ליידי ויסלדון אומנם יצאה לפגרה יחד עם האצולה הבריטית של "ברידג'רטון", אבל בקרב הבון-טון האמריקני נדמה שהעונה רק התחילה. בשבוע שעבר הגוסיפ גירל האנונימית שלהם נתפסה על חם – והרבה יותר מדי מוקדם מהצפוי. כתב התרבות בריאן פלדמן חשף בניוזלטר שלו, BNet, את הנשים שעומדות מאחורי DeuxMoi - עמוד אינסטגרם אנונימי שהפך לאימת הסלבס. בעזרת תחקיר שלא יבייש אף מתבגרת גיקית שמחפשת מידע מביך על מלכת הכיתה, פלדמן הוכיח שאת DeuxMoi הקימה מגי קמפנר יחד עם מליסה לובלו, שלכאורה עדיין מנהלת אותו.
כתבות נוספות למנויים:
הידיעה הזו רחוקה מלהיות מפתיעה, שכן מדובר בשתי נשים בעלות רקע בתעשיית האופנה וחברים נכונים בשואו-ביז, ולמעשה הן הליהוק הצפוי-עד-כדי-שעמום לתפקיד הרכלניות הנוצצות. ובכל זאת, החשיפה הצליחה לעצבן לא מעט אנשים, שכעת מאשימים את פלדמן באחד האקטים השפלים ביותר שאפשר לעשות בימינו: doxing. או באריכות - חיפוש ופרסום מידע אישי או זהות של מישהו אנונימי ברשת, ללא הסכמתו, בדרך כלל מתוך כוונה לפגוע בו. וכן, קחו לכם שנייה כדי להתעכב על האירוניה שפה: פלדמן מואשם בחשיפת מידע אישי של אלו שחשפו מידע אישי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למרות הממד הקומי שבהאשמת פלדמן בדוקסינג, אפשר להבין את הרגישות לנושא. בעולם שבו כל תינוק שמשחק עם מקלדת הוא עבריין סייבר פוטנציאלי, לא יזיק לנו להיות יותר רגישים לפרטיות. בהונג קונג, למשל, כבר הצליחו למסד את זה תחת חוקים, וממש השבוע הוגש כתב אישום ראשון במסגרת החוק החדש נגד דוקסינג: גבר בן 31 הואשם בארבע עבירות של חשיפת נתונים אישיים ללא הסכמה, לאחר שהמשרד הממונה על הפרטיות למידע אישי קיבל דיווחים על ידי הקורבנות לכאורה, שמאשימים את החשוד בפרסום פרטיהם האישיים ברשת. העונש שלו עלול להגיע עד לחמש שנות מאסר וקנס של מיליון דולר הונג קונגי. לא נעים.
האשמת דוקסינג חמורה נוספת, אם כי לא פלילית, הייתה בפברואר השנה, אחרי שעיתונאית Buzzfeed News, קייטי נוטופולוס, חשפה את גרג סולאנו ואת ווילי ארונו כאנשים מאחורי הכינויים המקוונים Gordon Goner ו- Gargamel. השניים הקימו את Bored Ape Yacht Club (מועדון היאכטות של הקופים המשועממים), סדרה של 10,000 איורי קופים שהפכו לפרויקט ה-NFT המצליח בעולם. מחיר איור אחד יכול להתחיל מחצי מיליון דולר ולהמיר עד לשני מיליון דולר ואף יותר. תג המחיר לא מרתיע, אלא אולי אפילו מושך, רוכשים ידועים, ובהם אמינם, ג'סטין ביבר, סרינה וויליאמס, גווינת' פלטרו, פריס הילטון וסנופ דוג.
