המחאות סביב המהפכה המשפטית, שמתקיימות מזה 12 שבועות ונדמה שאמש (א') הגיעו לשיאן, חודרות גם אל עולם האמנות הישראלי, בדמות פסלים, שלטים וכרזות שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מכל הפגנה ברחבי הארץ, גדולה כקטנה. אולם בין כל עשרות ומאות אלפי האנשים שצועדים ברחובות אפשר לזהות אמנים נוספים - אלה שהולכים עם מצלמות בידיים ומבקשים לתעד את רוח התקופה, זיכרון שיישמר בדפי ההיסטוריה, עמודי האינטרנט והרשתות החברתיות - ובמקרים מסוימים אף יהפוך לסמל של ממש.
כמו בכל אירוע שסוחף אחריו מדינה שלמה, גם הפעם מצא את עצמו צלם העיתונות המוערך זיו קורן בליבה של המחאה, מוכן לכל פריים שייקרה בדרכו. "מה שהיה מדהים אתמול בלילה הוא הספונטניות", מספר קורן ל-ynet. "בלי יד מכוונת, בלי ארגון, עשרות אלפי מפגינים בתל אביב שרים ומפגינים עד השעות הקטנות של הלילה.
"זה חסר תקדים - כמות כזו גדולה של אנשים שמוכנה לעזוב את העיסוקים שלהם. קהל צעיר שמצטרף למחאה, שלא בהכרח הצביע בבחירות האחרונות. הם מבינים לראשונה כמה כל קול חשוב. יש כאן רוח קרב שנובעת מפחד אמיתי של מה יקרה ביום שאחרי".
מה התחושות שלך כצלם כשאתה צועד באותן הפגנות?
"יש כל כך הרבה מחשבה על המון אלמנטים - מהפקה ופרסום ועד יצירתיות, לוגיסטיקה, מיצגים כמו מיצג השפחות, קופירייטינג. העם מצביע ברגליים במשך חודשים, פעם-פעמיים בשבוע, פשוט יוצאים להפגין, וזה קורה בכל הארץ. זה חסר תקדים בעוצמה ובהיקף של כל מה שראיתי עד היום. גם במחאה נגד יוקר המחייה, זה לא מתקרב לשם - העוצמה של מה שקורה היום".
לדברי קורן, כשהוא ניגש למשימה כזו, מה שמניע אותו הוא השליחות שבעבודתו כצלם עיתונות. "לצילום יש תפקיד חשוב מאוד באופן כללי, אך החשיבות הכי גדולה של הצילום היא לדווח אמת לציבור, שיש לו את הזכות לדעת. בסוף, תקופות כמו זו לא נמדדות בפריים בודד, אלא בגוף עבודה שמספר סיפור. ככה נשאר מסמך שיש לו חשיבות היסטורית".
כשאתה מגיע לצלם באירוע אתה מחפש פריים ספציפי?
"ההפך הוא הנכון, אני מחכה להפתעה. במקרה הטוב אני יודע שיש הפגנה, ובמקרה הפחות טוב אני מגלה אותה אחרי שהיא התחילה. כתפיסה, אני אף פעם לא בא עם אג'נדה או מחשבה של 'זה הפריים שאני רוצה לצלם היום'. אני לא רוצה להינעל על מחשבה חד-גונית. אני צריך לבוא פתוח לשינויים".
אפשר לדעת מראש אם צילום יהפוך לאייקוני?
"ממש לא. לצלם אין יכולת להשפיע או להחליט, הוא רק מצלם ושולח אותה, כמו יונת דואר. בשביל שצילום יהיה אייקוני הוא צריך להיחרט בזיכרון הקולקטיבי, שהצופה יעבור איתו חוויה רגשית - ואז ירגיש את הצורך להעביר את התמונה הלאה. בסוף הציבור הוא זה שהופך את התמונה לאייקונית".
בעידן שבו כולם מצלמים עם הנייד, אתה מרגיש שזה פוגע בתפקיד שלך כצלם?
