מהפכת חומייני ב-1979 באיראן הותנעה מלהט דתי ואידיאולוגי יוקד אל מול המונרכיה המושחתת של השאה. אבל כיום, יותר מארבעה עשורים אחרי, שלטון האייתולות בטהרן מתרכז בעיקר בשימור הקיים. לפחות למראית עין. משיחות עם גולים איראנים עולה כי בעוד שזרועות החוק משלימות עם התנהגות אנטי-איסלאמית לא הגונה כפי שהיא באה לידי ביטוי במחתרת או בחדרי חדרים, המרחב הציבורי נותר ממושטר ומפוקח ביד קשה. אותה יד קשה שהכתה למוות את ז'ינה (מהסה) אמיני רק משום שהסתובבה בפומבי ללא כיסוי ראש. מבחינת ראשי המדינה, יותר חשוב להסתכל על החיג'אב מאשר על מה שמתחתיו - נשים איראניות חושבת, מרגישות, עצמאיות ולעיתים גם לוחמניות. כזו היא נסרין סוטודה, עורכת דין ופעילת זכויות אדם שזה שנים רבות עומדת מול הממסד הפוליטי והדתי במאבק על חירויות הפרט, זכויות נשים, ילדים ומיעוטים נרדפים. היא הייתה גם אחת מחלוצות המחאה נגד חובת עטיית החיג'אב וייצגה נאשמות רבות בעבר. זאת, עד שהיא עצמה נעצרה ונשפטה לעונש מאסר ממושך של 38 שנים, שמאז קוצר לעשר שנים בלבד. נציגי השלטון קיוו לסלק אותה מהמרחב הציבורי המטוהר החשוב להם כל כך, אלא שבמקום זאת הם קיבלו את נסרין כסמל, בלי חיג'אב. גם בלי פחד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סוטודה בת ה-59 עומדת במרכז סרט תיעודי ושמו "נסרין", הזמין לצפייה בישראל באמצעות "אמזון פריים". באמצעות החומרים שצולמו בהיחבא בביתה של עורכת הדין הנועזת, ובמפגשים עם לקוחות מאחורי דלתות סגורות, ערך הבמאי האמריקני ג'ף קאופמן פסיפס של לוחמת חופש אמיתית וחסרת פשרות. הוא מספק הצצה למרחב האישי שבו היא רשאית להסתובב ללא חיג'אב על פי חוק, מביא מתפיסת העולם מלאת ההשראה שלה, וגם מהפחדים והאכזבות בצל אין-ספור כישלונות בזירה המשפטית והחברתית. הסרט עומד גם על המחיר האישי הכבד שמשפחתה של סוטודה משלמת על פעילותה, ועדיין מתייצבת מאחוריה באומץ - מהבעל התומך רזא חנדאן ועד שני הילדים. כך, באמצעות המצלמות והאנשים המקורבים לנסרין, ושתיעדו אותה מקרוב (ונותרו אלמוניים מחוץ לרשימת הקרדיטים של הסרט), הפנים גלש החוצה עבור כולם לראות - ודרך העדשה ניתן ללמוד לא רק על חייה של הגיבורה, על ההקרבה שלה ועל פעילותה אלא גם על עוולות המשטר הפטריארכלי הדתי באיראן: נוקשותו, זלזולו בנשים, צביעותו והתאכזרותו. כל אלה מוצאים מקום בסרט שהופק ללא אישור השלטונות, שבוודאי היו פועלים לסיכולו לו רק היו שמים ידיהם על החומרים שהוברחו לארצות הברית מתחת לאפם.
"נסרין" - טריילר
קאופמן לקח על עצמו את מלאכת הבימוי של הסרט, אבל ידע שהוא יהיה מוגבל ביכולותיו. בעבר הוא ביקר באיראן בשליחות ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כדי לתעד את רדיפת המיעוט הבהאי בסרט "חינוך תחת אש", ומאז הוא נחשב לאישיות לא רצויה במדינה. על כן הוא ריכז את הפרויקט מביתו שבארצות הברית, משם תקשר עם נסרין ועם מקורביה, ולשם זרמו החומרים מהשטח, שאותם ערך ליצירה תיעודית אחת שתפיץ את הבשורה של עורכת הדין האמיצה ברחבי העולם - ואולי גם תיצור סחף בינלאומי שיביא לשחרורה. "בגלל הסרטים שצילמתי על זכויות אדם באיראן לא יכולתי לשוב למדינה כדי לתעד את נסרין, וגם אין בכך היגיון מלכתחילה. נוכחות של צוות הפקה אמריקני לא הייתה מאפשר לנו את אותה גישה אישית שרצינו", הוא מסביר.
