בשנת 2018 נרשמה היסטוריה בטקס חלוקת פרסי האוסקר, כאשר השחקנית-זמרת הצ'יליאנית, דניאלה וגה, הייתה לאישה הטרנסית הראשונה שעלתה באופן פומבי על הבמה כדי להציג את אחד המתמודדים. "תודה רבה לכם על הרגע הזה", היא פתחה את דבריה אחרי שנדמו הדי מחיאות הכפיים. "אני רוצה להזמין אתכם לפתוח את לבכם ואת רגשותיכם ולחוש את המציאות, לחוש אהבה. האם אתם חשים זאת?"
מאוחר יותר באותו טקס יזכה הסרט בכיכובה, נציג צ'ילה "אישה פנטסטית", באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט בוים בידי סבסטיאן לליו, וכאשר הוא עלה לקבל את הפסלון עלתה לצידו גם וגה שסיפורה שימש לו השראה. וגה מככבת בו פחות או יותר בתפקיד עצמה, והסרט עוקב אחר התמודדותה של הדמות שהיא מגלמת, מלצרית-זמרת, עם מותו הפתאומי של מאהבה המבוגר, ועם יחסם העוין כלפיה של בני משפחתו המסרבים לאפשר לה להתאבל עליו. השבוע ינחת לליו בישראל כאורח פסטיבל סרטי הסטודנטים, אחד החשובים והגדולים בעולם בתחומו, שנוסד בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ושמתקיים בסינמטק.
"אני כל הזמן מופתע איך הסרט הזה נשאר נוכח בקרב אנשים רבים", אומר לליו בשיחת זום עם ynet. "בצ'ילה הייתה לו השפעה חשובה. במשך שנים הייתה הצעת חוק בענייני זהות מגדרית שהוקפאה על ידי הקונגרס, וכאשר הסרט זכה לפרסום עם הקרנתו בפסטיבל הסרטים בברלין, כשנה לפני האוסקר, הוא פתח דיון ציבורי בזכויותיהם של טרנסג'נדרים בצ'ילה". לליו מתכוון לחוק המאפשר לאנשים מעל גיל 14 לשנות את שמם וזהותם באופן חוקי גם ללא ניתוח לשינוי מין או שינוי בהופעתם החיצונית. "כמובן שקדמו לסרט מאבקים חברתיים, אבל ככלי תרבותי ופוליטי הוא הצית את השינוי", מציין לליו בסיפוק ממרחק הזמן.
5 צפייה בגלריה
"אני כל הזמן מופתע איך הסרט הזה נשאר נוכח בקרב אנשים רבים". מתוך "אישה פנטסטית"
(צילום: יחסי ציבור)
"אישה פנטסטית" זיכה, כאמור, את לליו באוסקר, אבל את הפריצה הבינלאומית שלו הוא ביצע ב-2013 עם סרטו "גלוריה" שהביא את סיפורה של גרושה בת 58 המחליטה להתחיל לחיות את חייה. הסרט זיכה את השחקנית שלו, פאולינה גרסיה, בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל ברלין של אותה שנה. ב-2018 ביים לליו גרסה אמריקנית של הסרט, "גלוריה בל", בכיכובה של ג'וליאן מור כאישה שאינה נותנת לגילה ולעובדה שהיא סבתא לחפש ריגושים חדשים בשדה האהבה. מעט סרטים - מעט מדי - העזו לתאר את חיי המין של נשים בשלהי העשור השישי של חייהן, וזה של לליו נמנה עימם. בנוסף, הוא ביים את "שאהבה נפשי" (2017) שתיאר סיפור אהבה בין שתי נשים בחברה החרדית בלונדון, העיר שבה הוא מתגורר כעת.
