מי שעבר אתמול, ביום השנה ל-7 באוקטובר, ליד האגם בפארק מנחם בגין בתל אביב, היה יכול להתבלבל בקלות. תחת שמש ושמיים כחולים מאות צעירים מבלים זה עם זה ומחייכים ברקע בר חופשי, פינות יצירה, סדנאות ומוזיקה חיה. אחד מעוברי האורח שחלפו באזור אפילו שאל בתמימות 'כמה עולה כניסה?' בלי לדעת בכלל שמדובר באירוע ריפוי סגור ולא במסיבה.
כ-800 צעירים היו שם אתמול. קשה להאמין שבדיוק באותו זמן, שנה אחורה, כל אחד מהם היה בעיצומו של מסע הישרדות אישי בלתי נתפס. החבר'ה האלה הם חלק מ-3,750 צעירים שהשלימו את המסע ושרדו את רחבות הריקודים על חולות העוטף. 410 לא הצליחו, ו-22 עדיין חטופים בעזה.
שיטוט מעמיק יותר במתחם האירוע חשף את התמונה המלאה שמאחורי המוזיקה והחיוכים. שתי חברות יושבות על שפת האגם, אחת ממררת בבכי. שורד אחר מחכה לחבר שלו שאמור להגיע, אחרי שנה שבה הוא פשוט לא יצא מהבית, ועד הרגע האחרון לא ברור אם יצליח לעשות את זה. מהצד השני עוד שתיים בוכות אל מול קיר ענק שעליו תלויות התמונות של אלו שלא חזרו. אנחנו ממשיכים לשוטט ולאט-לאט מגלים את התמונה האמיתית, כל החבר'ה האלה אומנם שרדו אבל המסע שלהם עדיין רחוק מלהסתיים. כולם, עדיין שם, עמוק ב-7 באוקטובר 2023.
"האמנות מצילה אותי. גם אם זורקים הכול באמצע, עשית חצי דרך"
באמצע הדשא אנחנו פוגשים את תהילה עקרב (32) ואת אלן רבינוביץ' (31), שתי צעירות ששרדו את התופת. הן הכירו אחת את השנייה עוד לפני הנובה, אבל שם הפכו לקרובות הרבה יותר. במבט ראשון, הן נראות זורחות, לבושות בסטייל מוקפד, קורנות אור ומגניבות. אבל מתברר שזו רק המעטפת החיצונית. מהר מאוד, הן שמות לנו בפרצוף, בלי פילטרים, את המצב האמיתי.
"החיוך שאתה רואה זה חיוך מאולץ, כי צריך לחייך", מבהירה עקרב. "כל חודש זו הישרדות מחדש. אני לא עובדת מאז [ה-7 באוקטובר], הילדים שלי כבר לא תחתיי, אני לא מסוגלת לתפקד לא בבית ולא בחוץ. לא ישנה טוב בלילות, מבטלת דברים ופגישות שיש לי. קשה לי עם בירוקרטיות. בשביל לקבל כסף מביטוח לאומי זו התעסקות בלתי-נגמרת עם טפסים, זו ממש מלחמה לקבל את מה שמגיע לנו, כל חודש אני לא יודעת אם אצליח לשלם את השכירות. ניסיתי לצאת מזה, התנסיתי בכמה פעילויות כמו גלישה, סוסים. שום דבר לא עזר. הדבר היחיד שכן מרפא אותי זו תוכנית החונכים של קהילת הנובה - המפגשים הקבוצתיים שאני מגיעה אליהם, מהם אני לוקחת המון, זה משהו שהצלחתי לעמוד בו".
11 צפייה בגלריה
"כל חודש זו הישרדות מחדש". אלן רבינוביץ' ותהילה עקרב באירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
רבינוביץ' מבקשת גם היא לשים את הדברים על השולחן כפי שהם. "אני יכולה להגיד לך במשפט אחד שהוא לא הכי נעים, מה זו הישרדות שנה אחרי - זה להרגיש שרצחו אותך, לא רק את חברים שלך, אבל אתה עדיין בין החיים. ככה אתה מרגיש מאותו יום - שאתה מת וקוברים אותך ואתה ממשיך לחיות ולנשום. וככה אתה מרגיש כל יום, כל 7 בחודש, לא משנה איזה חודש. הגוף לא יודע מה התאריך, זה לא משנה שעברה שנה. אתה הולך לישון ב-6, לא משנה של איזה חודש, אתה יודע שמחר בבוקר זה השביעי ואתה קם בהתקף חרדה. ירו בי באוטו. אני קמה בבוקר של כל 7 בחודש ואני מתנשפת".
