מעטים - למעשה רק שניים - יודעים, אבל האלבום הראשון של ליילי נמחק כולו עוד בשלב האולפן. איך זה קרה? "מתברר שאם אתה לוקח את התיקיות, שם אותן בפח וכותב Empty trash, אז אין אותן יותר, במיוחד אם לא עשית גיבוי", משתף גל תורן במשהו שלמד, אל תשאלו איך.
מי אשם באירוע?
תורן: "אחד משנינו, וזה לא הוא".
אבל בסך הכול, הם לא לקחו קשה; הם פשוט ויתרו על זה ונתנו לעוד איזה שבע-שמונה שנים לחלוף, ולשירים שהקליטו יחד בסוף שנות ה-20 לחייהם - הראשון שבהם היה 'בייבי', השיר המושמע ביותר שלהם - להמשיך לשכב. אפילו לא במגירה; בשום מקום.
אולי זה אופייני לירושלמים מתונים לשעבר כמו גיא לוי וגל תורן, בני 47, שני חברי ילדות ממבשרת שהפכו לליילי (זה הכינוי שתורן הדביק ללוי אחרי ששיבש את שמו לאורך מספיק זמן), שהפכה ללהקה הכי בלתי צפויה ונערצת בישראל מבלי לנסות לעשות אף אחד משני הדברים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האלבום הראשון ההוא - שהם הקליטו, מחקו, הקליטו שוב, גנזו, הקליטו עוד קצת, שכחו מזה, ובסוף - רק 15 שנה קצרות אחרי שהתחילו - הוציאו סוף-סוף, נכרך למאזיניו סביב הצוואר בשמיעה שנייה-שלישית והפך לחלק ממחזור הדם לתקופה ממושכת. זה לא הזכיר שום דבר בסצנה המוזיקלית של ישראל בעשורים האחרונים. למעשה האלבום דיבר - מה דיבר, עשה אהבה - עם הקלידים של יוני רכטר, המעברים המלודיים של כספי, גרוניך ושם טוב לוי, והגרוב של סטילי דן, כולם מאזורי שנות ה-70. עם טוויסט.
מי ציפה לדבר כזה בישראל 2017, אז יצא האלבום.
מי ציפה שיהיה לזה המשך.
מי ציפה שטקסטים שעוסקים בעולמם הבורגני היגע של בני 30 ו-40 וחייהם במוסד הסגור, ילדים והכול (לעזאזל, לליילי יש שורה בלתי נשכחת: "הזיונים על המזרן / מזכירים לך שהדק לא משומן", ונדמה לי שאין שורה נוספת בפופ העברי לדורותיו שעסקה במצוקת בעלי הדקים) יגיעו וייגעו בקהל גדול כל כך, וגם צעיר בהרבה מלוי ותורן?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
והנגיעה הזו בלתי מעורערת. תגיעו להופעה שלהם ותראו את הקהל - בטווח גילים עצום - שר את כל המילים העגומות עם המלודיות המתפתלות האלה, כולל "בימים שפחדתי נורא לא יכולתי לנשום, בתום, שלבש בכל בוקר היום", או שיר הגירושים האולטימטיבי 'הולכים על זה' ("ממחר, משמורת בחדרון בדירה שלי. זה קרה גם לי"). זו סצנה כמעט בדיונית; איפה זה ואיפה נונו או קירל, איל גולן או טונה. ליילי הם אקס-טריטוריה מוחלטת בפופ הישראלי העכשווי; לא שייכים לכלום מלבד לעצמם. "אני מנתק את עצמי מהאקלים המוזיקלי שסביבי, כי יש לי את האקלים שלי - ואני אישית לא שומע את המוזיקה של 'האקלים'", לוי מסביר. "אנחנו באים לעשות שירים מעניינים, יפים, שנאהב אותם ושיגניבו ויפתיעו אותנו".
תורן: "ולצד זה שאנשים שומעים מה שמוכרים להם, כשבן אדם נתקל בשיר טוב, הוא ישמע אותו. השאלה הגדולה היא אם הוא ייתקל בזה. ולשנינו היה את אורך הרוח של לשים את זה שם ולחכות".
