חורף 1975 היה סוער, ולא רק בגלל מעללי מזג האוויר. סרט אחד הצליח לעורר סערה שערורייתית ומתוקשרת במיוחד. היה זה "שוער הלילה", סרטה דובר האנגלית של הבמאית האיטלקייה ליליאנה קוואני על מערכת יחסים פרוורטית, סאדו-מזוכיסטית, בין קצין אס-אס בדימוס לבין אסירת מחנה ריכוז שהייתה פילגשו בתקופת המלחמה. הסרט הצליח לקומם ניצולי שואה שטענו שהוא "פרו נאצי", ולהרגיז מבקרי ומבקרות קולנוע שהמטירו עליו נאצות ("השואה בשירותו של סרט פורנוגרפי", "מגושם, מגוחך, בלתי אמין", "רומיאו ויוליה של העידן הנאצי"). משמרות מחאה מטעם ארגון אסירי הנאצים לשעבר התייצבו ליד קולנוע "רון" בירושלים והפגינו נגד הקרנתו. אחד השלטים הכריז: "שישה מיליון ניספו במחנה ההשמדה – ולא בבית תענוגות". הסרט אפילו הגיע לבג"ץ וחולל דיונים סביב סוגיית הצנזורה.
"שוער הלילה" – טריילר
"שוער הלילה" מציין עכשיו יובל להקרנת הבכורה העולמית שלו באפריל 1974, וזוהי הזדמנות טובה לשחזר את תולדות הסרט השנוי במחלוקת ואת הסקנדל סביבו. הכול התחיל בראשית שנות ה-60, תקופה שבה אנשים באיטליה לא נהגו לדבר על תקופת הנאציזם בפומבי. קוואני, קולנוענית מתחילה, עשתה אז תחקיר לקראת סרט תיעודי על גרמניה של היטלר. התחקיר טלטל אותה. בהמשך עשתה סרטים נוספים בנושא. ״צללתי יותר ויותר לתקופה הנאצית, המראות זעזעו אותי ודמויות מן העבר הנאצי רדפו אותי", התוודתה קוואני בת ה-90 כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון, שם קיבלה פרס מפעל חיים. "ראיינתי גם נשים שהיו במחנות ריכוז. התחלתי את יצירתי הדוקומנטרית אודות המלחמה הכי הרסנית בהיסטוריה, והזעזוע שחשתי אל מול הדימויים הוא שמנע ממני ליצור קולנוע קליל ואחר אחר כך".
בעת שקוואני שקדה על הסרט התיעודי עלה בה הרעיון לעשות סרט עלילתי בשם "שוער הלילה". "מצאתי בדור הצעיר בלבול ומבוכה" סיפרה, "הרבה חוסר ידע ובורות. ראיינתי צעירים רבים מאוניברסיטאות בגרמניה וראיתי שהם מתעלמים מהתקופה הנאצית, מבלי שמישהו יבוא ויאמר להם לנהוג כך. הצעירים האלה הם שגרמו לי לעשות את 'שוער הלילה'".
"הנאצים נהנו להנציח את העינויים הנוראים ביותר"
העלילה מתרחש בוווינה 1957 ומשלבת פלאשבקים מהעבר. קוואני בחרה שלוצ'יה, הגיבורה של "שוער הלילה", לא תהייה יהודייה אלא בתו של אקטיביסט סוציאליסטי. "לא רציתי שתהיה יהודייה", היא מסבירה, "היו בתקופה הנאצית כל כך הרבה סוגים שונים של מחנות ריכוז. המלחמה הזו הייתה מלאה בקורבנות. היו אמנם שישה מיליון יהודים, אבל גם חמישה מיליון קורבנות אחרים, כל מיני מתנגדים של המשטר. רציתי באמת לחמוק מהדיון האם לוצ'יה הייתה המאהבת של מי שהתעלל בה, אבל, בסופו של דבר, לא הצלחתי לחמוק ממנו".