יצא לכן לחזור למסיבת טבע?
"בחודש-חודשיים הראשונים אמרתי שבחיים אני לא חוזרת למסיבת טבע, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה הכדור שהכי טוב לי מכל הכדורים שלקחתי בחיים שלי - הטראנס, הביחד, הלחוד, כל ההוויה של מסיבת טבע משחררת לך את הוויטמינים הנכונים. עכשיו אני חוזרת ממסיבה ואומרת לעצמי, 'הנה סיימתי עוד מסיבה, הצלחתי'", מספרת רבינוביץ'.
גם עקרב השתתפה במסיבות מאז הנובה, אבל החוויה שלה שונה: "אני מלאה בטריגרים. אם זה פקקי תנועה וחניונים, אנשים רצים. אם פתאום המוזיקה מפסיקה נהיה לי התקף חרדה, אם באמצע המסיבה אני לא מוצאת את חברים שלי. שוטרים, חיילים, מאבטחים", היא מספרת.
רבינוביץ', מצידה מזהה את הרגעים האלה אצל חברתה. "אני חווה אותה במסיבות, וכשאני מזהה את הרגעים האלה אני פשוט עוטפת אותה. אני מבינה אותה ומבינה שאסור לי להישבר באותה רגע, כי אם אני לא אהיה חזקה, שתינו נישבר וכל מי שמסביב גם".
יש משהו חיובי שאתן יכולות לספר על השנה שחלפה?
עקרב: "לא הפסיכיאטרים של קופות חולים, לא ביטוח לאומי. השבט של הנובה. כל הקהילה הזו של הנובה, התמיכה הזו עטפה אותי והפכה למשפחה שלי, מרגישה שיש לי גב".
רבינוביץ': "הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה הזו שאני בתהליך של להכיר את עצמי מחדש – כמו תינוק שלומד ללכת, אני מכירה את החוזקות שלי, את המינוסים שלי, את הפלוסים. אני סוף-סוף יודעת מי אני ואני אוהבת את עצמי. 'קומי, תהיי חזקה, תאהבי את עצמך ותעשי מה שאת אוהבת כי אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות'. זה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז 7 באוקטובר של השנה שעברה. למרות שאיבדתי וקברתי חברים, קיבלתי את עצמי וזה הדבר כנראה הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי מאז. זו עבודה מאוד קשה, כל יום מחדש, אנחנו נלחמות על זה".
11 צפייה בגלריה
"אמנות היא ריפוי בעיסוק - גם אם לא הולך לך ואתה זורק הכול באמצע מעצבים, עשית חצי דרך". אירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
האמנות והמוזיקה - איפה זה פוגש אתכן בריפוי?
"אני הייתי תופרת", מספרת עקרב. "עבדתי כל החיים עם הידיים, בשבילי זה מלידה. אחרי 7 באוקטובר פשוט לא הצלחתי, לא הצלחתי לעבוד עם הידיים. ובמתחמים האלה פה של קהילת הנובה נותנים לנו להתעסק באמנות, ציור ויצירה. זה נותן לך יכולת לחזור לתפקד עם הידיים, להתמודד עם הרעידות".
עד ל-7 באוקטובר, רבינוביץ׳ הייתה מורה לאמנות בחינוך בלתי פורמלי. "אחרי המסיבה ניסיתי לחזור לעבודה אבל גיליתי שהכול השתבש לי. לא הייתי מסוגלת אפילו לעשות צב מפלסטלינה. אמנות זו אני, ניסיתי לשחזר את עצמי ולצייר ולא הלך לי. זה מאוד ביאס אותי. אמנות היא ריפוי בעיסוק - גם אם לא הולך לך ואתה זורק הכול באמצע מעצבים, עשית חצי דרך. להגיד לך שסיימתי ציור שלם מהתחלה עד הסוף? עדיין לא. אבל האמנות מצילה אותי".
