בשנת1991 עבד ג'רמיין ג'קסון, הילד הרביעי מהעשרה שהביאו ג'ו וקת'רין ג'קסון לעולם, על אלבום סולו עם שני מפיקים צעירים מוכשרים: קנת אדמונדס ואנטוניו ריד. אחיו הצעיר של ג'רמיין, מייקל, אז כבר כוכב הפופ הגדול בעולם, היה מאוד לא מרוצה ודרש לעבוד עם השניים בעצמו. זה כמובן מה שקרה. שנים אחר כך כתב מפיק העל, קלייב דיוויס, באוטוביוגרפיה שלו: "ג'רמיין לא האמין שמייקל, אחיו הקרוב, יחטוף את המפיקים שלו ככה. ראיתי את ג'רמיין בוכה, מתייפח, כל כך פגוע ממה שאחיו עשה לו".
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האלבום הזה של ג'רמיין, You Said, הופק בסופו של דבר בכל זאת במשותף על ידי אדמונדס וריד. הלהיט הכי גדול ממנו - להיט זו כמובן הגדרה יחסית - היה Word to the badd!! , שעסק בעיקר בכך שמייקל לא ענה לטלפונים של ג'רמיין במשך שמונה חודשים. "אני מבין שהוא אדם מאוד עסוק", אמר ג'רמיין כשהשיר יצא, "אבל אחרי שניסית שוב ושוב ליצור קשר עם אחיך והוא לא מתקשר אליך בחזרה, אתה מתחיל לתהות אם הוא לא פשוט איבד לגמרי את הקשר עם המציאות". גרסה לא רשמית (בוטלג) של השיר כללה גם את המשפט "ברגע שהתפרסמת, שינית את הצבע שלך". ג'רמיין הכחיש שהוא באמת כתב את המשפט הזה, מייקל לא האמין, האחים לא דיברו זה עם זה שנים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ב-2001 החליט ג'רמיין לכתוב ספר, בעיקר כדי שיוכל לשלם את החשבונות. הוא ביקש מהוצאות ספרים מקדמה של מיליון דולר והבטיח סיפורים על השימוש של מייקל בסמים ועל נטייתו ללטף קטינים. אנשיו של מייקל טיפסו על הקירות. כל מו"ל באמריקה קיבל טלפון שהזהיר מפני תביעות דיבה של עשרות מיליוני דולרים. המצב היה כל כך חמור עד שההורים ג'ו וקת'רין כינסו פגישה של המשפחה המוכשרת והקריפית. מייקל הגיע כשהוא מחזיק העתק של כתב היד של הספר. ג'רמיין לא הבין איך זה הגיע אליו. כמה מחברי המשפחה יצאו מהפגישה כשהם בטוחים שמייקל כתב בעצמו את הספר הזה, גם כדי למשוך תשומת לב וגם כתירוץ להפסיק לתמוך בג'רמיין כלכלית.
ג'רמיין הבין את הרמז וויתר על פרסום הספר. באופן פומבי הוא הפך מאז למגן קולני של מייקל, ודחה כל שמועה עליו בכל טוק שואו שהסכים לארח אותו. כשלא היו מצלמות בסביבה, המשיך ג'רמיין, שגדל עם תשעת אחיו בדירת שני חדרים באינדיאנה, להגיד לכל מי שרצה ולא רצה להקשיב: "זה אמור היה להיות אני". הוא לא היה צריך להסביר למה הוא מתכוון, כולם הבינו. ג'רמיין בטוח עד היום שאחיו לקח ממנו את מה שהגיע לו, והוא זה שהיה צריך להיות כוכב הפופ הגדול בהיסטוריה, האיש ששינה את המוזיקה והריקוד לנצח, האיש שעליו היו עושים סרטים ומחזות.
