נדמה שזו רק שאלה של זמן עד שהמסע הגלובלי לחיפוש נסיכת דיסני החדשה יגיע לישראל. חמשת הנסיכות הראשונות – משלגיה ("שלגיה ושבעת הגמדים", 1937) ועד בל ("היפה והחיה", 1991) השתייכו באופן אבסטרקטי למודל היופי הלבן המרכז אירופאי עם אלמנט של בית אצולה/מלוכה המגיע כבר בהתחלה, או רק לקראת סוף הסרט. מאז תחילת שנות ה-90 רק רפונזל ("פלונטר", 2010) ו-אלזה ("לשבור את הקרח", 2013) השתייכו למודל זה.
אנקאנטו – טריילר
לשתי הנסיכות הלבנות האחרות כבר היה שיוך קונקרטי יותר למקום ולזמן - ג'יין פורטר ("טרזן", 1999) ומרידה הנסיכה הסקוטית ("אמיצה", 2012). כל הנסיכות האחרות הפגינו מגוון לאומים, תרבויות וגזע: יסמין המזרח תיכונית ("אלאדין", 1992), פוקהונטס האינדיאנית (1995), אזמרלדה הצוענייה ("הגיבן מנוטרדאם", 1996), מולאן הסינית (1998), טיאנה האפרו-אמריקנית ("הנסיכה והצפרדע", 2009), מואנה הפולינזית (2016) ועכשיו הגיע התור של דרום אמריקה עם הנסיכה מיראבל מדריגל ב"אנקאנטו" (Encanto).
הגיוון האתני אינו האספקט היחיד שבו "אנקאנטו" הוא סרט בן זמננו. נדמה כי אולפני האנימציה המובילים (דיסני, פיקסאר ודרימוורקס) בוחרים פרויקטים עתידיים לפי הפוטנציאל לתצוגת תכלית של יכולות הטכנולוגיה ומיומנות האנימטורים. האנימציה הממוחשבת מאפשרת לגדוש את הפריים באוסף פרטים – חפצים, צבעים ותנועה, ששום אנימציה מצוירת ביד (לטובת הקוראים בני דור ה-Z – פעם היה דבר כזה) לא יכולה להשתוות לה. בהתאם לכך "אנקאנטו" מציג גודש מסחרר של פרטים ויזואליים המשויכים לדמויות הרבות, למאפיינים הייחודיים שלהם ולסביבות הרבות והשונות שבהם הסרט מתרחש. הגודש מרשים מאוד ברמה הטכנית, אבל לא תמיד עובד לטובת הסרט – בוודאי באופן בו הוא תוקף את חושי הצופים הצעירים.
האלמנט השני הוא האופן שבו כוחות הקסם הפועלים בעולם שבו מוצבת הנסיכה, נמצאים בדיאלוג עם הז'אנר הדומיננטי בקולנוע העכשווי – ז'אנר גיבורי העל. במקום נסיכה שנחשפת לקסמים (סינדרלה) או מאוימת על ידי כוחות כשף (שלגיה, בת הים הקטנה ועוד רבות אחרות), השאלות שבהן עוסקים הסרטים העכשוויים קשורות להשלכות של החזקה בכוחות אלו (כמו ב"לשבור את הקרח"), או, במקרה הנוכחי, ערכה של הגיבורה, שהיא היחידה בבני משפחתה שאין לה כוחות שכאלו.
הכול נשאר במשפחה
סיפור הרקע של משפחתה הקולומביאנית של מיראבל (סטפני ביאטריס) הוא מורכב, ובהיבטים שלו אף קודר באופן קצת מפתיע. מתקפה של פורעים על סוסים הבריחו את האישה הצעירה אבוולה אלמה מדריגל (אולגה מרידיס), מי שתהפוך ברבות הימים לסבתא של הגיבורה, ואת בעלה פדרו. בזרועותיה שלושה תינוקות – שתי בנות ובן. פדרו לא שרד, אך נר קסום יציל את שאר המשפחה. הוא ייצור עבור הניצולים את ה"קאסיטה", הבית שיהפוך למרכז הכפר בו תשגשג המשפחה. הבית עצמו הוא ישות חיה ותוססת המתקשרת עם הגרים בו בשלל דרכים – ממרצפות שזזות, חלונות שנסגרים ונפתחים, מדרגות שמשנות צורתן וכך הלאה. כששירים וריקודים יתבצעו, הבית המרקד ישמש בחלק מהם כפרטנר המשלים את הדמות השרה. כל עוד הנר הקסום ממשיך לדלוק, כוח הקסם ממשיך לשרות בבית מדריגל והבית ימשיך לרקוד על תילו.
אבל זה רק חלק אחד מה"אנקאנטו" ("קסם" בספרדית) שלו זכו בני משפחת מדריגל. כל אחד מהילדים שהצילה המטריארכית אבוולה קיבל כוח על-טבעי ייחודי. הדוד ברונו (ג'ון לגוויזאמו) יכול לחזות את העתיד, יכולת שהרחיקה אותו מבני המשפחה עוד לפני תחילת אירועי הסרט. הדודה פפה (קרולינה גאיטן) שולטת על מזג האוויר, אבל הוא בעיקר משקף את מצב הרוח שלה. והאמא ג'ולייטה (אנג'י ספדה) מכינה אוכל מסורתי שמרפא שלל סוגי מכאוב וחולי. בני הזוג שהתחתנו עם בנות המשפחה – פליקס שהתחתן עם פפה (מאורו קסטיו) והאבא אגוסטין (וילמר ולדראמה) נותרו נטולי כוחות-על.