"אני רוצה ליצור בסרטים מספיק מרחב כך שהצופה יצטרך לשאול את עצמו איפה הוא עומד ביחס לדמויות", עונה לליו לשאלתי בדבר המשיכה שלו בסרטיו לנשים המבקשות לפרוץ גבולות מגדריים, תרבותיים וחברתיים. "למשל הדעות המוקדמות שלהם ביחס לאישה מבוגרת והזכות שלה לחיות את חייה ולעשות טעויות. התמה הזו היא גם בלב 'אישה פנטסטית'. הדמויות הסובבות אותה מנסות להגדיר מי היא, והם נדרשים לכינויים והגדרות שאין להם משמעות. מעניין אותי להעניק לצופה מספיק זמן ומרחב לחשוב על הפוזיציה המוסרית והפוליטית שלו, להזדהות, או לא, עם הדמויות השונות שהאישה הזו פוגשת. אני גם רוצה להציע להם את ההזדמנות לחוש ולא רק לחשוב, או קודם לחוש ואחרי זה לחשוב, ולהבין אותה. הייתי רוצה לחשוב שיש בסרטים מספיק נדיבות להזמין כל אחד, אפילו אדם שמרן מאוד, לצפות בהם. לעבור חוויה שתאפשר להם להבין ואולי גם לשנות את תפיסתם ואת מודעותם ביחס לנושאים האלה".
5 צפייה בגלריה
"יש בסרטים מספיק נדיבות להזמין כל אחד, אפילו אדם שמרן מאוד, לצפות בהם". סבסטיאן לליו
(צילום: Eamonn M. McCormack, GETTY)
כיוון שהשיחה עימו מתנהלת לרגל הגעתו לפסטיבל סרטי הסטודנטים, מסקרן לשאל את לליו, יליד 1974, כיצד בעצם הגיע ללימודי קולנוע. "כשסיימתי תיכון רציתי לעשות יותר מדי דברים בבת אחת", הוא משיב. "התעניינתי באמנויות חזותיות, אבל גם כתבתי. אהבתי צילום, אבל חשבתי ללמוד בכלל משחק. אף לא אחת מהאופציות האלה סיפקה אותי. מתוך אינטואיציה חשבתי שקולנוע יכול לחבר ביניהן. לא הייתי אחד מאותם חובבי קולנוע מושבעים, אבל כשהתחלתי ללמוד - זו הייתה התאהבות מיידית".
במהלך לימודיו, הוא מספר, התוודע לקולנוע שנוצר בצ'ילה לפני שלטון החונטה הצבאית בהנהגתו של הדיקטטור אוגוסטו פינושה, שבין השנים 1973-1990 הנהיג בה משטר אימים דכאני. העשור שקדם להפיכה שהביאה לעלייתו של פינושה ראה את לידתו של הקולנוע הצ'יליאני החדש שהבמאים המזוהים עימו הם ראול רואיז ופטריסיו גוזמן, שיצר את הטרילוגיה הדוקומנטרית המרשימה "הקרב על צ'ילה" (1975-1979), המתארת את התקופה הסוערת שקדמה לשלטון פינושה. "שנות הדיקטטורה של פינושה היו שנים של הדממה תרבותית", מציין לליו, "ולא הייתה שום גישה לקולנוע שנעשה לפניהן. כשהתחלתי ליצור סרטים ניסיתי להתחבר עם הגישה שאפיינה את הקולנוע הצ'יליאני עד 1973. גישה שהתאפיינה בתחושת דחיפות ובעשייה של סרט בתנאים הקיימים. רציתי לכבד את זה ובה בעת לנסות למצוא גישה משלי".
5 צפייה בגלריה
"רוצה להאמין שאני יוצר דיוקנאות נשיים מורכבים שחושפים את האור והצל שלהן". מתוך "גלוריה בל"
(צילום: יחסי ציבור)
לליו ביים שמונה סרטים קצרים, שישה מהם לפני שיצר ב-2005 את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "המשפחה הקדושה", על גבר המתאהב בחברתו של בנו במהלך חופשה משפחתית. כשנשאל אילו מהסרטים הקצרים האלה חביב עליו במיוחד, הוא משיב מיד: "זה סרט בשם Carga Vital מ-2003. זה סרט באורך של כ-25 דקות, והוא מבוסס על סיפור אמיתי של תלמידת תיכון שנאלצה להסתיר את הריונה ממשפחתה והסביבה. היא השתמשה במחוך כדי להסתיר את בטנה, וכשהתינוק נולד היא החביאה אותו בחדרה, בבית הוריה, מבלי לספר לאיש. היא גם שמה אותו בילקוט שלה והמשיכה ללכת לבית הספר. נדמה לי שזה הסרט שהכי מתייחס לסרטים הארוכים שעשיתי אחר כך".