"ברגע שמייקל ניצח אותי, הוא דאג שזה יהיה רק הוא", אמר ג'רמיין שוב שוב, "אני עדיין טוען שהתזמון שלו היה מה שהפך אותו למלך הפופ". לג'רמיין הייתה קריירה לא רעה בסך הכול, אבל מכל הג'קסונים, אף אחד לא סבל יותר ממנו מהצל הבלתי אפשרי של מייקל. מאידך, כמו רוב הג'קסונים, גם הוא יודע שבלי מייקל החיים שלו היה הרבה פחות נוחים, אז אחרי שסיים להוציא מרירות באופן פרטי, הלך להגן על מייקל באופן ציבורי. זה נמשך שנים והיה כמעט מכמיר לב.
הסאגה המשפחתית הזאת הופכת את הידיעות שפורסמו השבוע על ליהוק בנו של ג'רמיין, ג'עפר, לגלם את מייקל ג'קסון בסרט חדש, למשהו הרבה יותר עמוק מסתם עוד גימיק. ג'עפר, 26, בנם של ג'רמיין ואשתו השנייה אלחנדה אואזיאזה (שאותה גנב מאחיו רנדי, כי במשפחת ג'קסון אי-אפשר לעשות שום דבר בלי דרמה משוגעת) אכן מזכיר את הדוד שלו, והוא נבחר אחרי שנה של חיפושים ברחבי העולם. "פגשתי אותו לפני יותר משנתיים ונדהמתי מהאופן שבו הוא מגלם באופן אורגני את רוחו ואישיותו של מייקל", אמר גרהאם קינג, שהפיק את "רפסודיה בוהמית" על להקת "קווין" ויפיק את הסרט שייקרא "מייקל". "זה היה כל כך חזק שאפילו אחרי מבצע חיפושים עולמי, היה ברור שהוא היחיד שיכול לעשות את התפקיד הזה".
מאחורי הסרט עומדים לא רק אולפן גדול (Lionsgate), אלא גם כמה מהכישרונות הבולטים בהוליווד. הבמאי יהיה אנטואן פוקוואה ("יום אימונים מסוכן" שהביא לדנזל וושינגטון את האוסקר) ואת התסריט יכתוב ג'ון לוגן, שהיה מועמד שלוש פעמים לאוסקר ובין היתר כתב את "גלדיאטור", "הטייס" ואת שני סרטי ג'יימס בונד, "סקייפול" ו"ספקטר".
מי שמקווה לסרט שייתן תמונה מלאה על חייו חסרי התקדים או ההשוואה של מייקל ג'קסון, צריך כנראה כבר עכשיו להנמיך ציפיות. הסרט מופק בשיתוף פעולה של משפחת ג'קסון ומנהלי עיזבונו, שמגוננים עליו בעוצמה מאז החלו השמועות על התעללויות מיניות בילדים, דרך הזיכוי במשפט ב-2005 ועד ההאשמות הטריות ביותר שצצו לפני שנים ספורות. Lionsgate מבטיחים שהסרט יעסוק בכל ההיבטים של חייו של ג‘קסון. אולי. קשה להאמין. לא כש-14 שנה אחרי מותו, נראה כי המורשת של מייקל ג'קסון לא נפגעה כלל. להפך, יש לה עכשיו רוח גבית חדשה.
2009 הייתה השנה שבה נכנס נשיא שחור בפעם הראשונה לבית הלבן, והשנה שבה נפרד העולם מאחד האייקונים השחורים הגדולים בהיסטוריה. מותו של מייקל ג'קסון בגיל 50, אחרי שרופאו האישי, קונראד מאורי, נתן לו מנת יתר של תרופות שאמורות היו לעזור לו לישון, היה רגע של הלם דורי. האבל על הפרפורמר הגדול בהיסטוריה - מי בכלל יכול להתווכח עם זה - היה עמוק ואמיתי. הוא גם איפשר לעולם להזיז לצד את ההתמודדות עם השמועות וההאשמות לגבי מה שג'קסון עשה עם הילדים שבאו לבלות איתו באחוזת "נוורלנד". זה לא באמת היה סיפור פיטר פן.