מיד לאחר פרסום השמות של סולאנו וארונו, הודיעו השניים שהם עברו דוקסינג, מה שהעניק לתומכיהם את הלגיטימציה לצאת נגד החשיפה. בין השאר התומכים צייצו: "עיתונות חסרת אחריות לחלוטין", ונוטופולוס אף קיבלה לחשבונה האישי הודעות שמאיימות לחשוף פרטים אישיים שלה ושל הוריה. להגנתה, נוטופולוס הזכירה שהיא חשפה רק את שמותיהם ולא פרטים נוספים אודותיהם, וציינה את העובדה שהם בדיוק עמדו בפני סבב גיוס של מיליונים, מה שהופך את שמותיהם לעניין ציבורי לגיטימי.
פלדמן כנראה למד מניסיונן של אחרות והגיע מוכן, וכבר במאמר שבו חשף את זהותן של נשות DeuxMoi הוא מהר להסביר "דוקסינג מוגדר כ'פרסום מידע פרטי או רגיש' – מה שאין כאן". על השאלה האם הוא לא מודאג שלפרסום השמות תהיה השפעה על העיתונות של DeuxMoi, הוא ענה: "העמוד של DeuxMoi מגדיר את עצמו כ'בידור' ואף מדגיש שייתכן שאייטמים שמפורסמים אצלו אינם מדויקים. אז לא, אני לא מודאג במיוחד".
ולפחות בזה הוא צודק. העמוד DeuxMoi (ובתרגום חופשי: "שני אני" – שם הגיוני לאור הגילויים האחרונים) רחוק מלהיות עיתונות חוקרת ולא רק בגלל שהוא מפרסם רכילות, אלא גם בגלל שהוא מפרסם ידיעות שהגולשים שולחים בעצמם, מה שהופך את בדיקת העובדות - הדבר הזה שהופך את העבודה של עיתונאים לקצת יותר מורכבת – למיותרת. DeuxMoi מזכיר שוב ושוב לעוקביו שבעלות החשבון אינן יכולות לאמת את כל מה שהן מפרסמות, ולכן הוא משמש רק כבמה להעברת הודעות. אסטרטגיה מושלמת של אחריות שנופלת בין הכיסאות.
דוגמה לכך התרחשה ב-13.5 כש-DeuxMoi פרסמו סוג של התנצלות כלפי השחקן והמוזיקאי ג'סי מטקאלף, בעקבות ידיעה שפורסמה עליו. בסטורי שעלה בעמוד נכתב: "חברה שלי בילתה בסוף השבוע עם שחקן של ערוץ הולמרק שבדיוק חזר להיות רווק. הוא לא הפסיק לדבר על עצמו, ומתברר שיש גם דרמה סביב הסיבה שבגללה הולמרק לא מוכנים לעבוד איתו יותר". המייל הגיע מחשבון מזויף בעל השם "ג'ון טאקר", שמו של הדמות אותה גילם מטקאלף בסרט "ג'ון טאקר מה זה גמור", ובשורת הנושא נכתב "הגנן נצפה בבריטניה", רמז לדמותו בסדרה "עקרות בית נואשות". מטקאלף עצמו הגיב לפרסום במילה "בולשיט", וכאמור, כשבוע לאחר מכן פורסמה ההתנצלות: "אנחנו רוצות להתנצל בפומבי בפני ג'סי מטקאלף על פרסום אימייל ה'בולשיט' הזה בשבוע שעבר", נכתב ב-DeuxMoi. "לא ידענו שהוא שחקן עובד וגם לא ידענו שהוא היה בסרטי הולמרק, כיוון שאנחנו לא צופות בערוץ הזה". אאוץ'.
DeuxMoi הוסיפו עצה לסלבס: "אם אתם חושבים שהדוא"ל שקיבלנו הוא עליכם, אל תגיבו אליו בפומבי כדי לא למשוך את תשומת הלב אליכם. שלחו לנו הודעה פרטית ואנחנו נמחק אותו בשקט, וסביר להניח שאנשים ישכחו שהוא בכלל קיים".
