אם הרלן קובן חתום בנטפליקס על ערימת סדרות שנעשו על פי הספרים שכתב, אין סיבה שליאן מוריאטי לא תיהנה מאותו הדיל. כמי שכבר שנים בוראת עלילות בקצב עקבי ושומרת על רמה אחידה פחות או יותר של כתיבה מצוינת ונגישה, עם סיפורים שמתחננים להפוך לתסריטים, היא הייתה אמורה ליהנות מהרבה יותר עיבודים טלוויזיוניים אחרי "שקרים קטנים גדולים" (HBO, 2017). ובאמת יש מי שמנסה לתקן את המעוות - "תשעה זרים מושלמים", שעלתה אתמול ׁׂ(ה') בהולו (ומחוץ לארצות הברית באמזון פריים וידאו), היא עיבוד נוסף לספר של הסופרת האוסטרלית. אבל אם אתם מאוהדיה, עדיף שלא תפתחו ציפיות, כיוון שהסדרה לא מצליחה לייצא את הקסם של מוריאטי אל המסך הקטן.
הסדרה, שמתרחשת בריזורט יוקרתי ודיסקרטי, עוקבת אחר תשעה אנשים שמגיעים לטיפול נפשי אינטנסיבי בן 10 ימים, שבמהלכו, נשבע הקומוניקט, הם יעברו מה שבריאליטי אוהבים לכנות "תהליך", שבסופו יתגלו כאנשים שחלמו להיות. מי שאחראית על היופי הזה היא מאשה (ניקול קידמן), בעלת הריזורט המסתורית והמדריכה הרוחנית שמובילה אותם במסע. הטיפול ב"טרנקיליום" המפואר הוא לא זול, ולכן בר השגה רק לאנשים עשירים (או כאלה שמאשה נותנת להם הנחה משמעותית, כמו אחת המשפחות שהגיעה לטיפול). כמובן, לכל אחד מהמטופלים יש דרמה משלו במזוודה והיחסים שנרקמים ביניהם הם החמאה של הסיפור, כשברקע תעלומה כלשהיא שהולכת ונפרשת.
נשמע מוכר? איתרע מזלה של "תשעה זרים מושלמים" והיא מגיעה בדיוק בשבוע שבו "הלוטוס הלבן" (HBO), סדרה נוספת על אנשים עשירים עם בעיות שמגיעים לריזורט אקזוטי, הסתיימה בקול תרועה. הצימוד הזה הזכיר למבקרי טלוויזיה אמריקנים מקרה דומה: בשנת 2006 עלו בארצות הברית, בהפרש של חודש אחד, שתי סדרות שעסקו באחורי הקלעים של תוכנית בסגנון SNL. "רוק 30" המופתית של טינה פיי, שהמשיכה לשבע עונות, ו"סטודיו 60" של ארון סורקין, שבוטלה אחרי עונה אחת. "אם ה'לוטוס הלבן' היא 'רוק 30'", כתב השבוע אחד המבקרים, "אז 'תשעה זרים מושלמים' היא 'סטודיו 60'".
ואכן, כל מה שעבד טוב כל כך בסאטירה של "הלוטוס הלבן" מחמיץ ממאמץ יתר בלתי ממוקד ב"תשעה זרים מושלמים". מה שהתחיל מצוין עם אקספוזיציה איטית אך מסקרנת, בין היתר הודות למשחק המעולה של רוב הקאסט, הופך בשלושת הפרקים הראשונים לשילוב לא קוהרנטי בין תעלומה לדרמה. השיא של זה נמצא בתצוגת המשחק הבלתי ניתנת לצפייה של ניקול קידמן, שרק המבטא הרוסי שסיגלה לעצמה עבור הדמות, שבא והולך מתי שבא לו, כנראה גרוע ממנה. התעלומה אינה תעלומה כלל, וגם מי שלא קרא את הספר יפענח אותה. היא נתחבת לקיבתם של הצופים ממש כמו השייקים המסתוריים בארוחות הבוקר המנדטוריות במרכז הטיפולי.
את העיבוד של "תשעה זרים מושלמים" הוביל דיוויד אי. קלי, שכבר התוודע למוריאטי כשאחז ברסן של "שקרים קטנים גדולים", גם כן בכיכובה של קידמן. יחד השניים המשיכו לסדרה אחרת, "היית צריכה לדעת" (HBO), שהצליחה קצת פחות, ועכשיו הם צירפו אליהם כבמאי את ג'ונתן לוין -איש שברקורד שלו אפשר למצוא בעיקר קומדיות. בעיקר על רקע שאר הליהוקים המרשימים של "תשעה זרים מושלמים" - מליסה מקארת'י, מייקל שאנון, רג'ינה הול, לוק אוונס ובובי קנאבלי הם רק רשימה חלקית – בולט לרעה המשחק השטחי והמקריפ, על גבול הפארודי, של קידמן. אם השאר מייצרים דרמה, היא משחקת כמו במותחן הוליוודי, והסצנות בהשתתפותה הן החלשות בסדרה.
בפאנל של איגוד מבקרי הטלוויזיה סיפרה קידמן לאחרונה שהיא לא יצאה מהדמות שלה, מאשה, במשך כל חמשת חודשי הצילומים. "זו הייתה הדרך היחידה שבה הייתי יכולה להיכנס לדמות, אחרת הייתי רק משחקת אותה, ולא רציתי להרגיש ככה", היא אמרה. ועל זה יש לי רק דבר אחד להגיד: חבל. קצת משחק איכותי היה בהחלט משפר את איכות השייק הזה, וגם אם לא היה הופך את "תשעה זרים מושלמים" לסדרה מושלמת, הוא היה משדרג אותה לדרמה מושקעת וברת צפייה.
