זה מהצד, לאו דווקא כשופט".
לימים הקאבר של עדי כהן לפתיח של "החברים של נאור" החיה את השיר.
"קאבר אדיר שלקח את זה למקום רוקיסטי מעולה, ועדי שרה את זה נפלא. זה העיף באמת את השיר לשמיים ובחגיגות המאה לתל אביב השיר לקח מקום ראשון בדירוג של השירים הכי האהובים שנכתבו על העיר. ביצעתי אותו עם הפילהרמונית באותן חגיגות וזו הייתה חוויה אירונית מבחינתי כי הטקסט לא ממש מביע אהבה לתל אביב".
"כתבתי את הטקסט מול משחק כדורגל בטלוויזיה, בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד. אני מאוד אוהב כדורגל והרבה פעמים, בגלל ההופעות, הייתי מקליט אז בווידיאו משחקים מהליגה האנגלית ומבקש שלא יגלו לי תוצאות. אחר כך הייתי יושב מול המסך ובכל פעם שהיו לי לחן או מילים, עצרתי את הווידיאו, כתבתי את מה שהיה לי והמשכתי לצפות. ככה נולד 'זה לא אני' וגם שירים נוספים. הטקסט הזה נכתב על סיפור אהבה גדול וסוער שהיה לי באותה תקופה. כזה שלא הגיע לכלל מימוש. הרגשתי אז מיוסר נורא. הייתי נשוי לדינה, והייתי גם עם מישהי אחרת שלא רצתה לממש שום דבר רציני בזמן שאני נשוי. הייתי מתוסכל מאוד, כי נורא אהבתי אותה וזה יצא בשיר מתריס, 'זה לא אני שאורז מזוודה ועוזב, זה לא אני שמשאיר רק מכתב'. זו היא".
והיא ידעה שזה עליה?
"לא. אולי עכשיו היא תדע".
ודינה?
"היא ידעה, כי אני סיפרתי לה בשלב יותר מאוחר. אתה לא יכול להסתיר דברים כאלה יותר מדי זמן".
"השיר הוא לא על זוהר ארגוב. לא התכוונתי אליו, אבל הסיפור באמת מתאים בול. אביהו מדינה שידר אז את השיר ברדיו ממש כשיצא ואמר, איך זמרים אשכנזים כותבים שירים יפים על זוהר ארגוב. רק שהיו פה שתי בעיות: 1. זה לא על זוהר. 2. אני לא אשכנזי, אבא מרוקאי, אמא ממצרים. אבל ברגע שאביהו אמר את זה בנחרצות, כולם כבר קבעו: הנה שיר על זוהר ארגוב".
אי אפשר להאשים אותם. כתבת: מה נשאר מהזוהר.
"בכלל התכוונתי לעולם הזוהר. כתבתי בעצם את הטקסט על אלביס פרסלי, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, אנשים שבוערים באש של השירה שלהם ומתים בסוף צעירים נורא, כי זה שורף אותם".
ראית גם קולגות שנכנעים ללבן?
"עבדתי עם הרבה אמנים וחלק מהם ראיתי מתמלאים בכל מיני חומרים לא טובים. אז כתבתי את זה גם כדי שלי זה לא יקרה. אני סאחי מארץ הסאחים, לא עישנתי אף פעם בחיים, גם לא שותה אלכוהול. אני בסוטול טבעי של החיים. זה שמר עליי. הקול שלי בגיל 65 נשאר צלול כמו בגיל 30 ומקווה שזה יימשך ככה".