מה הכי חשוב לכן שאנשים ידעו?
"חשוב לדעת שאנחנו אנשים מאוד לא קלים למרות שאנחנו נראים ממש סבבה מבחוץ. זה לא אומר שאנחנו לא מצולקים ולא מתים מבפנים. צריך גם להבין בן אדם פוסט-טראומתי ולא לבוא אליו בגישה של 'אה, גם אני כמעט הייתי יכול להיות במסיבה' - לא. אתה לא היית ואתה לא יודע. וזה בסדר גם לא להיות כמונו, ולא לאחל לעצמך לעבור את מה שעברנו. תהיו נחמדים לאדם שלידכם, אתם לא יודעים מה הוא עבר. דרך ארץ ואהבת חינם כי רק אנחנו יכולים לעזור אחד לשני. תתרמו למי שצריך לתרום, גם אם זה חיוך או סתם חיבוק", אומרת רבינוביץ׳. עקרב מסכמת: "אהבת חינם, זה הכי חשוב, שכל העם יתאחד, ויהיה שלום".
"המצאתי תירוצים שאני בסדר"
ככל שעבר הזמן יותר ויותר שורדים הגיעו לאירוע. חלקם בחרו ללכת לבר, וחלקם למתחם מיוחד ושקט שהוקם על ידידי עמותת ״לב בטוח״ שמעניקה סיוע נפשי לאלפים משורדי מסיבות העוטף ובני משפחותיהם. במתחם הוענקו לשורדים טיפולים רגשיים, מסאז׳ים, ומעגלי שיח. כל שורד שהגיע, ידע לאן הכי מתאים לו ללכת. האירוע עצמו זרם ברוגע, עד שהמציאות הכתה בכולם שוב. התרעות פיקוד העורף נשמעו בטלפונים הסלולריים וברחבי המתחם בעקבות טיל בליסטי שנורה מתימן. חלק מהשורדים רצו למרחב המוגן, וחלקם פשוט בחרו להמשיך בשלהם.
11 צפייה בגלריה
הצליל, אותו הצליל של ה-7 באוקטובר 2023. האנשים, אותם אנשים. אירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
הצליל הוא אותו הצליל של ה-7 באוקטובר 2023. האנשים אותם אנשים. שנה עברה ונראה שהכול אותו דבר. הטריגר קפץ לכולם. במרחב המוגן פגשנו בצעירה רועדת, לצד שורדים נוספים שמחייכים ומעבירים את הזמן בגלילה ברשתות החברתיות. לצידם יש גם מבלים שנשארו במתחם כאילו לא הייתה אזעקה. יכול להיות שאחרי מה שעברו, מה זו בכלל אזעקה עבורם?
עבור נתנאל דהן (43) הנובה הייתה בעצם סוג של אפטר חתונה של חבר טוב שהתחתן יומיים קודם לכן. "היום אני בריפוי עמוק, קודם כל בזכות העמותה של שבט הנובה ותוכנית החונכים. בהתחלה, אחרי שעברתי את האירוע, הרגשתי בסדר, בין השאר בגלל תירוצים שאתה מספר לעצמך, כמו זה שהסיפור שלך קטן יותר משל אחרים. כשהתחילה תוכנית החונכים קיבלתי כל כך הרבה כלים, וזה מאוד-מאוד הרגיע אותי ועזר לי בריפוי שלי. הגישה שלי תמיד היא שהכול קורה מלמעלה, גם הדברים הקשים, אבל משהו בלעבור את התוכנית הזו יחד עם עוד אנשים ששרדו נתן לי שקט וריפוי״.
זה מרגיש כאילו חלפה שנה?
״ממש לא, זה משהו שאני מסביבו כל הזמן, אני בשבט, עוזר לאנשים. עכשיו אני מחכה למישהו שאמור להגיע לאירוע, שלא יוצא מהבית מאז. יש אנשים בדרגות שונות של ריפוי אפילו שעברה שנה, כשאתה מכיר את המקרים האלה מקרוב, אתה מבין שהזמן הוא לא פקטור פה. כל שורד והסיפור שלו״.
11 צפייה בגלריה
"אתה רואה רכב באמצע מסיבה זה לא אמור לעשות לך משהו, אבל זה הטריגר". נתנאל דהן באירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
מה קרה עכשיו, בשבוע האחרון לפני יום השנה?