"במקום זאת עבדנו עם קולנוענים מקומיים שכולם נאלצו להישאר אנונימיים, ולצערי שמותיהם נעדרו גם מהקרדיטים של הסרט. הנשים והגברים הללו סיכנו את עצמם, ועלולים להיאסר על ידי הרשויות על כך שתיעדו את נסרין כשהיא משתתפת בהפגנות, פוגשת לקוחות, מבקרת בגלריית אמנות, קונה מתנות בחנות ספרים, צופה בהצגה חתרנית (עיבוד בימתי בפרסית למחזה של הסופר ופעיל זכויות האדם הצ'יליאני אריאל דורפמן, 'מותה של גברת'), וכשהיא מלווה את בנה בדרך הביתה מבית הספר. יש לי המון כבוד לכל מי שעבדנו איתו. חלק מהחומרים תועדו לבקשתי, אבל הרבה מהם היו הפתעות. היה תהליך מורכב של הברחת החומרים מאיראן החוצה, כך שחלק מהסצנות שרואים בסרט התקבלו בחלקים נפרדים, לפעמים בהפרש של חודשים או אפילו שנה בחלק מהמקרים. במהלך העבודה על הסרט הטענתי על מחשב העריכה כל שנייה מהחומרים המצולמים, וחזרתי אליהם שוב ושוב בתהליך גיבוש התסריט".
היית בקשר ישיר עם נסרין בתקופת הצילומים, לפני שהיא נאסרה ונשפטה?
"המפיקה מרסיה רוס ואני תקשרנו עם נסרין בזום, וגם עם בעלה המדהים רזא חנדאן ושאר בני המשפחה, כך שחלקנו זמן רב יחד אבל לא באותו החדר. לאחרונה שוחחנו איתה כשהיא קיבלה חופשה מהכלא מסיבות רפואיות. היא שהתה בביתה לחופשה רפואית למשך תקופה קצרה, כדי להחלים מקורונה וגם לצורך טיפול בליבה, ועכשיו היא שוב בתא צפוף ללא חלונות בכלא קארשאק. היא עדיין נאבקת בנזקים של הקורונה ויש לה גם בעיות לב, אבל יש לה עדיין את אותו חיוך מדהים ותחושת שליחות נחושה. נסרין תמיד השתמשה במעמד הציבורי שלה כדי לעורר תהודה בנוגע לאסירים אחרים שנמצאו בסיכון".
שמה של נסרין סוטודה קיבל תהודה עולמית בשנים האחרונות בגין מאבק למען זכויות נשים באיראן ונגד חובת חבישת החיג'אב, באופן מעשי וסמלי. על רקע זה היא נכללה גם ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של מגזין "טיים". עם זאת, באיראן היא מוכרת כפעילה נועזת לחירויות האזרח במדינה - מזכויות ילדים במשפחה, דרך זכויות מיעוטים ועד לזכויות אסירים. כל כך הרבה עבודה הגיעה לשולחנה לאורך השנים, שכן התעמרויות לא חסרות במשטר האייתולות. במשפטים הרבים שניהלה נגד נציגיו, נאמר לה שוב ושוב: "זכויות אדם הם מוצר של המערב, המסורת שלנו שונה". למרות זאת, נסרין מספרת בסרט איך היא ממשיכה לחלום על המולדת שלה כאומה דמוקרטית, פתוחה ומלאה בעושר תרבותי ואמנותי.