בליהוק תפקיד הניצולה, קוואני התחבטה בין שרלוט רמפלינג - שחקנית בריטית שהחלה לבלוט אז - לבין מיה פארו האמריקנית, שרשמה הצלחה ב"תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי והייתה גרושתו של פרנק סינטרה. למרבה המזל, קוואני בחרה בסופו של דבר ברמפלינג. קשה לדמיין את "שוער הלילה" בלי הנוכחות המהפנטת והדקדנטית שלה. "אני זוכרת שחיכיתי לשרלוט במלון ברומא. ואז היא נכנסה עם החזות המלבבת שלה והרשימה אותי מיד", מספרת קוואני. "אמרתי: 'זהו זה'. יש לה קסם פראי".
רמפלינג, מצדה, מוסיפה: "ליליאנה חשה שאני נושאת עימי צללים. היה עליה להאמין שיש לי את האומץ האינסטינקטיבי והכוח לשמור על המתח, תוך שאני חוקרת את הפינות האפלות ביותר בנשמת האדם".
את הדמות של מקס – הקצין הנאצי הסאדיסט שנהג לצלם את האסירים שלו עירומים ועובד עכשיו בתור שוער של בית מלון בווינה - קוואני בנתה על סמך חומרים אליהם נחשפה בתחקירים שלה. "הנאצים היו משוגעים להסרטות ואהבו להסריט כל דבר. הם עשו זאת היטב. היו להם צלמים מעולים, ולרבים מאנשי האס.אס היו מצלמות. הם נהנו להנציח את העינויים הנוראים ביותר. זה היה התחביב שלהם. העובדה הזאת השפיעה עליי מאוד. ניגשתי לסוגייה של מלחמת העולם השנייה דרך הקולנוע".
בעלילה, המתרחשת כאמור 12 שנה אחרי תום המלחמה, לוצ'יה נשואה למנצח תזמורת אמריקני שמגיע לבירה האוסטרית להופעת אורח, ובמלון שבו הם שוהים היא פוגשת במפתיע את מקס. מקס עדיין חבר פעיל בחוגי הנאצים, שמתאספים במלון ומתרפקים על עברם. החבורה עורכת לחבריה משפטים מדומים על פשעי מלחמה להשתקת מצפונם, מנסה להעלים עדויות ומחסלת ניצולים. מקס דואג גם לספק את הצרכים המיניים של דיירי ודיירות המלון, ביניהם לוצ'יה ששוקעת איתו באורגיה דקדנטית. קוואני מעידה שכוונת היחסים המחודשים בין שוער הלילה לאהובתו מהמחנה היא לעשותם טובים יותר מאשר בעבר. ו"במובן מסוים, הם אנושיים יותר. הם מכירים במשמעות היחסים האלה, ויודעים שחייהם יחד יביאו אותם אל המוות. אין להם כל מוצא אחר".
קוואני רצתה לתפקיד מקס את דירק בוגרד הבריטי, הזכור מ"מוות בוונציה" ומ"הארורים" של לוקינו ויסקונטי – סרט שבו הופיעה גם רמפלינג. אגב, בוגרד שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נמנה על החיילים הראשונים שנכנסו למחנה ברגן-בלזן ונחרד למראה החזיונות אליהם נחשף. במשך שנים סירב לתפקידי נאצים, עד שנעתר לבקשת קוואני. "דירק היה ג׳נטלמן אדיב מאוד, אבל באחת הסצנות של 'שוער הלילה' הוא באמת הכה את שרלוט. בדרך כלל אני לא עושה הרבה טייקים, אבל מסיבה לא ברורה בסצנה הזאת, כן רציתי טייק שלישי. שרלוט ניגשה אליי ואמרה: 'ליליאנה, אם נעשה טייק נוסף, לא תוכלי להמשיך בצילומים'. שאלתי למה, ושרלוט השיבה: 'כי אני שבורה, גמורה. כל האגרופים האלה לפנים'. תהיתי: 'דירק לא מעמיד פנים שׁהוא מכה אותך?', והיא אמרה לי: 'לא'. למעשה, אם תסתכל על הפנים שלה בסצנה הזאת, כמעט אפשר לראות את האדמומיות של הדם שזורם לאזור".
