"אמא, אף אחת לא רוצה לשחק איתי. בואי לקחת אותי".
זאת ההודעה ששלחה ילדה בת 11 לאמא שלה לפני שבועיים.
האמא הזאת היא במקרה גם חברה טובה שלי.
כן, הבנתם נכון, הילדה עוברת חרם.
לא חרמצ'יק.
לא חצי חרם.
לא חרם בקטנה.
חרם-קומפלט.
מתעלמים ממנה בכיתה.
לא מזמינים אותה לימי הולדת.
לא קוראים לה למפגשים אחר הצהריים.
ניסו הכול -
לדבר עם המורה.
לדבר עם ההורים.
לדבר עם הילדים.
זה משתפר קצת ואז חוזר בווליום יותר גבוה.
בקיצור, גיהינום.
קפצתי לחברה ההיא, הכנתי לה נס של מורות עם שלוש כפיות סוכר, כמו שהיא אוהבת, ואמרתי לה: "יאללה, שפכי".
היא ישבה מולי בעיניים נפוחות.
עברנו הרבה ביחד, היא ואני.
יציאה מהארון.
גירושים.
אובדן של הורים.
אבל ככה לא ראיתי אותה אף פעם.
שבורה ממקום פנימי. עמוק. מכלה.
היא דיברה ודיברה, עדכנה אותי בכל השתלשלות האירועים, אבל קלטתי שהמילים שלה הן רק חלון ראווה.
זה מוזר כי לכאורה אין בינינו סודות.
אנחנו אומרים אחד לשנייה גם דברים שלא אמורים להגיד בקול רם.
"יש עוד משהו שאת לא מספרת לי", זרקתי לה בעיני רנטגן.
היא שתקה, השפילה את המבט ולחשה בקול רם:
"זה הכול באשמתי".
דמעה ראשונה צנחה לה מהעין ישר לתוך הנס.
בבת אחת קלטתי את המקום שהיא נמצאת בו, וכבר הכנתי בראש נאום שלם על זה שהיא חייבת להשתחרר מזה. שלא תייסר את עצמה. שברור לה, ולי, ולכל העולם שהיא לא אשמה. שזה לא אומר עליה כלום כאמא. אבל בדיוק כשלקחתי אוויר והתחלתי לדבר היא שמה לי ברקס: "בחייאת, תחסוך ממני את הנאום על זה שאני לא אשמה ושאני אמא מדהימה. אין לי עצבים לשיחות העצמה עכשיו. הפעם זה באמת באשמתי".
ויאללה, דמעה שנייה לתוך הנס.
"אני לא מבין", הרמתי כתפיים.
"זו אשמתי, מה אתה לא מבין? בוא נגיד שאני מכירה מקרוב את כל העניין הזה של חרם, עוד מהילדות", היא נשכה את השפתיים וכמעט לא סיימה את המשפט.
"מצטער אם אני יוצא סתום, אבל אני עדיין לא מבין. להיפך, זה רק מראה לך שזה לא קשור אלייך ושדברים לא משתנים - ילדים יכולים להיות רעים, והורים יכולים להיות עוד יותר רעים. למה את אשמה אם גם את עברת חרם בילדות?".
היא עצמה עיניים, חיזקה אחיזה בידית של הכוס ופלטה: "לא עברתי חרם".
"אז...?", שלחתי לה מבט שואל.
"ארגנתי חרם".
בום, דמעה שלישית לנס.
ואז זה יצא ממנה בלי שליטה:
"ביסודי ארגנתי חרם על ילדה אחת חדשה. מסכנה, רק עברה לבית הספר, אבל לא באה לי טוב. אז דאגתי שאף אחד לא ידבר איתה. שלא יזמינו אותה לטיולים או למסיבות. שיתעלמו ממנה בהפסקות. אתה מבין? עכשיו אני מקבלת את העונש שלי. אלוהי הקארמה מעניש אותי דרך הילדה שלי. הוא מלמד אותי לקח. ובגלל שהייתי כזאת ילדה זבל, אז עכשיו הילדה שלי סובלת ובוכה ועוברת סיוט שאני לא יודעת איך נתעורר ממנו ומה יהיו ההשלכות שלו".