אפשר להתפעל מכמות ההומניטריות והרגישות שנשפכת מהן, אבל אין ספק שפלדמן צדק: זו לא עיתונות אלא פלטפורמה שבה כמעט כל אחד יכול לכתוב רכילות כזו או אחרת, מבלי לחשוב על הפגיעה הרגשית או הכלכלית של הכוכב. אז ככזו, האם לנשות DeuxMoi צריכה להישאר הפריבילגיה לשמור על האנונימיות שלהן?
"אחת הסיבות שבגללן חשפתי את שמן היא כי אני אוהב לפתור תעלומות ואני חושב שיש פה עניין ציבורי די גדול", הסביר פלדמן את מעשיו, "אבל בכל זאת לא הייתי עושה את זה אם הן היו רק עמוד אינסטגרם. DeuxMoi מציגות את עצמן שוב ושוב עבור 1.5 מיליון העוקבים שלהן כ'אוצר של תרבות הפופ'. יש להן פודקאסט, והן מרבות להתראיין לכלי תקשורת". פלדמן מציין גם את העובדה שבקרוב הולך לצאת ספר בהשראת החיים שלהן (שמוגדר כהכלאה בין "אחת שיודעת" ל"השטן לובשת פראדה") וכבר עכשיו HBO עובדת על עיבוד של הספר לסדרה. "אני תומך באנשים שרוצים לספר את הסיפור שלהם", כתב, "אבל זה לא סותר את האמונה שלי שבשלב הזה, זהותו של מי שמספר את הסיפור הזה היא כשלעצמה אייטם חדשותי".
פלדמן מציין שהגילוי נעשה די בקלות וללא פעולות חטטניות במיוחד, אלא בעזרת בדיקת פוסטים וסרטונים ישנים, ותיוגים שנעשו על ידי חברות מפורסמות של מנהלות DeuxMoi, כמו הדוגמניות היילי ביבר וקריסטינה רומנובה. "הפרסום אינו מכיל כתובות, מספרי טלפון, מעסיקים נוכחיים או מידע ביוגרפי שאינו פומבי. ביליתי את השבוע האחרון במעקב אחר מידע שאספתי ממקורות שנגישים לציבור, הגעתי לאנשים שאולי יודעים יותר - כולל היוצרות של DeuxMoi - והצעתי להם את ההזדמנות להגיב".
כאמור, על פי החשיפה של פלדמן, מי שעומדות מאחורי DeuxMoi הן מגי קמפנר, נכדתה של דוגמנית עבר ואשת החברה נאן קמפנר שככל הנראה כבר פרשה מ-DeuxMoi, ומליסה לובאלו שעדיין מנהלת אותו. השתיים עבדו יחד בחברת האופנה ראלף לורן וב-2013 הן החליטו לפתוח יחד בלוג אופנה אנונימי. בהנחה שהן באמת האחראיות לעמוד, הן סיפרו בריאיון אנונימי משותף מ-2015: "עבדנו באותה חברת אופנה והרגשנו שיש רוויה בבלוגרים עם סטייל איום שזוכים להרבה תשומת לב. רצינו ליצור אתר תוכן בלבד, שיהיה אדג'י וכן, אבל עדיין יתמקד באופנה, יופי ואומנויות, עם זרקור על אנשים בניו יורק ובלוס אנג'לס שהם כיפיים, חכמים, מדהימים ויזמים".
העמוד די דשדש במרחבי הרשת, עד שסגרי הקורונה העניקו לו את הפריצה הגדולה שלו וגם שינו את אופיו, מעמוד שמוקדש לאופנה לפלטפורמת רכילות, המורכבת בעיקר מחדשות ותמונות של סלבס שהעוקבים שולחים, לרוב גם כן באופן אנונימי.
באותו ריאיון מ-2015 שתי המייסדות הסבירו את הבחירה להישאר אנונימיות ברצון לשמור על חופש היצירתיות. או משהו כזה: "רצינו להיות מסוגלות לכתוב 'פאק' ו'שיט' מבלי שההורים שלנו ירגישו נבוכים. בזכות האנונימיות נראה שקל לנו יותר להיות ליברליות עם הכתיבה והתמונות שלנו, בלי שיפוטיות. כי זה פאקינג עולם שיפוטי".