סצנה בלתי נשכחת אחרת היא ריקוד של גיבורי הסרט, ולא מפתיע שמבקרים ומבקרות רבים הישוו את "שוער הלילה" ל"הטנגו האחרון בפריז", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י שנעשה שנתיים קודם לכן. לא מעט ביקורות וכתבות על "שוער הלילה" זכו לכותרת "הטנגו האחרון בווינה". "אני זוכרת שדירק רצה להוביל את מחול הארוס והתאנוס שלנו לכיוון האהבה", סיפרה רמפלינג, עת העניקה פרס מפעל חיים לקוואני בטקס הפתיחה של פסטיבל ונציה האחרון. "אבל ליליאנה הזכירה לנו שמהות הריקוד שלנו הוא התשוקה, ושהתשוקה אפלה ונוראית בהרבה ממה שהחברה המודרנית הייתה רוצה שתהיה. דירק ואני נאבקנו בעוז, וכל אחד הגן על עמדתו. אתגרנו את הקווים המטושטשים שבין 'מדכא' ו'מדוכא', בשיח מתמיד על הפגיעה המזעזעת הטמונה בחוויה הזו".
התמונה של רמפלינג עוטה מדים נאצים, כובע קסקט נאצי, כפפות ארוכות שחורות, ושלייקס שמהם מבצבצים שדים מעורטלים, נצרבה בתודעה וסייעה להפיכתה לכוכבת ולסמל דקדנס נצחי. "השלייקס היו רעיון של מעצב התלבושות פיירינו טוסי, ומאוד אהבתי את הרעיון", מגלה קוואני. "הם העניקו לשדיים העירומים משמעות. דרך אגב, שרלוט הייתה שטוחה כמעט לגמרי, כך שזה מוזר מאוד שדבר כה חריג יהפוך למשהו סקסי". אגב, רמפלינג שילדה לפני תחילת הצילומים, התייצבה בסט עם בנה ברנבי בן ארבעת החודשים.
7 צפייה בגלריה
עם השלייקס האיקוניים. שרלוט רמפלינג ודירק בוגרד, מתוך "שוער הלילה"
(צילום: Central Press/Getty Images)
"הסרט איום, מדכא ממש! איך התירו את הקרנתו?"
ב-3 באפריל 1974 יצא "שוער הלילה" בצרפת וכעבור שבוע באיטליה - והשערורייה לא איחרה לבוא. תביעה נגד המפיקים באשמת פורנוגרפיה רק הועילה ליחסי ציבור בחינם. "האיגודים הקתוליים, אפילו אלה המזויפים, הגיבו בצורה חזקה לסרט", נזכרת קוואני. "בהמשך הבנתי שחלקם העמידו פנים, ושהם בעצם איזה איגוד כדי שהביקורת שלהם על הסרט תצבור חשיבות לצד ההתנגדות שלהם לחופש המיני. במקום דיון רציני על הסיפור והמאפיינים שלו, הם פשוט התמקדו בסקס. כמה קבוצות קתוליות מטופשות ושוליות שחיו בלה לה לנד חשבו שעליהן להעניש ולעצור כל אירוע חסר חשיבות. זו עדיין הייתה האווירה השלטת אז. הלכתי לוועדת הצנזורה באיטליה והם אסרו על הצפייה בסרט לקטינים מתחת לגיל 18. אמרתי לחברי הוועדה: 'אבל אף אחד לא עירום בסרט', ונשיא הוועדה השיב: 'כן, אבל הגיבורה מעורטלת למעלה'. אני נשבעת שאלה היו מילותיו בדיוק. אמרתי לו: 'זה קורה'. הוועדה משכה את הסרט מהאולמות שלוש פעמים ובסוף הסרט הותר לפרסום".