"בתקופה של 'פנים ושמות', כשהכול התחיל להצליח, הופעתי בסמטה בבאר שבע, מועדון קטן, פעם בשבוע בכל יום רביעי. שרתי את השירים שלי וגם המון ביטלס. התחילו להשמיע אז את השירים שלי יותר ברדיו, התחלתי להרגיש שמשהו בקריירה מתחיל לזוז, היה ירח מלא באותה נסיעה והרגשתי שהוא מאיר לי בקרן אור את הדרך, שאני בדרך אל האושר. חשבתי על המשפט הזה, מה אני עושה איתו, ונראה לי נכון לכתוב סיפורים של שלושה זוגות שמחפשים אושר, כל אחד בדרך שלו, את הניצוץ, וגם אני וזוגתי דינה. המסקנה של השיר היא שהאושר האמיתי נמצא בחיפוש. הלחן כבר התנגן לי בראש ממש באותה נסיעה".
"ההצלחה של השיר הפתיעה אותי כי זה לא שיר פשוט, וזה טקסט חריף, חצי פוליטי, שלא נוקט צד ממש אבל בפירוש מדבר נגד מלחמות ואלימות".
זה די לקחת צד ספציפי.
"כל מי ששומע את השירים שלי לא יכול לטעות איפה אני נמצא. מצד שני זה מגוחך בעיניי בשירים להניף דגלים ולקחת צד ישיר ביצירה, להגיד אני בעד לפיד או ביבי. כי אז אנשים פחות מקשיבים לך ואתה מיד מתויג באיזשהו מקום הלאה. המשפט המרכזי של השיר הזה אומר: כשרצים קדימה, אין זמן אפילו לחשוב. זה בעצם סיפור של החייל הנצחי, התמידי, הוא מסתער קדימה ואתה אף פעם לא יודע לאן זה הולך ולאן זה מוליך. וזה בעצם אף פעם לא מוליך לדברים טובים".
"היה לדינה ולי משבר גדול בנישואים. עזבתי את הבית, גרתי חצי שנה לבד, בתחושה כואבת של פרידה, ליד כיכר המדינה בתל אביב בדירה שכורה. הייתי מדוכא אימים, ואת כל האלבום 'בגוף ראשון' כתבתי בתקופה ההיא. היה ריח מאוד חזק של פרידה לכל אורך האלבום, למרות שעוד היינו יחד כמה שנים טובות אחרי. השיר הוא בקשת סליחה מאישה שאתה נורא אוהב".
נטען שאת השיר כתבת כבקשת סליחה על בגידה.
"בסדר. אנשים מסתכלים על אנשים אחרים בלי לדעת מה קורה באמת. זה לא חוכמה להסתכל על מישהו ולפרשן את חייו רק כי שמעת משהו. ברור שגם אני שמעתי את השאלות האלה על השיר הזה, אבל כל זמן שאנשים מקשיבים לשיר ומכניסים לתוכו את סיפור החיים שלהם, שיחשבו מה שהם רוצים".
וכאמור חזרתם להיות יחד.
"לעוד עשר שנים טובות ומאושרות, עד שהחלטנו להיפרד. דינה ידעה שהשיר עליה בזמן אמת והתרגשה. הייתה בה גדלות נפש להכיל ולאהוב ולסלוח, וזה לא דבר של מה בכך".
לפני שתרחיב, זה השיר הכי יפה שלך לדעתי.
"אם היית לוחץ עליי, מניח שהייתי מסכים איתך. זה שיר על היום שבו ג'ון לנון נרצח ועל קטע מסרט שעשו על חייו שמונה שנים יותר מאוחר, ב-1988. והטקסט מזכיר גם את קטע הפרידה שלו ושל אשתו הראשונה בתחנת רכבת. את השיר כתבתי ב-1990 בזמן סיפור הפרידה עם דינה. הבאתי את התחושות שלי באותו יום, הייתי ממש בשוק ממותו של לנון כי זה כמובן היה הכי לא צפוי. בשיר יש כאב גדול של פרידה בשלושה סיפורים: לנון, הפרידה של לנון מאשתו הראשונה, הפרידה של דינה ושלי. עבדתי עליו נורא קשה, במשך שנה, שיכתבתי את המילים שוב ושוב ורציתי לדייק את הסיפור ממש כמו שאני מרגיש".
