לפני עשרה חודשים יחזקאל לזרוב איבד את אבא שלו, רפאל, והגעגוע לא מרפה. "לקראת הסוף, לפני שהוא נפטר מסרטן, הייתי איתו המון בבית החולים, נהיה בינינו סיפור אהבה חזק", הוא מספר, "כשיצאתי מרוסק מהחדר שהוא שכב בו גוסס לאודישן לסדרה 'אבירם כץ', הרשיתי לעצמי לבקש ממנו עזרה. דברים שלא ביקשתי קודם. בשלבי גסיסה יש חולשה גדולה מצד אחד, ומצד שני כוח אדיר. אתה מרגיש שיש לו תעצומות. שבוע אחרי שהוא נפטר הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, וגם את תפקיד ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, מקום שהוא עבד בו כשומר בבודקה, וגם תפקיד בסרט 'שפה מתה'. זה לא מרגיש לי מקרי. מאז שהוא נפטר אני קם כל בוקר והולך לבית הכנסת להגיד קדיש. עם כל המרחקים שלקחתי במהלך השנים מהדת והמסורת, דווקא היום אני שומר על בשר וחלב, ומניח תפילין כל בוקר".
אתה מניח תפילין מהבית?
"היו תקופות ארוכות שהפסקתי. לפני 15 שנה משה קפטן שיכנע אותי לחזור".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השנים האחרונות של לזרוב (48), מאנשי התרבות העסוקים והמוכשרים שפועלים כאן, היו עמוסות במיוחד. מלבד עבודתו בסמינר הקיבוצים והצילומים לסדרה "אבירם כץ" ב"כאן 11" (מדי ראשון ושלישי מהשבוע הבא), הוא הצטלם לסדרה ברוסיה, כיכב ב"כנר על הגג" בברודוויי וברחבי ארצות-הברית, כתב וביים את המחזה "בכל שעה עגולה" בתיאטרון גשר והעלה את "האדם המיותר", מופע רב-תחומי בהיכל התרבות. אבל היומן המלא לא מרגיע את החשש שלו מתוצאות הבחירות האחרונות. במוצאי שבת התייצב בהפגנה בכיכר הבימה, ומאוחר יותר שמע את דבריו של שר התקשורת שלמה קרעי על כוונתו לקצץ מאות מיליונים מתקציב התאגיד. "זה מפחיד אותי", הוא אומר. "זאת תקופה חשוכה. כל צנזורה היא מחרידה וצריכה לזעזע אותנו. צריך לא רק להפוך שולחנות, אלא לעקור את השורשים שלה ולשתול מחדש. הבעיה היא שזה לא מסתכם באדם אחד. אחרי הבחירות הקודמות נוכחנו לדעת שגם בלי הקודקוד, זה לא משנה דעות ותפיסות של אנשים. להפך, זה אפילו חיזק אותן וגרם להם לצאת בכל הכוח כדי להחזיר את המשילות".
אתה חושב שההפגנות יצליחו לשנות החלטות?
"אני מצר על זה שכחברה צריך להפיל אותנו מהמיטה כדי שנתעורר. תמיד אנחנו מתעוררים רגע אחרי. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא כמה מהאנשים שיצאו להפגנות עושים בכך וי למצפון שלהם וממשיכים הלאה, וכמה מהם פועלים לאורך זמן כדי לשנות את המצב. אלו שאלות שצריך לשאול, ולא כמה אנשים הגיעו להפגנה - 80 אלף או מאה אלף. הנהירה הזאת הייתה צריכה לקרות גם בקלפי".
איך עולם התרבות הישראלי יתמודד עם פגיעה אפשרית בתקציבים?
"אני בן אדם של יש מאין. אני אוהב לפתוח את המקרר כשהוא ריק. שים לי מיונז, חסה, כמה תבלינים ויהיה בסדר, אני ארכיב לך ארוחת מלכים. עליי הדברים האלה לא מאיימים, אני יודע לעקוף אותם, אבל אנחנו לא בחיים האלה בשביל לעקוף. אנחנו פה בשביל להתקדם, להשתכלל ולהתפתח, ומי שישים לנו רגליים - נאבק בזה".
מה אתה חושב על האמירות נגד הלהט"בים מצד גורמים בממשלה?
"הסכר כבר נפרץ מזמן והלהט"בים הפכו להיות הדבר הכי טריוויאלי. זאת אולי אחת התופעות הכי משמחות שאפשר לראות בשני העשורים האחרונים - החופש שיש לנוער להיות מי שהוא רוצה להיות. זה לא דבר שהיה כשהייתי בגיל שלהם. בגלל שרקדתי כנער וכילד, קראו לי חזי ההומו. הדתה זו מילה נרדפת לכפייה, וכל דבר שתכפה עליי או על הדור שלי, יגרום לנו להתקומם נגדו".