״האנרגיה השתנתה לי באוויר, אם אני באמת רוב הימים עסוק בריפוי, בעזרה ובנתינה ובעניינים שלי, אז משהו נהיה יותר דחוס בשבוע האחרון, זה לגמרי הורגש, ובכלל זה מאוד כבד״.
ואיך עברה עליך השנה הזו?
״יש לילות טובים ויש פחות, ורק בזכות הכלים שקיבלתי - כמו טקס בוקר שאני עושה, נשימות, או אמבטיית קרח – אלה דברים שעוזרים לי להיות יותר יציב למרות שיש רגעים יותר קשים, זה הכל ביחד״.
כמו לא מעט משורדי הנובה, גם דהן בחר לעשות את הצעד הקשה של לחזור למסיבת טבע. ״יש טריגרים. במסיבה אחת שהייתי בה, פתאום משום מקום, רכב אחד חלף במהירות ועבר לי בזווית של העין מאחורה, משהו בי נדרך כמו שאני לא יכול להסביר. אתה רואה רכב באמצע מסיבה זה לא אמור לעשות לך משהו, אבל זה הטריגר״.
הצלחת לחזור לחיים הרגילים שלך שהיו לך קודם לכן?
״יש דברים שאני עדיין לא יכול לעשות– לדוגמה מקומות המוניים מדי, קשה לי. סוגי תקשורת מסויימים שאם הייתי יודע להכיל לפני זה, זה כמו קפיץ שהוא קצת שונה, הדברים עובדים אחרת".
11 צפייה בגלריה
"שנמשיך להיות ביחד, לבחור בחיים, לראות את האור". אירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
עוד דהן מספר על התמיכה שהוא מקבל מהשבט, כמו גם על מקומה של האמנות בתהליך. ״הקהילה של הנובה היא עוגן ובית, מעטפת, יש לאן לפנות וזה פשוט משפחה אתה יודע להיות עם אנשים שאתה יודע עברו איתך את אותו אירוע ומסתכלים קדימה ובוחרים לחיות. הסיסמה היא We Will Dance Again. עבורנו, שאנחנו מהשבט הזה, הטראנס, לא רק הנובה – ריקוד זו הדרך שלנו לפרוק זו הדרך שלנו להתמודד עם כל דבר בחיים שלנו. לא להפסיק לרקוד, לבחור בחיים, לפרוק את זה על הרחבה. גם את העצב, גם את הכעס, את כל הרגשות אפשר לבטא דרך הריקוד.
״אני מקווה שתהיה לנו שנה טובה", הוא חותם "שנמשיך להיות ביחד, לבחור בחיים, לראות את האור, שיחזרו כל החטופים, שיסתיים כל המצב הזה ושנוכל באמת למצוא את השקט שלנו, של שבט הנובה. אבל קודם המצב הזה של המלחמה צריך להסתיים, כל עוד זה ממשיך, לנו יהיה קשה לסגור מעגל".
״חצי שנה אחרי החלטתי ללכת שוב למסיבה, בזריחה הופיעו רחפנים״
גילי יסקוביץ' (41) הגיעה למסיבה בשביל לקדם מותג בגדי מסיבות שהשיקה יחד עם חברתה רומי אלי ברנט ז״ל. הן הקימו דוכן, ועוד לפני שהוא התחיל לפעול, החל הבלגן והשתיים ברחו יחד. יסקוביץ׳ שרדה, אבל חברתה לא הצליחה.
״גם הישרדות וגם ריפוי - האירוע לא נגמר", יסקוביץ' מעידה. "ישר הבנתי שאני ממש צריכה לטפל בעצמי, שאני חייבת לטפל בזה בשביל שאצליח לחזור לחיים. היום אני נמצאת במקום טוב, עיבדתי את הדבר הזה, זה בעצם לעכל את מה שקרה לך. יש משמעות מאוד גדולה ליום הזה, ל-7 באוקטובר, דווקא בגלל שהסיטואציה היתה כל כך כאוטית. היום נגיד בשעה 9:10 חשבתי מה עבר עלי היום ב-9:10. ב-9:30 חשבתי מה היה ב-9:30. מה עבר עלי ב-10? עד שלא הגעתי לשעה שבה ניצלתי, זה מה שעבר לי היום בראש״.
