סליחה, לפני שמתחילים לדבר על הפרק האחרון בעונה הרביעית של "פאודה", ברשותכם, רגע של פריקה (עם אזהרת ספוילרים, לתשומת לבכם). מה זה הדבר הזה לכל הרוחות?! מצד אחד, אלוהים יודעת שככה מסיימים עונה! ומצד שני, מה זה, ככה לסיים עונה? עם סוף שהוא לא סיום ואנשים שאינם חיים ואינם מתים? בלי הבטחה לעונה חמישית שתמשיך את העלילה עד שהיא תיעצר בנקודה פחות אמורפית? מכירים קתרזיס? סליחה, אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות עם שארית חיי? אם יוצרי העונה הזאת, ליאור רז ואבי יששכרוף, מתוחכמים עד כדי כך שהם הצליחו לתזמן את אירועי השבוע בג'נין לפרק הזה, יתכבדו נא ויתסרטו לי לוח זמנים מכבד עד שהעניין הזה ייפתר.
מתוך "פאודה" עונה 4
(באדיבות yes)
בלי תחרות, זאת הייתה העונה הטובה ביותר בסדרה עד כה. "פאודה" מצאה בעונה הזאת את המינון הנכון בין אקשן הדוק ומתח שמדייק עד הניואנס האחרון, לבין ריאליזם אנושי שמשאיר מקום גם לדילמות האמיתיות. הבחינה של "פאודה" לאורך העונות הייתה לאור האיזון הקדוש בין המחירים שמשלם הצד הישראלי לבין אלה שמשלם הצד הפלסטיני בסכסוך בין השניים, ותמיד נשאלה השאלה עד כמה הצד הפלסטיני מוצג באופן אנושי ומורכב.
העונה הזאת לא הצטיינה דווקא בהצגת האויב כאנושי, אלא בעיקר התרפקה על מוסריותו של הצבא המוסרי ביותר בעולם (בעיקר בסצנה האחרונה). למרות זאת, היא בהחלט ירדה למורכבויות אחרות שאפשרו לה להציג את הנקודות שבהן המציאות המטורפת שלנו באה לידי ביטוי, ולא רק לעקוב אחרי חבורה של לוחמים אמיצים עם אוברדוז של קפה שחור.
2 צפייה בגלריה
סיפקה את הסדקים. מתוך פרק הסיום של העונה הרביעית של "פאודה"
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
אז נכון, אנחנו עדיין מקבלים את הגברים ביחידה כשהם מבצעים, כנראה, את כל המשימות שהמוסד והשב"כ מנחיתים למטה, ואם זה לא מספיק הם גם "יוזמים" מהלכים משל עצמם בחופשיות מחשידה. דורון קביליו של ליאור רז הוא עדיין אותו בולדוג מרייר, חד הבעתי וצודק להדהים, שעושה מה שבא לו ("תישארו עליהם, אני רוצה לדעת מה המשוגע מתכנן עכשיו", אומר סגן מפקד השב"כ, כשקביליו שוב מתעלם מההוראות). אבל בעונה הזאת "פאודה" גם מספקת לנו את הסדקים, את החשבון שהיחידה שלהם מגישה להם אחרי כל כך הרבה שנים של אדרנלין.
אם זה הנאום שדורון נותן לגבי לפני שהאחרון נחטף, ומטיח בו האשמות על האופן שבו הוא משחק בפקודים שלו; השבירה של גבי הזחוח והבלתי שביר בשבי החיזבאללה; סטיב שרוצה לפרוש כי הוא מאבד את המשפחה שלו; אלי שכבר לא יכול יותר להמשיך כי הוא גמור; אפילו באזכור הקטן של דיראני, ששום פסיכולוג או רופא לא עזר לו להתגבר על העינויים בשבי הישראלי, וכמובן קו העלילה שסקר את חייה של משפחתו של משתף פעולה, שניסתה להיטמע בחיים בארץ אבל תמיד נתקלה באין כניסה. עונה שאי אפשר לצפות בה בלי לתהות מי הולך למות בסוף, כי הרי ברור שמישהו ימות. כל אלה ממחישים בצורה אפקטיבית למדי את חוסר התוחלת של הלחימה, את המחיר שמשלמים הלוחמים - ולא פחות, המשפחות שלהם - ואת השבריריות של החיים.
2 צפייה בגלריה
משחק טבעי ונהדר. מתוך פרק הסיום של העונה הרביעית של "פאודה"
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
זאת הייתה גם עונה עם נוכחות נשית יותר מורגשת. הנשים של הלוחמים בשיחה בקיבוץ, האישה של עדאל שעודדה אותו להילחם, ההתלבטות של נורית לאיזה עולם היא מביאה את הילד שלה ושל שגיא, ומעל כולן, מי שקבעה את סיומה של העונה הזאת - מאיה, שהייתה עוד אישה בשרשרת הנשים שדורון מנסה להציל כי הוא מדמיין שהוא האביר, ובסוף הוא נופל מהסוס. לוסי איוב נתנה בעונה הזאת משחק טבעי ונהדר, בטח בהתחשב בעובדה שהיא לא הגיעה מרקע של משחק. היא המחישה מצוין את הדילמה הבלתי אפשרית שהיא חיה בה, ואני בטוחה שיש עוד במקום ממנו כל הטוב הזה מגיע. וזהו. עכשיו לוקחים קצת זמן להתאושש וכמו שאמרה יונה וולך, אם יש עונה חמישית, הביאוהה לכאן ונדבר גלויות יש או אין.