5 צפייה בגלריה
למרות הבעיות הרפואיות והזמן הממושך בכלא, היא שומרת על החיוך. נסרין סוטודה
(צילום: EPA)
בתחילת דרכה המקצועית, כאישה צעירה בטהרן, סוטודה עבדה במחלקה המשפטית בבנק מקומי. למרות שכר נאה ותנאים נוחים, היא התעקשה להביע מחאה על הפגיעה בזכויות הנשים והילדים במדינה, כתבה מאמרים תחת שמות שונים ובהמשך ייסדה מגזין מחתרתי בשם "שער לדיאלוג", שם פגשה את רזא שעבד כמעצב גרפי. היא החליטה לעזוב את העבודה הנוחה בבנק לטובת אקטיביזם חברתי. בעצת פעילת זכויות האדם הנודעת וזוכת פרס נובל לשלום שירין עבאדי, היא למדה משפטים והתמחתה כעורכת דין לענייני אלימות במשפחה. בהמשך היא פנתה לתחומים אחרים, כמו ייצוג נאשמים חפים מפשע שנגזר עליהם עונש מוות או לחלופין קורבנות של רצח שהתביעה הציבורית מסרבת לתמוך בדרישתם לפיצויים.
סוטודה מספרת למצלמה על מקרה שבו ייצגה אישה בדרישה מבית המשפט לבטל את זכויות הביקור של בעלה בנפרד, שניצל מינית את בתם המשותפת. בניגוד להמלצות הפסיכולוגים, השופט הכריע לטובת האב מכיוון שלדבריו, יש לו זכות ראשונים על בתו. "הדת מקנה לו אפילו זכות להרוג אותה, לפני שיילקחו ממנו הזכויות על בתו", היא מסבירה את פסק הדין. בניגוד להנחיות מפלות אלה, הזוגיות של נסרין ורזא מתוארת כחמה ושוויונית, ומעוצבים בהתאם לתפיסת העולם של האישה. כך היה מאז חתונתם באוקטובר 1995 ועד היום. "אתה זוכר שכשהצעת לי להינשא, אמרתי לך שאני לא לובשת חיג'אב?", היא כותבת לבעלה מהכלא לרגל יום הולדתו ב-2018, "אמרת לי שזה עניין אישי וזו החלטה שלי. התשובה שלך הייתה כל כך חשובה עבורי, ולכל אורך חיינו המשותפים היית נאמן למילותיך, ונתת לי הרגשה טובה עם המון חופש ושוויון. אני אוהבת אותך".
עוד אחת מהפרשיות השערורייתיות שהונחו לפתחה של סוטודה, בין השאר כי אין בנמצא עורך דין אחר שיטפל בה, היא מקרה הרצח של גבר בהאי על ידי שני אחים מוסלמים צעירים, שטענו שעשו זאת למען אללה. השלטונות לא מכירים בחברי הקהילה הבהאית כאזרחים שווים, ונשללות מהם זכויות להשכלה, לתעסוקה ולהגנה משפטית. אף שהרוצחים נעצרו ונחקרו, המערכת המשפטית לא תבעה פיצוי עבור משפחת הקורבן כנהוג. סוטודה הצטרפה לתיק כדי לנהל משא ומתן עם אביהם של הרוצחים, בניסיון להגיע לפשרה של כבוד מחוץ להליך החוקי והבירוקרטי המפלה של זרועות החוק. יחס דומה מקבלות גם נשות המדינה שהן נטולות זכויות כחלק מהמשפחה, לא יכולות לנוע בחופשיות ללא אישור כתוב מהבעל ואין להן זכות לגירושין, בעוד שפוליגמיה הותרה.
חובת חבישת החיג'אב, כואבת ופוגענית ככל שתהיה, היא רק הסמל לאפליית נשים והדרתן בחברה האיראנית. על הרקע הזה התכנסה קבוצה של פעילות חברתיות מקומיות - בהן סוטודה, שירין עבאדי, ונרגס מוחמדי - לקמפיין מחאה ב-2006, כדי לאסוף מיליון חתימות לביטול המגבלות החוקיות על הנשים המקומיות. היוזמה היומרנית עוררה את תשומת ליבם של רבים מאזרחי המדינה, אבל גם של זרועות החוק שלה. מנהיגות המחאה סבלו מהטרדות חוזרות ונשנות של שוטרים ונציגי שלטון. סוטודה סיפקה לחברותיה שירותים משפטיים, ואז הגיעו הבחירות הנשיאותיות ב-2009 והפכו את חייה לגיהינום. טענות על זיוף התוצאות לצורך בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לכהונה שנייה הביאו להפגנות המוניות ברחבי איראן, שנענו באלימות קשה. לא רבים היו נכונים לייצג את המפגינים מול השלטונות, אולם נסרין הייתה שם בשבילם, או ניסתה לפחות. מספר התיקים שנפתחו באותו פרק זמן קצר היה בלתי נתפס. המשרד שלה הוצף בפניות, בהן מחברותיה עבאדי ומוחמדי, וגם מהבמאי הנודע ג'אפר פנאהי.