הרעש רק עזר לסרט להצליח בקופות והיו מבקרים שפסקו שלפנינו "יצירת מופת". גם בארצות הברית הוא הרתיח את המבקרים. "מגעיל, ניסיון נתעב לעורר אותנו על ידי ניצול זיכרונות של רדיפה וסבל", קצף המבקר המיתולוגי רוג'ר איברט, בעוד שעמיתו וינסנט קאנבי סבר שמדובר ב"פורנוגרפיה רומנטית" וב"חתיכת אשפה". המבקר לאונרד מלטין טען שמדובר ב"דרמה סליזית וביזארית", והמבקרת הסמכותית והאייקונית פאולין קייל הקדישה ל"שוער הלילה" מאמר ארוך, שבו כתבה בין היתר: "הסרט אומר משהו על החורבן הרוחני שחוללה המלחמה. חוצפתו מגיעה עד כדי כך שהוא מנצל את מלחמת העולם השנייה כתירוץ. הסרט אינו מגלה כל סימן של עניין במה שאירע למעשה במחנות המוות הנאציים". קייל הרעיפה שלל עלבונות נוספים: "דוחה מבחינה אנושית ואסתטית", "גותיקה של פורנו", "מעשיות מכוך הקבורה הנאצי", "'שוער הלילה' בוים על ידי אישה – והדבר אינו מוכיח אלא זאת שנשים מסוגלות להוציא פסולת מתחת ידיה, ממש כמו גברים". חלק מהפמיניסטיות דווקא חשבו אחרת וטענו שהסרט הוא הצהרה פמיניסטית על שיעבוד האישה.
ואז הגיע הסרט לישראל, באיחור לא אופנתי, וביוני 1975 המועצה לביקורת סרטים ומחזות אישרה ברוב גדול את הקרנתו, כמובן לאחר קיצוצים של סצנות אחדות. רוב המבקרים המקומיים קטלו אותו. "משיכתה של הבמאית למוזר, לקיצוני ולפרוורטי אינה יודעת גבולות ובושה. היא איננה בוחלת בשום תחבולה מדהימה", הביע משה נתן את סלידתו ב"מעריב". ואילו זאב רב נוף, המבקר של "דבר" המנוח, דווקא הגן על היוצר האיטלקייה. "על סמך היכרותי עם קוואני אישית ואת סרטיה, אני יכול לקבוע בוודאי כי כוונותיה היו לעשות סרט אנטי-נאצי, סרט על כבודה של האישה וסרט על מחלת נפש". יחד עם זאת רב נוף הודה שהכוונות הטובות לא קלעו למטרה "והתוצאה הרסנית".
7 צפייה בגלריה
"חיבתה של הבמאית למוזר, לקיצוני ולפרוורטי אינה יודעת גבולות ובושה". מתוך "שוער הלילה"
(צילום מסך)
ניצולי השואה בישראל סברו שמדובר בסרט "פרו נאצי". עורכי הירחון המנוח "להיטון" שלחו את אחד הכתבים לקולנוע "אורלי" בתל-אביב ללקט תגובות. "אני עברתי את השואה ואני חושב שהסרט איום, מדכא ממש! הוא פוגע ברגשות כל אלה שעברו את תקופת הנאצים. איך התירו את הקרנתו?", הגיב אחד הצופים, ואחר הוסיף: "איך אפשר להציג סרט כזה על מסכי הקולנוע בישראל? זו פשוט חוצפה". בירושלים כאמור נערכה הפגנת מחאה של ארגון אסירי הנאצים לשעבר. חברי הארגון אף הגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד המועצה לביקורת סרטים, שאישרה את הצגתו. "מלבד קטעי העירום והאלימות, מצאו בסרט פגם רבים מאוד מתושבי המדינה שהיו כלואים במחנות הריכוז הנאציים", כתב יוסף וקסמן ב"מעריב". "חלק מהצילומים נעשו במקומות שבהם האנשים שהו במחנות – והמצב שם תואר באור שונה לחלוטין מהמציאות שהייתה במחנות. הניצולים גם טוענים כי הנאצים מוצגים בסרט זה באור אוהד".