11 צפייה בגלריה
"אני לא מדחיקה". גילי יוסקוביץ' באירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
מה היה הכי קשה בשנה הזו?
״שלושה החודשים הראשונים, אני כמעט לא זוכרת כלום. זה היה הכי קשה. ובשלושה חודשים אחרי זה התחלתי לעכל. חצי שנה אחרי התחלתי כבר להתאבל. ובתוך כל זה יש עדיין את החטופים והמלחמה נמשכת. אני בהמון טיפולים, פניתי לעזרה. אני מאובחנת עם פוסט טראומה והטיפולים מאוד עוזרים לי. עמותת שבט הנובה עושה לנו המון ימים שאנחנו מגיעים ומתמודדים ביחד, וזה מה שאני עושה, אני לא מדחיקה״.
חצי שנה אחרי הטבח הנורא, גילי החליטה ללכת פעם ראשונה למסיבת טבע. ״זה היה מפוצץ בטריגרים, מאוד מאוד קשה. הלכתי למסיבה בצורה ספונטנית, איך שהחלה הזריחה, אנחנו רואים שני רחפנים, אבל עברתי את זה לאט-לאט. אחרי המסיבה הזו הייתי בעוד מסיבה. זה לא קל. אני לא באה מהעולם הזה של הטראנס. בנובה בכלל היה לי דוכן״.
אילו דברים שעשית לפני ה-7 עדיין לא חזרת לעשות?
״הייתי רצה לפני ושוחה, כל הנושא של ספורט. עכשיו כשאני יוצאת לרוץ, הדופק עולה וברגע שהדופק עולה – הכל מוצף ואז אני בוכה. אני שוחה, הדופק עולה – ואני בוכה. ואז נוצרת הימנעות של ׳לא בא לי לעשות את זה כי זה מפחיד אותי׳. אז מה שאני עושה, זה ספורט עם חברים או בקבוצה, לא לבד. למרות שלא נפצעתי, היו לי הרבה כאבים בגוף, כאילו הוא אגר את כל מה שקרה״.
איך התחברת לקהילה של הנובה, איך זה עוזר לך?
״בהתחלה היה לי מאוד קשה להגיע לאירועים, ממש. באירוע הראשון ישר אחרי הנובה, הייתי מגיעה לאירוע וכל הזמן הייתי מחפשת אנשים שברחתי איתם, אולי יש מישהו שאני מכירה. אבל בסופו של דבר אני מאוד שמחה שהתעקשתי לבוא״.
מה מחזק אותך?
״הילדים שלי, בן הזוג שלי, אני מחזקת את עצמי, החוסן האישי שלי, זה שניצלתי - אני מאוד בהודיה. החיים מאוד חזקים. אני חושבת כל הזמן על רומי – איך בסוף מתים ולא לוקחים איתנו כלום. התיק שלה שהייתי צריכה לסדר ולהביא לילדים שלה. אני בקשר איתם. רומי הייתה אור, אימא מאוד חזקה ודומיננטית״.
עוד יוסקוביץ' מספרת על הטיפול באמנות שעוזר לה להתמודד עם הקושי, ולשתף בחוויות שעברו עליה. ״זה מטורף, הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לטיפול באמנות ולפני שבועיים השקתי תערוכה ב׳מרכז איזון ארנה׳, היא פתוחה לקהל הרחב במהלך חול המועד סוכות. דרך האמנות פשוט הוצאתי הכול, את כל מה שקרה לי, כתבתי טקסטים. ועכשיו זה ממוסגר ותלוי על הקיר, הוצאתי את זה ממני, זה יצא ממני. אפשר להסתכל על זה, והמשפחה שלי הסתכלה על זה, והם נכנסו לכל הרגשות האלה שהרגשתי שהיו בתוכי ועכשיו הם על הקיר. זה מאוד עזר לי – לפני זה בכלל לא הייתי עושה אמנות בכלל.
״אנחנו תמיד נזכור את רומי האהובה שלנו, כל החברים שלה והילדים, ושנקווה לימים טובים. יהיה בסדר. בסוף יהיה בסדר״.