הדיון סביב המורשת של ג'קסון דעך די מהר אחרי מותו. מי שהאמין לתלונות, האמין, ומי שלא - לא. אבל ב-2019, זמן קצר לפני יום השנה העשירי למותו, שודר ב-HBO הסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד", שבו תיארו שני גברים, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שנים של התעללות מינית בידיו של ג'קסון, שהחלו כשהיו בני שבע. ג‘קסון אמנם זוכה ב-2005 מאשמת התעללות בנער אחר, אבל התלונות החדשות, שבאו בתקופה של מודעות שיא להתעללות מינית, העלו את התהייה האם מדובר הפעם במכת מוות סופית למורשתו.
סימן קטן ראשון לכך שהתשובה לשאלה הזו היא "לא", אפשר היה לקבל כשאחרי שידור הסרט ערך בית ספר בהוליווד שבו למד ג'קסון זמן קצר בילדותו, הצבעה בין ההורים ואנשי הצוות בשאלה האם להסיר את שמו מאולם הספורט. רוב גדול הצביע בעד השארת השם. היום, שלוש שנים אחרי עליית הסרט לאוויר, המחזמר MJ הוא להיט ברודוויי ענקי, שגם קיבל אהבה ממסדית גורפת בטקס פרסי הטוני של 2022, והוליווד מפיקה סרט עם אולפן גדול ובשיתוף פעולה מלא של משפחת ג'קסון. ג'ון ברנקה, אחד המנהלים של עיזבונו של ג'קסון, אמר ל"ניו יורק טיימס": "מייקל נשאר איש הבידור הגדול ביותר שחי אי פעם, יש דורות חדשים המאמצים בהתלהבות את מורשתו התרבותית ואת האלגנטיות של האמנות שלו. שום השמצה נגד אדם שהוכרז כחף מפשע עוד בחייו לא תשנה את זה".
מייקל ג'קסון הוא אולי המקרה הבולט ביותר של דילמת "האם אפשר להפריד את האמן מהיצירה". היצירה שלו נתנה לעולם כל כך הרבה, ומולה עומדים לכאורה מעשים בלתי נסלחים. במקרה הזה, הדילמה כנראה בלתי ניתנת לפתרון. מרגו ג'פרסון, מבקרת תיאטרון שכתבה ספר על ג'קסון, אמרה ל"ניו יורק טיימס" שהיא עדיין מקשיבה למוזיקה שלו, אבל תיארה היטב את הקונפליקט. "לפעמים, תוך כדי הקשבה אני חושבת על האופן שבו אביו התעלל בו", אמרה, "ולפעמים אני מוצפת באימה ממעגל של התעללות וכאב שהוא עצמו לא הפסיק".
דן ריד, במאי "לעזוב את נוורלנד", אמר ש"לא הייתי רוצה לראות איזו משטרת מוסר שתבדוק כל חפץ תרבותי שיש לנו, כי בסופו של דבר נחסל חלקים גדולים מהתרבות. הלוואי שהייתה לי נוסחה מה עלינו לעשות עם המוזיקה של מייקל ג'קסון, אבל אין לי".
העיתונאי ג'ודי רוזן הסביר כי הקשבה מחודשת לשירים של ג'קסון גם מכניסה כמה עניינים מטרידים לפרספקטיבה, כשנושאים של פרנויה מינית מפוזרים במוזיקה של ג'קסון. "אפשר לזהות את הפרנויה הזו גם בכל דיסקוגרפיית הסולו שלו. זה נמצא ב'בילי ג'ין'"
העיתונאי ג'ודי רוזן, שכתב ל"לוס אנג'לס טיימס" על המפגש בין המוזיקה של ג'קסון לאמן עצמו, טען כי גם אם מחליטים לבטל את מייקל ג'קסון, אי-אפשר באמת לבטל מוזיקה ואי-אפשר להחליט שלא שומעים משהו, כי מוזיקה הרי נמצאת בכל מקום, מהרמקולים במכוניות נוסעות ועד לחנויות מכולת ומסעדות. "כמעט כל ז'אנר של מוזיקה וריקוד שקיים היום הושפע ממייקל ג'קסון", כתב רוזן, "האזנה למוזיקה באופן כללי היא סוג של מתמטיקה מוסרית, ומעמדו התרבותי של מייקל ג'קסון ומותו מסבכים את השיחה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הרגשות האלה לגבי ההתנהגות האישית שלו מול גוף העבודה המדהים שהוא השאיר מאחור".