אחרי דיון חוזר המועצה החליטה לפסול את "שוער הלילה", מה שרק הגדיל את הלהבות. וכמובן התחולל ויכוח על מוסד הצנזורה. "מקומה של הצנזורה במחסן הגרוטאות", הכריז אורי אבנרי, עורך "העולם הזה". "בחברה תרבותית אין לסבול דיקטטורה של קומץ בני אדם אשר יכפו את השקפתם על הכלל. והטענה כאילו מדובר כאן על יחסים בין קצין אס.אס ונערה יהודייה - לא דובים ולא יער. אולי קשה לכמה יהודים טובים לסבול את המחשבה שמחנות הריכוז לא הוקמו למען היהודים בלבד, וכי עברו בהם מאות אלפי גרמנים, אריים טהורי-גזע, אויבי הנאצים וכאלה שנחשדו בעויינות למשטר". הדה בושס ב"הארץ" הגדירה את הדרישה להוריד את הסרט כחסרת פרופורציה ו"היסטריה מדבקת"
בנובמבר 1975 כותרת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" בישרה: "צו על תנאי נגד המועצה לסרטים בשל איסור הקרנת 'שוער הלילה'". הידיעה גילתה שחברת "סרטי נח", שהפיצה את הסרט בארץ, כמו גם בעלי בית הקולנוע "רון" הירושלמי, השיגו צו על תנאי נגד שר הפנים יוסף בורג והמועצה לביקורת סרטים, בעקבות ההחלטה לאסור את ההקרנה. הם גם תבעו פיצוי על הנזק הכספי שנגרם להם בעקבות ביטול הצגתו, אחרי שכבר הוציאו ממון רב לפרסם ולהפיץ אותו. "קיים חשש שהמועצה פעלה מתוך שיקולים זרים", סברו העותרים. "ופעלה על פי תכתיב או לחץ של שר הפנים ולא הפעילה שיקול דעת עצמאי".
מסתבר ששלושה ארגונים שונים פנו לבג"ץ נגד ההקרנה: הארגון הארצי של אסירי הנאצים לשעבר, הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים וארגון המורים הדתיים שטען שהסרט פוגע בערכי החינוך הדתי, וכן יוסף הירש, סטודנט באוניברסיטה העברית. בין היתר נטען ש"שוער הלילה" מציג את נפגעי הנאצים כנאשמים ושהוא מסלף לחלוטין את המציאות.
בינואר 1976 החליטו שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, והשופטים אלפרד ויתקון ומאיר שמגר שהחלטת המועצה הייתה בלתי חוקית ובלתי תקפה. אגרנט מתח ביקורת על דרך הטיפול וקבע כי המועצה לא מילאה את שליחותה. השופט ויתקון אמר ש"מוסד הצנזורה אינו אהוב עלינו והוא עניין למחוקק לענות לו". השופט שמגר הוסיף שעל המועצה לשפר את סדרי המינהל שלה ביחס לאישורי סרטים. יורם גלובוס מ"סרטי נח" בירך על ההחלטה ושמח על שיבת הסרט לאקרנים. "זו לא מלחמה בעד או נגד צנזורה", טען ב"להיטון". "נעשה כאן עוול משווע לדמוקרטיה ואני שמח שבית המשפט הגבוה לצדק תיקן את המעוות".
רמפלינג מודעת לשערורייה ולזעם שעורר "שוער הלילה" בישראל. "שמעתי שהוא חולל סקנדל בישראל בשעתו, ואפשר להבין זאת", אמרה כשנפגשנו. "אבל אני לא מתחרטת על 'שוער הלילה'. הסרט אמר משהו מאד חזק על הנושא של תליינים וקורבנותיהם, מעבר לתקופה הנאצית. וזה מדהים שאנשים ממשיכים לראות אותו. הוא הפך לפולחן. אנשים תמיד תוהים אם לא נמאס לי ולא איכפת לי ששואלים אותי על 'שוער הלילה', אבל אני אומרת: 'לא. עשיתי עוד דברים, אולי לא כל כך שערורייתיים ומתוקשרים, אבל הוא אפשר את הקריירה שנהייתה לי'. במובן מסוים ניתן לומר ש'שוער הלילה' הגדיר את העשייה הקולנועית של ליליאנה ואותי".