גם בלי האיומים לקצץ בתקציב התרבות, התכנים בהרבה תיאטראות מצונזרים על ידי המנהלים כדי לא לעצבן אף אחד.
"היום התכנים בתיאטרון הרפרטוארי שמרניים והקהל שמרן. אין לי בעיה שהתיאטרון הרפרטוארי ימשיך לעשות דברים שמרניים. הוא מזמן לא זה שנותן את הטון האמנותי. הרפרטוארי זה מיינסטרים, והמיינסטרים אף פעם לא היה בועט. הבעיה של הרפרטוארי לא מתחילה היום. היא התחילה כבר לפני 25 שנים, כשהתחילו להתחנף לקהל והקלילו את מה שהם מעלים, עד שהפכו את זה לדלות של חומר וויז'ואל ועשייה אמנותית. היום נורא קל לצנזר כל דבר כי כבר יש בסיס כל כך חזק ומוצק של קהל שלא רוצה בכלל שתעורר אותו. אבל נעשים כאן דברים חתרניים מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי".
לזרוב נשוי לאלין, שעלתה לישראל מרוסיה בגיל 18, ואבא לשלוש בנות (יהלי, אמה ורומי). הוא אמן ואיש חינוך שממציא את עצמו כל פעם מחדש. "בגיל 24 אמרתי שאני אעשה הכל, את כל התפקידים, כל המקצועות, וזה היה משהו שהוא בילט-אין באישיות שלי, לא איזו גחמה", הוא אומר. "פעם התייחסו לזה שאני עושה כמה דברים במקביל בצורה מאוד לא רצינית, עד כדי כך שהלכתי בגלל זה לפסיכולוג. לא יכלו להכיל את זה שרציתי להיות רקדן, שחקן וצלם".
טיפול זה מבורך, אבל בגלל זה ללכת לפסיכולוג?
"בגיל 20 ומשהו בכיתי המון בלילה כשאנשים היו אומרים לי, 'תבחר כבר במה לעסוק', ולא יכולתי לבחור. אתה בוכה כי אתה מרגיש שלא משנה מה תבחר, אתה הולך להחמיץ את החיים שלך. בגיל 24 הייתי מבוהל עד אימה. הייתי ניגש לגלריות עם בוקים של צילומים שלי והיו זורקים לי את זה בפרצוף. זה נראה להם לא רציני, למרות שהיו לי עבודות מאוד יפות. את להקת בת-שבע החלטתי לעזוב אחרי שבוע. באתי לאוהד נהרין ואמרתי לו, 'אני עוזב כי אני רוצה ללמוד משחק'. בסוף נשארתי".
מה הסיבה לחוסר השקט הזה?
"קוראים לזה הפרעת דה־פרסונליזציה. חווים את החיים כחוויה חוץ־גופית. היו לי אפיזודות ממושכות של נתק וניכור מתהליכים מנטליים וגופניים. הסימפטומים כוללים תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת להרגיש את החיים במלואם, תחושה שאתה בסרט או בחלום. כשהייתי בלהקת בת-שבע, יום אחד התעוררתי ליד מישהי - אחרי שמונה חודשים שהיינו יחד - ולא זכרתי איך קוראים לה. הייתי צריך לשבת במשך שעה, בזמן שהיא ישנה, ולשחזר לאחור את כל החודשים האחרונים ולהיזכר מה היה שם כדי שכשהיא תתעורר יהיה לי שק של זיכרונות. היום אני כבר במקום אחר".
אפרופו אוהד נהרין, היו סיפורים שזרקת עליו כיסא. דברים שפעם אולי היו מקובלים והיום כבר לא.
"היו כמה כיסאות שנזרקו בשנים הראשונות של חיי, אבל לא עליו. הייתי בן אדם מלא תשוקה. והייתה שם בעירה מאוד גדולה, שלשמחתי נשארה בי עד היום. האלימות שלי אף פעם לא הייתה מופנית כלפי מישהו".
לזרוב הגיע רחוק מאוד מהכיסאות המעופפים של פעם, לברודוויי ולסיבוב גדול באמריקה, בתור טוביה החולב במחזמר "כנר על הגג". "זה היה טור משוגע, בכל שבועיים־שלושה כל המשפחה קמה בחמש בבוקר, עולים לטיסה או לאוטובוס, ארבע־חמש שעות נסיעה", הוא אומר. "אתה מופיע שמונה פעמים בשבוע, ערב־ערב, בפני 1,500־2,500 איש. הפכתי לנדיה קומנצ'י של המיוזיקל. זאת משמעת שמעולם לא הייתה לי, גם לא בשנים שרקדתי בלט. שלושה שבועות בלוס־אנג'לס, חודש בשיקגו, שבועיים בסיאטל. הבנות למדו בבית".