אז DeuxMoi תירצו את האנונימיות ברצון להיות ליברליות, אבל יכול להיות שמה שבאמת עמד מולן זה הרצון להיות נבזיות מבלי לשלם את המחיר? אנחנו כבר מזמן לא בעידן שבו נשים צריכות לעשות מעשה ג'יין אוסטין ולהסתיר את זהותן כדי ליצור, ובד בבד, ישנם מחקרים המעידים על כך שאנונימיות מאפשרת לנו להיות יותר פוגעניים. כך, למשל, בשנות ה-60 הפסיכולוג פיליפ זימברדו ערך בסטנפורד מחקר שבמסגרתו הלביש חלק מהסטודנטיות בחלוקי מעבדה עם כובעים שמסתירים את זהותן ולאחרות העניק חלוקים ללא כובעים ועם תגי שם. הוא ביקש מהסטודנטיות לחשמל סטודנט אחר, ושם לב שאלו שזהותן הוסתרה נענו פי שניים לאתגר. המחקר הזה התווסף למחקרים נוספים שמצאו נטייה של אנשים להתנהג באופן גס, אגרסיבי, פוגעני ואף לא חוקי כאשר פניהם ושמותיהם מוסתרים.
מחקר שערך ארתור ד. סנטנה מאוניברסיטת יוסטון מצא ש-53.3 מהתגובות האנונימיות לכתבות ברשת כללו גסויות, התבטאויות גזעניות ושפה מלוכלכת, זאת לעומת 28.4 מהתגובות הלא אנונימיות, ובאחד המאמרים המפורסמים בנושא, מ-2004, הפסיכולוג ג'ון סולר מאוניברסיטת ריידר בניו ג'רזי ציין שההשפעה הגדולה של אנונימיות ברשת היא חוסר עכבות, מה שעלול להוביל לאחד מהשניים: לאפשר לאדם לחקור ולשתף מחשבות, רגשות ורעיונות בדרכים בעלות השפעה חיובית או אפילו טיפולית, או לתת לאדם הרגשה שהוא מסוגל להימנע מאחריות למעשיו, מה שיכול להוביל אותו להתנהגות בריונית ופוגענית.
"כאשר לאנשים יש הזדמנות להפריד בין הפעולות שלהם באינטרנט לבין אורח החיים והזהות האישית שלהם, הם מרגישים פחות פגיעים וחשופים... לא ניתן לקשר את מה שהם אומרים או עושים ישירות לשאר חייהם", כתב סולר. "הם לא לוקחים בעלות על ההתנהגות שלהם על ידי הכרה בה... העצמי המקוון הופך להיות ממודר מהעצמי שבחיים. במקרה של עוינות מפורשת, האדם יכול להימנע מלקיחת אחריות להתנהגויות אלו, כמעט כאילו ההגבלות והתהליכים הקוגניטיביים המוסריים הושעו זמנית מהנפש המקוונת. למעשה, אנשים עשויים אפילו לשכנע את עצמם שההתנהגויות המקוונות האלו 'הן בכלל לא אני'".
אז יכול להיות שזה מה שביקשו נשות DeuxMoi כשבחרו להישאר אנונימיות - את הזכות לקיים אתר רכילותי נבזי מבלי שהוא יגדיר את זהותן המתוחכמת? שהפחד לא היה מכך שההורים שלהן יגלו שהן משתמשות במילים "שיט" ו"פאק", אלא מכך שהן ייאלצו לקחת אחריות על מה שהן כותבות? ולאור זה, האם בכלל יש להן את הזכות להתלונן על דוקסינג? כנראה שהתשובות יגיעו רק לקראת נובמבר, אז צפוי לצאת הספר, ובינתיים נסתפק בצפייה חוזרת בפרקים של "אחת שיודעת". גם טוב.