4 צפייה בגלריה
''אנחנו באים לעשות שירים מעניינים, יפים, שנאהב אותם ושיגניבו ויפתיעו אותנו''. גל תורן (מימין) וגיא לוי
(צילום: אורית פניני)
הייאוש הבורגני לא נעשה יותר נוח כשמחכים; הוא נוח מלכתחילה, וליילי טובלים בו את כל גופם, או כמו שתורן מנסח את זה: "בסוף אנחנו מתמודדים עם זה ששני אנשים נרקבים לאיטם, ולזה תוסיף את הבריאות, הילדים שלך שמתחילים לקבל את הכאפות של החיים שלהם, את ההורים שלנו שמתקששים להם, את העובדה שאתה הופך להיות הדור הבא בתור".
והם בלי ספק קולו של דור - אבל מדובר בדור שכבר לא יהיה הדבר הגדול הבא, כי רובו כבר היה. זה רחוק מלהיות קהל מקפצצי הטיקטוק או יושבי התדר; יותר כמו אדוקי השנ"צ בשישי ומארחי החברים לשיחות הלכה-המדינה בשבת (עוד שורה בלתי נשכחת: "בביתנו הישן, מול האורחים הזוללים מן השולחן, יש לנו זמן, או אין לנו זמן?"). איך הדבר הזה רלוונטי לבני ה-20 שמגיעים לכל ההופעות שלהם?
"קודם כל הסקרנות", תורן אומר. "אני זוכר שכשהיינו ילדים ראינו את 'הבוגר' או 'קאובוי של חצות', אתה כאילו אומר, אני מבין את הרגש. אני לא יודע בדיוק על מה הם מדברים, אבל משהו שם קורע לי את הבטן. אני זוכר שירים של בואי כשהיינו בני 15 שמדברים על זוגיות ואינטימיות במצב מתקדם. וזה הורג אותך בתור ילד. אתה מבין שהתחושה הזאת נוגעת בך, שהאיש הזה המבוגר ששופך לך את הלב פה מול העיניים באמת עובר משהו".
תורן: "נכון שיש כיום ערימה מאוד גדולה של שטאנצים, שאתה מרגיש שקנו את זה באיקאה והרכיבו. אתה יודע שזה מסונתז בדיוק ככה שכל קטע יתאים לפירוק לטיקטוק ולמילה הנכונה - אני בטוח שהם מחשבים את זה ככה מראש. אבל מעבר לזה, יש מלא דברים מפתיעים"
אבל לא מיד צעירים התחברו אליכם.
"בהתחלה זה היה יותר מבוגרים, עכשיו אתה רואה מולך ילד בן 16 שר שיר שאני בעצמי לא מבין עד הסוף על מה הוא מדבר, אבל הוא מחובר לזה".
מאיפה הוא מתחבר לזה?
לוי: "יש לי ילדות בנות 12 ו-16, ויש להן חברות, והן באמת שומעות פלייליסטים שיש בהן נונו ונוגה וכל אלה, אבל גם שירים בדיוק כמו שאנחנו שמענו - לד זפלין ופינק פלויד. אנשים יכולים להתחבר למוזיקה מאוד מגוונת".
תורן: "ויש עכשיו סיבוב נוסף של גילוי מוזיקה כי אנשים משתמשים בלהיטי עבר בטלוויזיה ובטיקטוקים".
אתם לא בדיוק מוזיקה לטיקטוק.
"נכון שיש כיום ערימה מאוד גדולה של שטאנצים, שאתה מרגיש שקנו את זה באיקאה והרכיבו, וזה עושה לי פריחה לשמוע את זה. אתה יודע שזה מסונתז בדיוק ככה שכל קטע יתאים לפירוק לטיקטוק ולמילה הנכונה - אני בטוח שהם מחשבים את זה ככה מראש. אבל מעבר לזה, יש מלא דברים מפתיעים של הדור החדש".
הפתעה אחת כזו היא ההערצה לליילי; אולי מדובר בצימאון למוזיקה ישראלית מורכבת יותר, אולי נוסטלגיה לזמנים מוזיקליים שלא באמת נחוו בזמן אמיתי. "אנשים מצאו באלבום את עצמם ומצאו נחמה, ואומרים 'איזה כיף, סוף-סוף שיש שירים, שיש מוזיקה', ומתייחסים לאינטימיות שקיימת שם, ולחשיפה היחסית מביכה", תורן מפענח. "כי לא פחדנו לא להתחכם, ולא פחדנו להתרגש או להיות עצובים - דברים שלרוב, בטח בין גברים, אתה מורח באיזו שכבת ציניות של רוקנרול".