באחד הקטעים המדהימים בסרט מופיע תיעוד של דיון באישומים נגד שירין עבאדי בבית המשפט של המהפכה. התובע קובע כי מאות אלפי יורו מוזרמים לכיסיה של עבאדי מהממשל האמריקני כדי לחתור נגד משטר האייתולות. כשנסרין מעירה לו שבארצות הברית משלמים בדולרים, הוא מתעלם ממנה. כשהיא מבקשת הוכחות לטענותיו, הוא ממשיך בנאומו תוך זלזול בוטה ומבקש מהשופט שיסתום את פיה. כשהיא מחליטה לנטוש את הדיון בגלל שלא ניתנת לה אפשרות הוגנת לייצג את מרשתה, התובע מפטיר "ברוך שפטרנו". כך היחס המפלה נגד נשים (ונגד מתנגדי משטר באופן כללי) במרחב הציבורי גלש גם לתוך היכלי הצדק של המדינה, ומנע מעורכת הדין האמיצה הישגים אמיתיים למען הלקוחות שלה מלבד אלו ההצהרתיים. וכך, חשבונות הבנק של עבאדי הוחרמו וכך גם המדליה שהוענקה לה כזוכת פרס נובל, מוחמדי נמצאה אשמה בפעילות חתרנית ונשלחה ל-21 שנות מאסר, ומגבלות תנועה ויצירה הוטלו על פנאהי.
בנוסף לכך, המשטרה פשטה על משרדה של נסרין, והיא עצמה נעצרה ונשפטה ב-2010 לעונש מאסר בכלא אווין הנודע לשמצה. אבל אפילו שם, בין הסורגים, היא דאגה לעורר מהומות כשסירבה ללבוש צ'אדור (לבוש המכסה את הגוף כולו) - נוהל שראשי הכלא כפו על האסירות - וקבעה שהוראה זו אינה מעוגנת בחוק. במאבק הזה היא יצאה מנצחת, אולם שאר חירויותיה נותרו מחוץ להישג ידה, וכך גם חיי המשפחה שלה. היא אף פתחה בשביתת רעב לאחר שהנהגת הכלא מנעה ממנה מפגשים עם בעלה וילדיה. במכתב לבתה מהרווה באפריל 2012, היא מסבירה מדוע אין בכוונתה להיכנע: "את ואחיך הם המניע העיקרי שלי למאבק. אני יודעת שאתם זקוקים למזון, בית, משפחה ואהבה, אבל באותה מידה אתם זקוקים לחופש וצדק".
היא גם מצטטת שיר שכתב מוחמד רזא עלי פיאם: "ב-1979, בעיצומו של הכאוס של המהפכה, אסיר כתב על קיר כלא אווין: אנשים, דעו לכם, בקרוב האייתולות ידיחו את המלך ובתי הכלא יוסבו לאוניברסיטאות. שנים רבות עברו, ואני ממשיך לשאול את עצמי מה בנוגע לכל אותן הבטחות חביבות? מתי הן יתממשו? ואז נשלחתי לכלא וראיתי בעיניי שלי סטודנטים ומרצים בכל מקום. כך הפכו בתי הכלא לאוניברסיטאות".