הקולנוע שלך אכן עוסק בעיקר בדמויות נשיות שמאתגרות את הקונפורמיות החברתית.
"כיוון ששאלת אותי על סרטיי הקצרים, אז לפני כמה שנים מצאתי את התרגיל הראשון שעשיתי בבית הספר לקולנוע, תרגיל בסיפורים מקבילים על ארבע נשים מדורות שונים. אני מניח שמה שאני מנסה לומר הוא שזה תמיד היה שם, לפני שפמיניזם היה עבורי החלטה פרוגרמטית. מה שמשותף לסרטים האלה זה שהנשים הן מושא להתבוננות, ונדמה שהן היו דמויות משנה בכל סרט אחר. הן דמויות משנה שהופכות לגיבורות. זה רעיון שהלהיב אותי, להעניק להן סרט. 'גלוריה' הוא בדיוק זה. המצלמה מלווה אותה ברגעים שהם דרמטיים אבל גם יומיומיים וחסרי משמעות. זה סוג האינטימיות שעניין אותי. אני רוצה להאמין שאני יוצר דיוקנאות נשיים מורכבים שחושפים את האור והצל שלהן".
5 צפייה בגלריה
"הלהיב אותי להעניק סרט לדמויות משנה שהופכות לגיבורות". סבסטיאן לליו
(צילום: Pascal Le Segretain, GETTY)
האם תוכל להרחיב לגבי סרטך הבא, The Wonder?
"אני יכול לחלוק רק את מה שפורסם. זה סיפור על אחות אנגלייה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ששוכרים את שירותיה לנסוע לאירלנד ברגע הכי גרוע שאפשר לצפות לו, אחרי הרעב הגדול. היא נקראת לטפל בילדה שמסרבת לאכול ארבעה חודשים ותפקידה הוא להבין מה קורה. היא חושבת שתסיים את תפקידה במהירות, שזו מתיחה - וזה מתפתח לכיוונים פרועים. פלורנס פיו ('נשים קטנות', ש"ד) מגלמת את האחות וזה הסרט התקופתי הראשון שאני מביים, אז זה ממש מרגש ומאתגר".
איזו עצה יש לך לסטודנט לקולנוע בתחילת דרכו?
"עשייה קולנועית היא בבחינת הכול או כלום. אם אתה רוצה ליצור סרטים אתה צריך להתחייב באופן מוחלט, ואם אין בך את האנרגיה להתחייב זה יהיה זול יותר וכואב פחות לכתוב ספרים או ליצור מוזיקה או לצייר, להביע את עצמך במדיום אחר. קולנוע דורש אנרגיה עצומה שתובעת ממך הכול. אבל אם אתה אוהב קולנוע ואת ההיסטוריה של הקולנוע, וקולנוע כצורה אמנותית ודרך הבעה, ואתה מוכן להתחייב בדיוק כמו כשאתה אוהב מישהי - אז הקולנוע אולי יאהב אותך בחזרה".
לסיום, למה אתה מצפה בביקורך בישראל?
"אחד הדברים שגרמו לי לרצות באמת להיות שם זו העובדה שזה פסטיבל סרטי סטודנטים. הופתעתי והוחמאתי לדעת שהפסטיבל והסטודנטים מעוניינים בסרטים שעשיתי ובמה שיש לי לחלוק. זה משהו מלהיב, וסיבה נהדרת להגיע. אני מחשיב זאת ככבוד".