לפחות בין שניהם אין כיום צורך בהעמדות פנים או שמירה על פאסון. הם עברו יחד הכול - בעיקר ילדות משותפת ("אני גרתי קצת יותר למעלה והיה לי מסלול קבוע שהייתי רץ למטה, לבית שלו", לוי נזכר. "אצל גל בבית היה יותר כיף, יותר משוחרר") - והתבגרות שכללה ספרינגסטין מצד אחד ומודרן טוקינג מצד שני. ואז, רגע לפני שתורן יצא לטיול אחרי צבא המקורי שלו, הם עברו אירוע אחד ששינה הכול: "ערב הנסיעה, כל החבר'ה שלנו עשו לי אירוע פרידה במדבר, ובבוקר טיפסנו על איזה הר, והחבר הכי טוב שלנו פשוט נפל שם מהצוק מול העיניים שלנו".
החבר שנהרג, איתמר ברזילי (שאותו כינו איתקס), גרם לתורן האבל להתחיל לשפוך מילים, ואז שירים, ומשם התחילה להקתו המקורית, מרסדס בנד, והוא פתח במסלול הנסיקה המטאורי שהפך אותו לשחקן ולכוכב ("תעשה לי ילד", "הטבח", "לאבד את אליס" וגם "טיול אחרי צבא") ואז לפרזנטור של בנק (לאומי), וכרגע הוא כבר שני-שליש יאיר לפיד.
עם הכריזמה השקטה, הנונשלנטית, המאיימת לפרקים, תורן הוא אולי הכוכב הכול-ישראלי הבלתי מתבקש מכולם. הוא נשוי לבמאית קרן חכמה, מגדל שלוש בנות ולא תופס בעצמו מה נהיה ממנו. "בן אדם לא קם בבוקר והוא פרזנטור של בנק", כדבריו. "בשבוע אחד יכולים להיות לי צילומים לבנק, שבוע הבא אני אצרח את הנשמה על הבמה בבארבי. האם אני בוגד? זה עבר לי בראש, אבל הבגידה היותר גדולה זה להתחייב למשפחה ובשם האמנות לא להיות מסוגל לעמוד בהתחייבות שלך".
לגיא לוי אין צרות כאלה. הוא למד מוזיקה ונגינת קונטרבס, הפך לג'אזיסט ומחבר פסקולים מבוקש, ניגן עם ענקים בינלאומיים, הפיק אלבומים, שתי בנות - בקיצור, לא פרזנטור של בנק. "התקשורת אוהבת סלבים, ולפעמים מפריע לי שלא נותנים לי קרדיט על ליילי", הוא מודה. "לא מעצבן אותי שלא נהייתי מפורסם. מה שמעצבן זה..."
תורן: "שאני נהייתי מפורסם".
לוי: "אני מקבל את מה שנהיה ממנו, וגם מה שנהיה ממני, אבל אתה תופס אותי ביום טוב".
לוי ישיר, רהוט ולא מסתיר כלום. תורן מסובך, מחלץ מעצמו תובנות מרהיבות אבל תוך מגננה מתמדת, בכל זאת - פרזנטור, עדיף להיזהר. הם לא-הפכים משלימים.
זה מאפיין גם את תהליך העבודה המשותף: הם יושבים יחד, ופשוט מנסים למצוא את המהלך המוזיקלי הבלתי צפוי הבא שיענג את שניהם. "ברור לשנינו שהדבר המתבקש לא יהיה הדבר הבא, ואנחנו כותבים ועוצרים וחושבים מה עכשיו, ועם היכולות של גיא לתרגם את המה-עכשיו הזה לעולם שלם של כלים, ובגלל ששנינו הגענו מאותו כור היתוך ויש לנו הבנה עמוקה של מה זה ואיך מביעים את הרגש הזה - אנחנו מקדמים את השיר", תורן מסביר.
האלבום השני שלהם, 'ליילי 2' – ארבע שנות עבודה בלבד, זמן שיא קצרצר ביחס לאלבום הראשון - הוא אנחת רווחה אם התאהבתם באלבום הבכורה; יש בו עוד מאותו דבר, עוד 11 שירים מורכבים ויפהפיים שחותכים דרך תלאות הזמן, המקום, הבורגנות וגם, לרגע אחד - דווקא בשיר 'שוויצריה', במקצב סמבה רוגע - דרך הישראליות של המבצעים העונתיים בעזה: "אין ברירה, אין ברירה בסתיו / מילואימניקים בשדה הקרב / אין שליטה, אין שליטה עכשיו / ניכנס-נצא זה המצב".