"בין 1996 - 'מכתב קטן' - ל-2008, לא הקלטתי אף שיר. 12 שנה חשבתי שאף אחד לא רוצה לשמוע אותי. האלבום 'ככה אני אוהב' מ-1996 לא הגיע להצלחה, לא מכר זהב, בניגוד לכל התקליטים האחרים, וברדיו השמיעו רק את 'מכתב קטן'. התחושה שלי הייתה שכל העסק לא ממריא, שהגעת לשלב הדשדוש, חשבתי שסיימתי את חלקי ההוא בעולם המוזיקה ומעכשיו אופיע במועדונים קטנים עם גיטרה, מזה אתפרנס. הופעתי למשל בקפה ביאליק הקטן בתל אביב בפני משהו כמו 60 איש. זה היה סדר הגודל שלי".
התפרנסת?
"כן, עשיתי הופעה כזו כל יום וזה מצטבר בסוף לסכומים לא רעים. לא חשבתי אף פעם לפרוש, אבל כן להמשיך לשיר בקטן ולא להקליט. כתבתי שירים, אבל השארתי במגירה ולא נגעתי בהם. אמרתי, חברת תקליטים תשקיע כסף, האלבום לא ימכור. ואז הגיעה אילאיל. הכרנו ב-2004, הופעתי בהתנדבות לילדים נכים ברמת גן והיא באה עם חברה מלהקה צבאית שעבדתי איתה אז. כבר הייתי גרוש, לבד, אילאיל השאירה לי דיסק של שירים שהיא כתבה ושרה. היא הייתה אז 22, אני 46. הקשבתי לשירים ומשהו בה כבש אותי. עשינו שיחת טלפון ארוכה על השירים, התחלנו להיפגש והזמנתי אותה להופיע איתי במופע משירי נעמי שמר. ומשהו בקולות שלנו השתלב בצורה בלתי רגילה. הרגשתי קליק בנשמה והתחלתי בעדינות לחזר אחריה".
היא לא נרתעה מפער הגילים?
"בהתחלה כן, אבל, אחרי שנה של חיזורים עדינים שלי, אמא שלה החכמה אמרה לה, תגידי, מה עם דני. אילאיל אמרה, אני באמת לא יודעת. ואמא שלה הוסיפה, אני הייתי כבר מתחתנת ומתגרשת ממנו. יצאה מלכת העולם. אז אילאיל עברה סוויץ' בראש והתחילה אהבה שעד היום בוערת באש גדולה. עברנו לגור יחד, יש לנו שני ילדים, ואנחנו חיים בכפר קיש בגליל.
"שלוש שנים אחרי זה היא משאירה לי מתנה, דף עם הטקסט של 'משהו חדש מתחיל' כמעט כמו שהוא מוכר עכשיו. אני בדרך כלל כותב את כל השירים שלי, לא יוצר כמעט עבור אנשים אחרים, בטח לא לחנים למילים של אחרים. אבל פה משהו בטקסט של אילאיל, באופטימיות שלו, דיבר אליי מאוד".
אז חזרת בך מהמיני-פרישה.
"הלכתי ליניב דוידסון מחברת 'עננה' ואמרתי לו שיש שיר שאני רוצה להקליט. הקשיב ואמר, או.קיי, נורא יפה, בוא נעשה אלבום. ואז הלכתי לאורי זך הנורא מוכשר, שעשה לשיר עיבוד מקסים. ואחרי כל זה עדיין לא חשבתי שמישהו ירצה לשמוע ממני שיר חדש. ואז, ב-2008, בדיוק ביום הולדת 50 שלי, השיר יוצא והייתה התפוצצות של טוב שלא יכולתי להסביר איך היא מתרחשת. פתאום אנשים נזכרו שהם אוהבים את השירים שלי מפעם ופתאום יש הופעות, אשכרה יצאתי מתרדמת מוזיקלית ומאז הכול מצליח ועובד ומופיע".