״העזרה לשורדים, זה מה שהציל אותי״
כמו בהסברה בזמן המלחמה, נראה שגם בהליך השיקום של שורדי המסיבה – דווקא ״העם״ הוא זה שעושה יותר מהמדינה. תעיד תוכנית החונכים שהקימו בקהילה, ושהמטרה שלה היא לחזק את החוסן הנפשי וההחלמה הרגשית של השורדים ולהכשיר אותם להעביר את הידע לשאר חברי השבט. במהלך ההכשרה עברו חברי הקהילה טיפול אינטנסיבי הכולל מפגשי קבוצות רגשיות והכשרות מקצועיות בתחומים כגון: מנטורינג, קואצ’ינג, NLP (ניתוב לשוני פיזיולוגי), חשיפה לקור (שיטת וים הוף), טיפול טראומה, ועוד.
11 צפייה בגלריה
"זה מאוד עזר לי – לפני זה בכלל לא הייתי עושה אמנות בכלל". אירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
אנחנו פוגשים את דור רחמים (29) ממפיקי מסיבת הנובה, שמעיד שהדבר שהכי השפיע על הריפוי שלו בשנה שחלפה זה העזרה לשורדים האחרים. ״תוך כדי הבריחה התחלתי להעביר לוקיישנים של משתתפים שמתחבאים או פצועים, כמה שעות מאוחר יותר, הגעתי הביתה ומיד נסעתי לבסיס הקריה. היה לי את כל מאגר הנתונים של משתתפי המסיבה ויחד עם יחידת שיבולת של משרד הביטחון התחלתי לעזור להם להרכיב רשימה של כל המשתתפים על פי קטלוג. זו בעצם הייתה הנקודה שבה התחלתי לפעול למען השורדים ולעזור להם להכיל את כל האירוע הזה. זה בעצם היה האקט הראשון שעשיתי – וזה מה שהציל אותי. משם הכול התגלגל, וזה מסע הריפוי שלי, לעזור לחברים שלי, לשורדים, לקהילה של הנובה. ואתה מקבל מזה בחזרה את האנרגיות להמשיך, זה מונע ממך להגיע למקומות הקשים של דיכאונות. עד ה-7 באוקטובר הייתי בכלל בעסקי הנדל״ן, מסיבות היו תחביב מהצד. עכשיו זה התהפך״.
זה מרגיש לך שעברה שנה שלמה?
"בהתחלה הרגשתי כאילו כבר עברו שנתיים ועכשיו אני מרגיש שזה עבר נורא מהר. אני מסתכל על הקיר של החברים פה מאחורה, וזה קשה לי להאמין שהם עדיין לא איתנו. איבדתי פה הרבה מאוד חברים קרובים שגדלו איתי, זה פשוט לא נתפס״.
11 צפייה בגלריה
"זה מסע הריפוי שלי, לעזור לחברים שלי, לשורדים, לקהילה". דור רחמים באירוע השנה לציון 7 באוקטובר של שבט קהילת הנובה
(צילום: רועי אלמן)
מה הרגע שהכי זכור לך מהשנה הזו?
"יש רגע שהיווה סוג של תפנית. זה קרה עוד במתחם הריפוי בבנימינה שפתחנו מיד אחרי המסיבה. בתקופה ההיא, של החודש הראשון, שורדים בכלל לא היו יכולים לשמוע מוזיקה. אברהם טל הגיע להופיע, ושם קרה השינוי. פתאום ראינו אנשים משתנים ומצליחים שוב להנות מהמוזיקה. זה היה רגע מאוד מרגש.
״חזרתי לרקוד. זה חלק מרכזי מהריפוי – הריקוד. בסוף כל הדבר הזה מושתת על קהילה שאוהבת מוזיקה. לא סתם גם הסלוגן שלנו זה We Will Dance Again, אנחנו פועלים לכך ששורדים, יחזרו לרקוד ויחזרו לשמוע מוזיקה. הקהילה של הנובה, החברים, הביחד הזה – זה מה שגורם לי להרגיש בטוח. אנחנו מחזקים אחד את השני וככה אתה לא שוקע למקומות קשים ורעים, יש את האיזון והתמיכה מהחברים. אנחנו חזקים ואנחנו פה כדי להישאר. זה המסר״.