רוזן הסביר כי הקשבה מחודשת לשירים של ג'קסון גם מכניסה כמה עניינים מטרידים לפרספקטיבה, כשנושאים של פרנויה מינית מפוזרים במוזיקה הפופולרית ביותר גם של "חמישיית ג'קסון" וגם של ג'קסון לבדו. למשל This Place Hotel, שיר של הג'קסונים על גבר שמביא את חברתו לחדר במלון ומגלה שכל חברותיו לשעבר מחכות לו שם. "אפשר לזהות את הפרנויה הזו גם בכל דיסקוגרפיית הסולו של מייקל ג'קסון", אמר רוזן, "זה נמצא ב'בילי ג'ין'. הקשבה לשירים שלו היום מגלה שכל השדים של מייקל ג'קסון עדיין שם".
עוד דבר שאפשר לקלוט בהאזנה לאחור, הוא המתח התמידי שהיה בין חברי חמישיית ג'קסון, הרכב שנולד בעיקר כדי להגשים את השאיפות של אבא, שהיה דיקטטור מתעלל. "כשמקשיבים היום לג'קסונים", אמר רוזן, "ברור שמייקל תמיד היה הכוכב עם כישרון על-טבעי. כשהוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Off The Wall, הוא פתאום לא היה רק מייקל ג'קסון הקטן, הסולן של הג'קסונים, הוא היה סופרסטאר בפני עצמו. המתח ביניהם הוא משהו שאפשר לקלוט בהאזנה בדיעבד".
תעשיית המוזיקה בוודאי אף פעם לא הייתה איזה עמוד עשן מוסרי לפני המחנה והיא לא יכולה להגיד לאנשים לאיזו מוזיקה להקשיב ולאיזו לא. זה כמובן גם בלתי אפשרי מעשית וטכנולוגית, אבל זו בעיקר החלטה ששייכת רק למאזין האינדיבידואלי. וכמו שנראה עכשיו, יש מספיק אנשים בעולם שרוצים להמשיך לשמוע את מייקל ג'קסון.
"יש משהו כמעט גואל שקורה למורשת המסובכת של אנשים מפורסמים כשהם מתים", כתב רוזן, "ולכן צללתי למורשת המוזיקלית של ג'קסון, כי אתה יכול לקבל את כל התמונה המבולגנת של מייקל ג'קסון - האיש והאמן - במוזיקה עצמה. אני לא יכול להגיד שאני לא מקשיב לו. אני לא רוצה למנוע מעצמי את ההנאה מהמוזיקה שלו כי ההנאה הזו נשארת אדירה, למרות דברים לא נוחים בהתנהגותו האישית".
ואכן, העובדה שג'קסון מת באופן טרגי ובגיל צעיר, מעצימה את המיתוס שלו ועוזרת לטאטא לא מעט אפלה. זה דומה קצת למקרה שחקן הכדורסל קובי בראיינט, שב-2003 הואשם באונס של צעירה בת 19 בקולורדו. לתביעה היה אז מספיק ביטחון להגשת כתב אישום, והסיבה היחידה שקובי לא עמד למשפט הייתה מסע הפחדה חסר רחמים נגד המתלוננת שגרם לה להחליט שלא להעיד. בראיינט סגר את הסיפור בתשלום פיצויים והסכם שתיקה. זה לא פגע בשום צורה בקריירה או במורשת שלו. להפך, הוא זכה בפרס האוסקר ב-2018, שיא ימי מי-טו", ושלוש שנים אחרי מותו הטרגי, אף אחד אפילו לא מעז להעלות את הפרשה ההיא.