"זה שיש למישהו אייפון זה קצת כמו שיש למישהו עט בכיס - האם זה הופך אותו לכתב? יש פער בין מי שלוקח את זה כמקצוע ובין מי שמצלם באופן כזה או אחר. אני כן חושב שזה מזל גדול שיש רשתות חברתיות - ככה אנו יכולים לקבל אינפורמציה על דברים שאחרת לא היינו יודעים על קיומם".
כשהמחאות נגד המהפכה המשפטית שופעות קריאייטיב - מפוסטרים ושלטים שמרפררים לתרבות הפופ ועד מיצגים אמנותיים, לא מפתיע שרותי גינזבורג, חוקרת תרבות חזותית שמלמדת במדרשה לאמנות ובמכללת בית ברל, טוענת שהמחאה הנוכחית בנויה בשביל צילום, שלא רק מלווה ומתעד אותה - אלא גם מבקש להפעיל את הצופה רגשית ולהציף שאלות. "אפשר לראות את זה היטב במיצג מצעד השפחות, שיודעות שהן יצולמו על ידי רחפן [ומבינות את האפקט]".
למה את חושבת שתמונות מחאה עובדות, מה הכוח שלהן?
"חשוב להפריד בין צילום מחאה, כזה שמעודד אנשים לצאת לרחובות, לבין צילום הפגנות, שמבקש לעורר הזדהות ורגש. כאשר שקמה ברסלר, ממייסדי מחאת 'הדגלים השחורים', נעצרה - זה קודם כל קשור לציונות ולשייכות, וכמובן שהתמונה שלה מכילה דימוי אייקוני. זו הדרך לגבש דעה ולעורר הזדהות, זה חלק מהבנייה של דימוי המחאה.
"תמונת המעצר של שקמה מזכירה לנו דימויים אייקונים מהתרבות שלנו, משהו בתנוחת הגוף שלה, שמזכירה לנו את הדימוי 'החירות מובילה את העם' (ציור מפורסם של אז'ן דלקרואה, המתאר את מהפכת יולי 1830 בצרפת. לב"כ). וכמובן שזהו גם אירוע מכונן, היא נתפסת ממובילות המחאה, וזה שהמשטרה עצרה אותה מסמן סוג של התנגשות. אירוע שחורג מאירועי המחאה הרגילים".
מה השתנה בין צילום מחאות לפני עשור להיום?
"היום בשונה משנים קודמות, אפשר לראות התגבשות צלמים שבאים מתוך המחאה ומצלמים. הצילום הפך להיות מגוון - החל מצילומי סלפי של מפגינים, ועד צילומי רחפנים. כל זה קשור כמובן לתרבות הדיגיטלית, שגורמת לקריסת האישי מצד אחד, ולגיבוש העצמי הפוליטי מצד שני. זה גם נתן אפשרות להרבה אנשים לבטא היבטים אסתטיים דרך הצילום.
"אם בעבר מחאה הייתה אירוע שמתעדים אותו דרך צילום, היום המחאה בנויה בשביל הצילום. הקבוצה שאחראית על צילום הרחפנים מנוהלים ומתואמים כך שבכל אירוע יהיו צלמים. הם גם אלו שבונים את המיצגים. למשל במיזם של בונות אלטרנטיבה, 'שרשרת נשים', ממש ביקשו מהן לזוז בשביל שלא יהיה צל בתמונה".
מה את חושבת על תמונות הרחפנים כצילומי מחאה?
"כשרואים אלפי אנשים קטנים בתוך אירוע גדול מתקבלת הרגשה שלא משנה כמה הרחפן יתרחק - הוא לא יצליח להכיל את ההמון. תמיד יהיו שוליים. זה יוצר תחושה של אירוע נשגב וחשוב. מעבר לכך שצילומי רחפנים שייכים לאסתטיקה של הנשגב, הם גם מבקשים לייצר דימוי של 'ההמון יוצא להפגין', מושג שמגיע מהדמוקרטיה. מדובר בצילומים מעוררי השתאות".