"כתבתי את השיר עבור ורדינה, כשעבדנו על אלבום שלה יחד, שאותו יצרתי והפקתי. היה לי שיר שהלחן שלו היה של 'נוסעת בעקבות האהבה' כפי שהוא מוכר כיום והטקסט שלו נכתב על מישהי שהולכת לצבא. במקור נכתב: 'מחר אני הולכת לצבא' על אותו משקל. רציתי לתת את השיר ללהקת פיקוד מרכז, שעבדתי איתה אז, אבל זה לא קרה והמנגינה נשארה אצלי.
"יום אחד דיברתי עם ורדינה והיא אמרה, אני רוצה שיר על הכוח של נשים ללכת עד הסוף בשם האהבה שלהן, נשים לרוב מוכנות לעשות תמורת האהבה יותר מגברים. אמרתי לה שזה לא נכון, הנה אני אדם רומנטי, מוכן ללכת עד הסוף בשביל האהבה. בסוף השיחה אמרתי לה שאת כל זה אני רוצה לנסות בכתב וכתבתי שיר על מישהי שמוכנה לעזוב את כל מה שיש לה ולנסוע בעקבות מישהו שהיא אוהבת. זה היה תרגיל נורא טוב בלכתוב שיר לאישה, דרך מבט של אישה. בשנים האחרונות אני שר אותו בהופעות שלי, גם בלשון נקבה, כי אני פמיניסט גדול".
"לפני הכול אני רוצה לבקש שכשיבוא יומי, בעוד משהו כמו 60 שנה, אל תצטטו על המצבה שלי מתוך השיר הזה. וזה לא שאני מתבייש בו".
אהה.
"עבדתי עם סולו יורמן, אחד האמרגנים הגדולים בארץ, בתחילת הדרך שלי. הוא שאל אם אני רוצה לכתוב שיר לפנינה רוזנבלום, לקדם-אירוויזיון, אמרתי בסדר. ואז סולו אמר, יש תנאי. אתה יוצר בעילום שם, יהיה כתוב שפנינה רוזנבלום כתבה את המילים והלחן. אמרתי מה אכפת לי, קיבלתי 2,000 שקל, הלכתי ופגשתי אותה. שמעתי את משנתה, סיפרה לי על חייה, אמרה לי שהיא רוצה לכתוב שיר על כוח נשי וביקשה: תכתוב משהו שיביע את זה שאני לא רוצה לכבס, לא רוצה לבשל, רק רוצה להיות לצד הגבר, לצד האהבה. היא ביקשה משהו עם אווירה של דיאנה רוס".
או.קיי.
"הלכתי הביתה וחשבתי על שיר של רוס, Touch Me In The Morning. הכנסתי לטקסט את הרעיונות שפנינה ביקשה, קובי אושרת עשה את העיבוד. השיר קיבל מקום נמוך אבל כולם דיברו עליו, לעגו לו ובעיקר לעגו לזה שפנינה לא ממש זמרת, ונגיד את זה בעדינות. באותו רגע שמחתי שעשיתי את זה בעילום שם. הסיבה שאני לא מבצע את השיר בהופעות היום? הבגד עם הפייטים הכחולים לא עולה עליי כבר".
רגע, מתי יצאת מהארון ככותב השיר?
"כבר בסיבוב של 'בדרך אל האושר' הייתי צוחק על זה בהופעות ומספר שזה לא שיר שאני גאה בו".
פנינה לא מזמן הוציאה שיר חדש.
"התעדכנתי! מאחל לה הצלחה בקריירה המוזיקלית העשירה. מזל ששיפרה את איכות הכותבים שלה מאז 'תמיד אישה'".
ההופעות הקרובות של דני רובס יתקיימו ב-30.12 בזאפה חיפה, ב-13.1 בגריי מודיעין וב-20.1 בזאפה תל אביב
פורסם לראשונה: 07:47, 28.10.22