הופ, מיליון דמעות לנס.
הסתכלתי עליה מהצד.
צעיף האשמה שהיא נהגה להתעטף בו בשגרת האימהות שלה התארך והתארך והתלפף סביבה, עד שכיסה אותה לגמרי והשאיר ממנה רק חריצי עיניים.
התחלתי לחשוב על הקשר הבלתי נמנע בין הורות לבין אשמה.
אני עוד לא הורה, ולכן התובנות שלי הן דווקא מהצד המתבונן, הצד שעוד לא נכנס לזירה, שעוד לא חווה ילד על בשרו ועל נשמתו.
איכשהו נדמה לי שכל ההורים סביבי לא מפסיקים להרגיש אשמים.
אמא שלי אמרה לי פעם: "מהרגע שיש לך ילדים אתה מפסיק לישון טוב בלילה".
ואז גם הוסיפה: "אה, ואתה גם לא מפסיק להרגיש אשם".
אפילו החברה הזאת, שהיא בחורה כזאת סופר רציונלית ותכלסית ושלא אוכלת בולשיט מאף אחד - חיפשה להבין איפה היא טעתה, חפרה מנהרות אל העבר שלה, חיטטה שם ללא הרף, ולבסוף שלפה בפינצטה סיבות הגיוניות כביכול לכך שהיא האשמה הבלעדית בחרם שהילדה שלה עוברת.
ראיתי שהאשמה הזאת שלה כל כך טוטאלית, שהיא הצליחה לכרסם אותה לגמרי מבפנים.
העניין הוא שמהצד שמכיר אותה ומסתכל עליה מבחוץ, יכולתי גם לראות איך האשמה הזאת מונעת ממנה לטפל בעניין עצמו ולמצוא פתרון לבעיה הכי חשובה – איך לעזאזל מפסיקים את החרם הזה ובסוף גם גדלים ממנו?
בסופו של דבר, בלי כוונה כמובן, האשמה הזאת הפכה להיות האבן בנעל שלה, המקל בגלגלים שלה, המעצור המרכזי שלה מלעזור לילדה שלה.
היא הייתה כל כך טבולה באשמה הזאת, כל כך עסוקה בהלקאה פנימית, בחיסול חשבונות עם עצמה, שזה הפך להיות האישיו.
זה חיסל לה את המצברים, צרך ממנה את מירב האנרגיות ולבסוף גם רוקן אותה.
איך אפשר לתפקד ככה בסיטואציה כל כך קשוחה ומורכבת?
חשבון נפש זה טוב. התבוננות פנימית זה הכרחי. אבל כשאתה שוחה בביצת האשמה הטובענית והסמיכה שהיא שחתה בה, אין סיכוי שתצליח להגביה מבט ולטפל בבעיה.
חלקתי איתה את המחשבות שלי, ואחרי שהיא הנהנה להסכמה, שאלתי: "תגידי, ואיך הקטנה? כמעט לא דיברנו עליה...".
"באופן מפתיע היא מתמודדת יפה יחסית. היא נעמדת על הרגליים האחוריות ונלחמת. לא קל לה, ברור. היא בוכה הרבה. יש רגעים שהיא נשברת לגמרי. אבל וואלה, הילדה נותנת פייט. סופרוומן קטנה…".
היא חייכה חיוך עצוב.
"נו, ומאיפה את חושבת שהיא למדה להיות כזאת? מגל גדות?", שאלתי אותה שאלת-מראה. ראיתי שהיא מבינה בדיוק את התשובה ושמפלס האשמה מתחיל טיפ-טיפה לרדת.
היא לקחה שלוק מהנס ועיקמה פרצוף – "איכס, זה מלוח".
"אני מכין לך עוד אחד, אבל דיר באלאק, בלי דמעות כי אני לא מכין לך פעם שלישית".