וישנם גם בני ובנות הדור השלישי, שגם להם, בטקס מיוחד בילדותם, הנר הקסום מעניק כוחות מיוחדים משל עצמם. נפתחת להם דלת שרק הם יכולים לעבור בה ולקבל את המתנה המיוחדת. למיראבל יש שתי אחיות גדולות ממנה: לואיסה (ג'סיקה דארו) בעלת העוצמה והחוסן העל-טבעיים ואיזבלה (דאיין גררו) "היפה והמושלמת", שיכולה להפריח פרחים בהרף עין. ישנם גם הבני דודים, הילדים של פפה ופליקס – קמילו (רנזי פליז) בעל יכולת שינוי הצורה, דולורס (אדאסה) עם השמיעה העל-אנושית, ובן הזקונים אנטוניו (ראווי קבוט-קוניירס), שבתחילת הסרט מקבל את היכולת לדבר עם בעלי חיים. כל אחד מהם חי במתחם משל עצמו, אותו חדר שפתח עבורו הנר, המעוצב בהתאם ליכולת המסוימת שלו.
יכולות על-טבעיות, בית כשוף, וקסם שהתחיל בנסיבות מסתוריות ושאין לדעת מה עלול להביא לסופו. זה בסיס שהכול יכול לצאת ממנו, אבל הוא עשוי להפוך להמולה לא מובחנת ומבלבלת של מידע. במרכז כל הגודש עומדת דמותה של הנערה מיראבל – תוססת וחיונית, אבל גם ממושקפת, מתולתלת שיער, בעל נפח פיזי שחורג מהסטנדרט השדוף של נסיכות העבר, ובעיקר הדמות היחידה בין צאצאי הדור השני והשלישי למשפחת מדריגל שאין לה כוחות-על. לא רק שיש אכזבה שמלווה אותה על כך שהנר לא העניק לה כוח ייחודי, אלא שבמהלך עלילת הסרט עולה השאלה האם היא עלולה להיות זו שתביא לסופו של האנקאנטו – להיעלמותם של כוחות-העל, וסוף השגשוג של משפחת מדריגל.
העלילה עוסקת בשאלות של זהות והשתייכות למשפחה, והיכולת של מי ש"אינו מיוחד" להיות בעל הערך הרב ביותר. לא רק פרטי הרקע מרובים, אלא גם העלילה עצמה דחוסה למדי. הסרט בוים על ידי ג'ארד בוש וביירון הווארד (שביימו יחד את "זוטרופוליס" ב-2016) ואליהם צורפה כבמאית שותפה הכותבת הראשית של התסריט (יחד עם בוש) צ'אריס קסטרו סמית – כדי שלא ייווצר מצב שבו לא תהיה יוצרת בתפקיד משמעותי בסרט שהגיבורה שלו היא נערה דרום אמריקנית.
השירים נכתבו על ידי לין-מנואל מירנדה, יוצר המיוזיקל המהולל "המילטון", ומי שהשנה שיריו כבר עובדו לקולנוע במיוזיקל "שכונה על הגובה" ובסרט האנימציה "ויוו" של נטפליקס. לפני ימים ספורים עלה בנטפליקס "טיק, טיק... בום" עיבוד קולנועי בבימויו למיוזיקל של ג'ונתן לארסון. אין ספק, האיש עסוק. השירים לא רעים גם אם נוטים להמחשה פשטנית של מחשבותיהן של הדמויות. בצפייה ראשונה אין אחד מהם שמגלה פוטנציאל להיות ה-Let it go של הסרט. בנוסף, חלק מהשירים זוכים לעיבוד אילוסטרטיבי של דימויים המתנתקים מהעולם הבדיוני, השופע לכשעצמו, של הסרט, בדרך שעשויה לבלבל את הצופים הצעירים.
"אנקאנטו" עשוי במקצועיות ללא דופי, ומפגין עושר הפקה וכישרון. הוא ללא ספק סרט ראוי לצפייה לצופים הצעירים, אבל יש סיכוי שהוא יהיה סבוך וגדוש מדי עבור חלקם, ולא כל המסרים החיוביים יזכו לקשב הראוי בתוך שלל הסחות הדעת. לפני הפיצ'ר מוקרן סרט אנימציה קצר "הרחק מהעץ", שילוב של אנימציית מחשב ואנימציה דו-ממדית המצוירת ביד (הבימאית: נטלי נוריגט). סיפור פשוט על דביבון צעיר שיוצא יחד עם אימו בפעם הראשונה לחוף הים. הסקרנות שלו, הסכנות להן הוא לא מודע, והאופן בו אימו מנסה לשמור על שלומו. הפשטות ההפקתית והעלילתית של הסרט מאפשרת לו להיות צלול ומרגש יותר מכפי ש"אנקאנטו" מצליח בכל השאון התוסס שלו.