בדבריה בטקס הפתיחה בוונציה, רמפלינג הרחיבה את דעתה בנושא. "ליליאנה הציגה לנו ב'שוער הלילה' מה זו מפלצתיות במובנה המקורי, האטימולוגי, הרדיקלי, ולא ממש בתצורת קתרזיס אלא יותר כמו טיהור, שוק חשמלי, צעקה. היא הפנתה את המצלמה שלה אל החיה, ישר אליה, בעיניים פעורות לרווחה. היא הקיפה אותה כדי להבינה, כדי לזהות אותה כשתחזור. והחיה היא כמו ליגיון שלם, ופניה מרובות. היו ללילאנה בראש מילותיה של אישה, ניצולה מאושוויץ, שמעולם לא יכלה לסלוח לשוביה על כך שגרמו לה לגלות את צידה האפל ביותר. ליליאנה העבירה בסרט את התחושה שעוברת לנו בעור כשמשהו משתבש לחלוטין בחיינו וכבר אין לנו אפשרות לתקן".
"היטלר היה אלוהים מבחינת פלוגות האס.אס"
"שוער הלילה", שנוצר על ידי במאית לסבית וכיכב בו שחקן חובב גברים (בוגרד חי שנים רבות עם בן זוג), ריתק את הקהילה הלהט"בית. בסרט, מקס אגב מנהל קשר עם קלאוס, אחד מחבורת הנאצים המסתופפת במלון – קשר שנמשך עוד מימי המלחמה. קוואני הגיעה למסקנה שהאס.אס היה תא נרקיסיסטי שיצר פולחן הומוסקסואלי במודע או בתת-מודע. "היטלר היה אלוהים מבחינת פלוגות האס.אס", היא אמרה פעם בריאיון. "היו אלו פלוגות בעלות סמכויות רבות. אנשיהן דמו למלאכים שחורים, המלאכים היפהפיים של הלילה. למעשה היו אלה דמויות שכמו עוצבו בידי במאי. המדים תוכננו בתשומת לב מיוחדת, ועשו אותם לדקיקים ולתמירים, גרמו להם להתאהב בעצמם. כך ראיתי אותם בעיני רוחי כשהצגתי אותם ב'שוער הלילה'".
הסרט, שעסק ביחסי קורבן ומקרבן, מענה ומעונה, הוליד גל של סרטים חקיינים ודקדנטיים המקשרים בין סקס ונאציזם. בוגרד אמנם רצה לפרוש מעשייה אחרי החוויה המתישה, התובענית והטעונה של "שוער הלילה", אבל הוא המשיך להופיע בסרטים וכתב ספרים. בשנותיו האחרונות סבל מבעיות בריאות, ומת ב-1999 בגיל 78, אחרי שלקה בהתקף לב. רמפלינג פיתחה קריירה מרשימה ועטורת-פרסים, עבדה ומוסיפה לעבוד עם טובי הבמאים (מוודי אלן ועד פרנסואה אוזון), מופיעה בלהיטי קופה ("חולית", למשל) ואף משמשת אייקון אופנה נערץ. קוואני המשיכה לייצור סרטים וגם אופרות. בפסטיבל ונציה האחרון היא הציגה מחוץ לתחרות את סרטה החדש The Order of Time.
"משנות ה-60 המוקדמות, קוואני מכריחה אותנו להתעמת עם היפה, המכוער, ועם מה שעוד נותר חסר מענה", מאבחנת רמפלינג. גם בגיל 91, קוואני מסרבת לפרוש ואף פועלת למען שילוב יותר נשים בתעשייה. "זה לא לגמרי הוגן שרק קומץ נשים זכו ב'אריה הזהב' למפעל חיים'", אמרה עת קיבלה את הפסלון היוקרתי. "יש תסריטאיות ובמאיות שעובדות לא פחות טוב מגברים. עליהם להתחיל להתייחס לעובדה שנשים יכולות לעשות קולנוע. יש חוסר איזון ואני מקווה שזה יהיה תחילתו של שינוי״