מה לך ולמחזמר?
"תוך כדי ההצגה התחלתי לגלות שאני בעצם מספר את הסיפור של סבא וסבתא שלי, שברחו מהפוגרומים ועשו עלייה מרוסיה בשנות ה־30".
גיבור הסדרה "אבירם כץ", שכתבה דנה מודן וביים איתן צור ותשודר החל משבוע הבא ב"כאן 11" הוא סופר מצליח של ספרי מתח שמקבל הצעה לפרסם סיפור בהמשכים במוסף השבועי של עיתון נחשב. אלא שהוא נמצא כבר תקופה ארוכה במחסום כתיבה, וההצעה לא מצליחה לחלץ אותו. במקביל שכנו של אבירם, ד"ר ויקטור גואטה (ששון גבאי), פרוקטולוג בגמלאות, מבקש ממנו שיחווה את דעתו על סיפור שכתב, לראשונה בחייו. הוא ניגש לקריאה בחוסר חשק ונדהם: זה הסיפור הכי יפה שמישהו אי פעם כתב. משם העניינים מסתבכים, כולל פרשת רצח. מלבד לזרוב וגבאי משחקים בסדרה, שמבוססת על ספרו של אשר קרביץ "לכתוב כמו אלוהים", גם מודן עצמה, יניב ביטון, ג'וי ריגר, מיטל רז, עלא דקה, הגר בן־אשר, גילה אלמגור אגמון ושי אביבי.
"זה כבר הפרויקט החמישי שלי ושל דנה", מספר לזרוב. "דנה הייתה הראשונה שכתבה עליי כשעוד הייתי רקדן בבת־שבע. היא באמת מדהימה. היא כותבת נפלאה וגם שחקנית אדירה. את איתן צור המלאך הכרתי רק עכשיו".
לזרוב מברך על מי־טו, אבל מאמין שדווקא אצל האמנים יש פחות אלימות מינית ממה שחושבים. "יש יותר סוטים בתחומים אחרים, לאו דווקא באמנות. אנחנו פשוט בחוץ, אז כולם שומעים על זה. האמנים הם האנשים המוסריים ביותר שפגשתי. דווקא ביחס ליצריות ולילדותיות, לחום ולתשוקה שיש בעולם התרבות, יכולת לצפות להרבה יותר פרוורסיה במקומות האלה, אבל זה לא מה שקורה. יחסית לעולמות אחרים אנחנו אלו שצועקים ראשונים את המוסר. אותי אישית לא הטרידו מינית ולא התחילו איתי. אני גם מאוד מחובר לצד הנשי שבי".
מה זה אומר מבחינתך?
"מי שקודח בבית זה לא אני, זאת אשתי. אני לא עושה דברים גבריים קלאסיים כמו לצפות במונדיאל. כל המדינה צפתה במונדיאל, לא אני. להיות אבא לבנות זה חלום. תמיד הייתי בחברת בנות. כשרקדתי הייתי בן יחיד בכיתה של 30 בנות. בספר המחזור כתבו עליי, 'הוא אוהב לשחק, לשיר, לרקוד ותמיד מוצא זמן לבנות'. ואז גדלתי ופתאום נהיו לי שלוש בנות. יש לי בנות מופלאות באמת".
"היום המון אנשים בוחרים לא להביא ילדים לעולם האכזרי שיש לנו. הפכתי להיות מיסיונר שמנסה להסביר לאנשים כמה ילדים זה דבר טוב, וכמה חשוב להביא ילדים אם אתה חושב שתהיה הורה טוב. כמי שמחשיב את עצמו כאופטימיסט, קשה לי לחשוב שהעולם הוא לא מקום טוב בשביל ילדים. דווקא עם הילדים אפשר לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר. המחשבה שככה זה יישאר ויהיו מלחמות עולם ואסונות, לא אומרת שאי־אפשר לשנות את זה".
מה הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלך?
"אני חושב שזה היה לפני 15 שנה, כשהייתי בן 33. בת זוגי ואני היינו אז שנתיים יחד, ונפרדנו. במשך שנה וחצי היינו בנפרד, היה לי קשה מאוד, הייתי די אבוד, והבנתי עד כמה אני אוהב אותה ועד כמה אנחנו טובים אחד לשני. כשחזרנו, התחתנו".
בעוד חודש תהיה בן 49.
"אני מאושר כמו שלא הייתי מאושר מימיי. נעים לי, טוב לי, מעניין לי, ואני מקיף את עצמי בתכנים ובאנשים טובים ערכיים שחושבים טוב. יש אנשים שחושבים שאני צובע את השיער שלי בגלל שהוא כהה, אבל אני לא. זה מאה אחוז טבעי".
פורסם לראשונה: 07:34, 20.01.23