מאז מותו הרוויח מייקל ג'קסון יותר משני מיליארד דולר. הרבה מאוד אנשים עדיין חיים מצוין על חשבונו, כולל כמובן שלושת ילדיו: פרינס בן ה-25, פאריס בת ה-24 וביגי בן ה-20. העולם זוכר אותם מהמסכות והרעלות איתן יצאו מהבית כילדים, אבל היום יש קונצנזוס כי ג'קסון גידל ילדים טובים. "אבא היה האבא הכי טוב שאפשר לדמיין. ואני רק רוצה לומר שאני כל כך אוהבת אותו", אמרה פאריס, אז בת 11, בטקס הזיכרון אחרי מותו של ג'קסון. פרינס ופאריס הם ילדיו של ג'קסון עם אשתו לשעבר דבי רו. מקולי קאלקין ואליזבת טיילור היו הסנדקים של שניהם. ג'קסון ורו התגרשו ב-1999 ומייקל קיבל משמורת מלאה על הילדים. הם גדלו בנוורלנד, ולאחר מות אביהם עברו לגור עם סבתא קת'רין. פרינס עושה קצת עסקים, יש לו ערוץ יוטיוב ואין לו דאגות כלכליות. פאריס היא המפורסמת בילדים, בעיקר בגלל שורה של ניסיונות התאבדות אחרי שמייקל מת. "זו הייתה פשוט שנאה עצמית", אמרה ב-2018, "הערכה עצמית נמוכה, לחשוב שאני לא יכולה לעשות שום דבר נכון, שאני לא ראויה לחיות יותר". חלק מהשנאה העצמית הזו נבעה מהיותה ביסקסואלית שהתקבלה בזרועות סגורות במשפחה מאוד דתית. זה לא מפתיע כשזוכרים כי אמו של מייקל, קת'רין, נהגה לזרוק לעברו עלבונות הומופוביים.
הילד השלישי, ביגי, שהיה בעבר בלאנקט, השיג תהילת נצח כבר כתינוק כשג'קסון נופף בו מהמרפסת בברלין ב-2002. אולי בגלל זה הוא נמצא הכי רחוק מהזרקורים. גם היום לא ידוע מי אמו הביולוגית, אבל כשמביטים בו אפשר להאמין לשמועות לפיהן הוא בנו הביולוגי היחיד של ג'קסון.
פרינס, פאריס וביגי הם שלושה מ-26 הנכדים של קת'רין בת ה-92, שעדיין נמצאת במלוא כוחה ומנהלת את המשפחה המתוסבכת כיאה למטריארכית-על. ג'ו מת ב-2018 בגיל 89. ג'עפר הוא אחד הנכדים האלה והוא יגלם עכשיו את דודו. זה לא היה קורה בלי שקת'רין תאשר את זה. קצת פחות ברור מה חושב על כך ג'רמיין.
ב-2011 הוציא ג'רמיין סוף-סוף אוטוביוגרפיה משלו, שאפילו השם שלה לימד עד כמה עמוק הוא חי בצל אחיו: "אתה לא לבד: מייקל - דרך עיניו של אח". רוב הספר דווקא הציג תמונה חיובית ומלאת ניואנסים של מייקל, כחלק מהניסיון הקבוע של ג'רמיין שלא לאבד את התמיכה הכלכלית של המשפחה. ב-2005 סיפר ג'רמיין כי "מייקל אמר לי שאחרי שהמשפט יסתיים, נצא לסיבוב הופעות משותף". כשאמרו לו שהוא צריך לחשוב יותר על האפשרות שאחיו ילך לכלא, ענה ג'רמיין: "זה לא יקרה אף פעם". הוא צדק. מה שעוד לא קרה אף פעם היה סיבוב ההופעות המשותף עליו חלם, וכל מה שנשאר עכשיו לג'רמיין בן ה-68 זה לראות את בנו מגלם את אחיו.
פורסם לראשונה: 07:09, 03.02.23