במקרה של סוטודה, היא שוחררה מהכלא רק ב-2013, עם ניצחונו בבחירות של הנשיא חסן רוחאני שנחשב מתון יותר מקודמו. אבל בכך לא הסתיימו צרותיה: לשכת עורכי הדין האיראנית הודיעה על ביטול רישיונה. במשך כמעט תשעה חודשים נסרין לא יכלה לעבוד במקצוע שלה, ובילתה את מרבית ימיה בישיבה על מדרגות הלשכה במחאה על הסנקציות שהוטלו עליה. לאורך התקופה הצטרפו אליה רבים, עוברים ושבים וגם אנשי ציבור כמו פנאהי. ואכן, בסופו של דבר רישיונה של נסרין הושב אליה, ואיתו חזרו גם הלקוחות והמאבקים המשפטיים למען מעמד האישה ונגד חובת עטיית החיג'אב - כל אותן הסוגיות שמרתיחות את דמם של ראשי השלטון, ושל המנהיג העליון חמינאי בכבודו ובעצמו. התגובה שלהם לפעילותה הייתה צפויה, ומחמירה אף יותר: בקיץ 2018 נעצרה נסרין על ידי כוחות הביטחון בגין כמה סעיפים, בהם ריגול והעלבת המנהיג העליון. היא סירבה להיות נוכחת במעמד בית הדין כמחאה על אי הצדק שבו, נמצאה אשמה בכל הסעיפים ונגזר עליה עונש מצטבר של 38 שנות מאסר ו-148 מלקות, שלאחר מכן הומתק וקוצר לעשר שנים בלבד.
הסרט מלווה אותה כשהיא מתכוננת לשהות נוספת מאחורי הסורגים, ארוכה יותר. היא עדיין מביעה ביטחון בצדקת דרכה, אך פחות אופטימית לגבי גורלה האישי, ולא פחות מכך לגורל בני משפחתה. ואכן, בעלה וילדיה נמצאים תחת מעקב תמידי והתעמרות מצד השלטונות, ובתה מהרווה אף נעצרה. חשבונות הבנק שלה הוחרמו, ונוסף לכל הצרות, מצבה הבריאותי הידרדר (בין השאר לאחר שחלתה בקורונה). "אנחנו כל הזמן דואגים לביטחונה של נסרין ולביטחון משפחתה, אבל היא ובעלה רזא דחקו בנו שוב ושוב להתקדם עם יצירת הסרט ועם הפצתו. הם מרגישים שזה מגביר את הקול שלה ועוזר להתחבר לאזרחי איראן בדרך חדשה וחשובה", מודה קאופמן. "שנינו רוצים ליצור הבנה דרך הסרט. זה הזמן לעשות שינוי לטובה, לאפשר לפצעים להחלים ולעשות מעשה לטובת זכויות האדם. זה אומר להמשיך לפעול ללא הפסקה לשחרור של נסרין ושל אסירים פוליטיים אחרים, גם אם זה אומר שנצטרך לבחון מקרוב גם את ההתנהגות שלנו באופן אישי".
למרות כל האיומים וההתעללות מצד המשטר, דומה שנסרין לא מרפה, וכיום העמידה האיתנה ונטולת הפחד שלה מול המשטר היא מודל לחיקוי עבור נשים צעירות יותר. רבות מהן מובילות את המחאה הנוכחית, שנסרין עצמה ודאי תומכת בה מאוד וגאה בהמוני הפעילות שמשתתפות בה. היא מקור של השראה אדירה עבורן, אבל גם לאחרים מחוץ לאיראן: פוליטיקאים, אנשי ציבור, אקטיביסטים, אמנים וגם קאופמן עצמו באופן אישי: "ההפתעה הגדולה ביותר עבורי הייתה הענווה של נסרין, וגם העמידה העיקשת שלה", אומר הבמאי האמריקני.
עם כל האומץ וההתמדה שלה ושל משפחתה, נסרין משלמת מחיר אישי עצום, ולפחות ככל שמדובר במשטר עצמו אין סימן לשינוי. איך אפשר שלא לאבד תקווה?
"עבורי זה מעורר השראה לראות אנשים מרחבי העולם משתפים פעולה יחדיו לטובת החופש של נסרין, וכדי להזכיר לנו כמה חשובות זכויות האדם בכל מדינה בעולם. עבדנו על הסרט במהלך כהונת טראמפ כנשיא ארצות הברית, כשהרגשנו שהדמוקרטיה נמצאת תחת מתקפה גם אצלנו בבית, אז זה היה מעורר השראה להתחבר לסיפור של נסרין ולהציג על המסך אנשים שהלכה למעשה שמים את חירותם וחייהם בסיכון למען הדמוקרטיה במדינה שלהם. רצינו להדגיש את העושר והעומק של העם האיראני, ולהימנע מהדעות הקדומות של המערב. למעשה, ממש כמו בארצות הברית, יש פער גדול בין הממשלה לאזרחים. לרוע המזל, בשתי המדינות יש כוחות שמעדיפים לקדם בורות ועוינות".
