שלושה פרקים לתוך "פשוט ככה" ולב שבור אחד שלחו אותי בחזרה לבינג' של כל העונות של "סקס והעיר הגדולה". שתיים וחצי עונות וארבעה ימים מאוחר יותר - אני כועסת. הזקנה של קארי בראדשו לא רק מביישת את נעוריה, היא מבטלת את כל מה שהיה חשוב בהם. ואני לא מאוכזבת, אלא כועסת, כי לשלוש הצלעות שנשארו מהמרובע שעשה מהפכה בעולם הייתה הזדמנות מרהיבה להביא את כל הטוב שהן המציאו ולהכניס אותו לתקופה מורכבת מתמיד בין המינים, ובמקום קיבלנו טלוויזיה חינוכית על טורבו.
כדי לא להשתעמם מהקצב האיטי של הפרקים, בפרק השלישי כבר שיחקתי עם שותפי לצפייה במשחק שתייה - בכל פעם שמישהו אומר משהו פוליטיקלי-קורקטי באופן מעורר נחירה, אנחנו נותנים עוד לגימה מהדרינק. סיימנו שיכורים הרבה יותר מדי. ייצוג זה אחלה וחשוב, אבל תסריטאי טוב שרוצה להעביר מסר מצליח להעביר אותו גם בלי להעלות על במה דמות שמדקלמת את דף המסרים שלה, כפי שעושה למשל באותו פרק צ'ה דיאז, הדמות הא-בינארית בגילום שרה רמירז (הא-בינארים גם במציאות). במסווה של מופע סטנדאפ, דמותם של דיאז נותנת נאום ארוך מדי ובכלל לא מצחיק על חשיבות הייצוג של דמויות א-בינאריות בתקשורת. לא ככה מעבירים מסר, ככה מעוררים פיהוק.
4 צפייה בגלריה
הייצוג הוא חשוב, הדרך מעוררת פיהוק. שרה רמירז מתוך "פשוט ככה"
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
אני כועסת, כי היום אני בגיל ובמצב שהיו הארבע בגלגול הקודם שלהן, מה שגורם לי להבין הרבה יותר טוב למה הן היו כל כך חשובות. הדברים שהן אומרות בעונות הראשונות של הסדרה הם דברים שגם היום אמיץ להגיד אותן, ושימו רגע את הפי.סי בצד. השאלות שהן שואלות את עצמן כרווקות באמצע שנות ה-30 לחייהן הן אותן שאלות שנשאלות גם 20 שנה אחרי (גם אם התשובות שנתנו עליהן בזמנו היו סכריניות מדי. זו בכל זאת קומדיה טלוויזיונית שנועדה לגרום לצופים להרגיש טוב, ולא סרט דוקומנטרי על עליבות החיים).
"סקס והעיר הגדולה" הייתה מוצלחת בגלל שצפינו בפרקים ואמרנו לעצמנו, "וואו, זה טוב כי זה נכון". הרווקות התל אביבית לא שונה מזו של ניו יורק, ושברונות לב נראים אותו דבר בכל העולם. אבל עם מה אנחנו אמורים להזדהות ב"פשוט ככה"? עם חיים נהנתנים מדי וחלוקת מיליונים בצוואות? עם מירנדה שמתהדרת בכך שהיא לא צובעת את שיערה למרות שהוא עשוי וצבוע באופן מוקפד למדי, בזמן שכולן מפוצצות בוטוקס?
יש כל כך הרבה מה להגיד על יחסי גברים-נשים היום, אבל בשביל זה צריך להיות אמיץ, ו"פשוט ככה" רחוקה מלהיות אמיצה, ונוגעת בכל נושא בכפפות של משי. בהלוויה של ביג, כשהמזכירה שלו - כינוי שגם עליו קארי התנצלה - מבקשת את הסכמתה של קארי לחבק אותה, זה היה צעד אולי זהיר, אבל גם מטיף ומחנך - והטפות אף פעם לא יוצרות אמנות טובה.
במובן הזה, ההיעדרות של סמנתה היא הפתרון הקל ביותר שיכלו יוצרי הסדרה לאחל לעצמם. מה הם היו עושים עם הרווקה הנצחית ואוהבת הגברים והמין ביקום שבו כל החברות שלה איבדו את האופי שלהן והפכו לפלקט קלישאתי של אישה נשואה? אם סמנתה לא הייתה נוטשת ללונדון, ב"טוויסט" התסריטאי הכי קטנוני ונבזי שהיה אפשר לחשוב עליו, היה צריך למצוא מה לעשות עם האישה היחידה שלא נכנסה לתוך מסגרת. אולי אז היה אפשר למצוא איזושהי אמירה מורכבת.
כי החיסרון הכי גדול ב"פשוט ככה" הוא היעדר הסקס. אתן יכולות להגיד עד מחרתיים שצפיתן ב"סקס והעיר הגדולה" בשביל הנעליים ושקראתן "פלייבוי" בשביל המאמרים, אבל האמת היא שאף פעם לא ראיתן קודם דמויות מדברות על שלישיות, מין אנאלי וחשיבות האורגזמה לפני שצפיתן ב"סקס והעיר הגדולה". זה נשמע כל כך מצחיק לכתוב את זה היום, אבל מי בשנים ההן ידע שכולן מאוננות? זו המהפכה האמיתית של הסדרה, שהניחה את התשתית לכל מה שקורה היום. היא הניעה את מהפכת הנשים שלוקחות בעלות על המיניות שלהן, ועכשיו כשאנחנו בתוכה, אין לה שום הצדקה. ולא, לשאול את בעלך אם הוא מאונן בקול מצחקק זו בדיחה עצובה לאישה שפעם ביקשה מחברה שתשלוף לה את הדיאפרגמה.
אולי ככה באמת מזדקנים. אולי התשוקה והחרמנות באמת הופכות לזיכרון נעורים שולי. אולי נישואים ויציבות הופכים את החיים לכאלה שבהם כל מה שאכפת לך ממנו זה זרעי צ'יה וסדרות דניות בנטפליקס. גם זו הייתה יכולה להיות אמירה, אבל גם היא לא יוצרת שום מורכבות. אם היית מלכת הסקס של מנהטן והפכת למישהי שלא יכולה לדבר על מין, הייתי רוצה להאמין שזה ייצור בתוכך איזה דיסוננס, ולא מהסוג שנפתר כשאת מצחקקת עם בעלך המושלם בחיים המושלמים שלך בדירה המושלמת שלך.
אז כן. אני כועסת כי "פשוט ככה" פספסה הזדמנות לקחת שכבת גיל שלא נוהגים להראות בסדרות טלוויזיה ולעשות את המהפכה הבאה - מהפכת המיניות אחרי שהתחת שלך מפסיק להיות כזה הדוק והציצים שלך כבר לא מה שהיו פעם; מהפכת הדייטים ומערכות היחסים אחרי שגילינו מה זה גזלייטינג. הן עברו כל כך הרבה חרא, הנשים האלה. כל כך הרבה גברים הכאיבו להן בדרכים שלא אנחנו ולא הן הבנו בזמן אמת - ועם העבר ההוא וההווה הזה הן צריכות להתקיים. אבל הרבה יותר קל להציג דמות א-בינארית שנושאת נאום טרחני, מאשר להתמודד. במותו של הגזלייטר ביג ננוחם.