לוי: "אני וחברים סביבי חווים עכשיו משהו כמו אוקיי, ימין על מלא וכל מה שזה אומר, אבל עד שזה לא יגיע לדלת שלנו, בואו נהנה. עד שזה לא גמור, נישאר בסביבה. אני גם חושב שיש הבדל עצום בין האנשים שבן גביר מייצג לבין בן גביר. רובם אנשים נורמליים שרוצים לעבוד ולהתפרנס"
זה לכאורה לא טקסט טיפוסי לליילי אבל בואו; אם כבר ענייני הבורגנות הישראלית, יש הרי גם את זה. "הורס אותי שיש את המבצעים האלה שקורים כמו שעון פעם בכמה שנים, הריקוד הזה שהוא חלק מהשגרה שלנו", תורן מסביר. "ויש לי חבר'ה שמקבלים טלפון, עוזבים הכול ותוך שעתיים נמצאים בתוך שגעת מטורפת, ולא משנה בכלל באיזה מקום מוסרי הם. כי זה כאילו מה שצריך לעשות".
אתם מרגישים שאתם הופכים פוליטיים יותר עכשיו?
לוי: "אני וחברים סביבי חווים עכשיו משהו כמו אוקיי, זה מה שקרה, ימין על מלא וכל מה שזה אומר, אבל עד שזה לא יגיע לדלת שלנו וישפיע, אנחנו על זמן שאול ובואו נהנה. עד שזה לא גמור, נישאר בסביבה".
כלומר בין שלוש האופציות של המובסים – עזיבה, השתבללות או מאבק – אתם מעדיפים להשתבלל.
תורן: "פוליטיקה היא בסופו של דבר נורא משעממת, כי מה שאנחנו קוראים 'פוליטיקה' הוא השלכת רפש מצד לצד, וברגע שאתה נכנס לזה לא ברור אם יזרקו עליך חרא, ידקרו אותך או ישרפו לך את הבית. לי היה קשה עם המאבק מפוצץ השנאה נגד נתניהו, שכאילו הגיע מהמחנה שאני אמור להיות חלק ממנו. זה מאוד הבהיל אותי, כמות השנאה שיצאה ממי שקורא לעצמו ליברל מתקדם והומני".
4 צפייה בגלריה
''זה שאומרים ששנאה זה מילה קשה, זה קצת חוטא למה שהיה פה; הייתה שנאה למשפחה''. שרה ובנימין נתניהו
(צילום: AP)
לא כעסת על נתניהו?
"כעסתי מאוד-מאוד, אבל גילויי השנאה שלחו אותי הביתה. אני חושב שגם רואים את זה עכשיו בתוצאות. כשבאים אנשים ואומרים מאיפה נולד הפשיזם ועל מה הוא יושב - וזה יושב על שנאה עיוורת - אני חושב שהם צריכים להסתכל גם על עצמם".
שנאה זו מילה קשה.
"זה שאומרים ששנאה זה מילה קשה, זה קצת חוטא למה שהיה פה; הייתה שנאה למשפחה, ואתה מוצא את עצמך כל שבת שומע אנשים ואומר: בוא, זה בן אדם מדהים, איש מבוגר, אני מכיר אותו, שמייחל שיקרה משהו למשפחה של מישהו. זה הגיע למקום הזה, ובמקום הזה זה השתבש".
מה יהיה פה עכשיו?
"אפשר להיות תמימים ולקוות שיהיה טוב. כשההכרעה כל כך ברורה, אפשר לקוות שהם יעשו טוב. מה אתה רוצה שאני אעשה? הרעיון לעזוב את הארץ בגלל שהפסדנו, זה כל כך אופייני ללוזריות של הצד שלנו. וזה שאנחנו כל הזמן מפקפקים בטוב הלב שלהם ומאמינים שהם כולם רעים. אנחנו עושים להם דמוניזציה ומנסים לנצח אותם בזה שנוכיח שהם רעים".
לוי: "אני חושב שיש הבדל עצום בין האנשים שבן גביר מייצג לבין בן גביר. רובם לא אנשים מהסוג הזה. יש שם אנשים נורמליים שרוצים לעבוד ולהתפרנס ויש להם את האמונות שלהם. הפוליטיקאים הם לא מראה או מיקרוקוסמוס למה שקורה. זו טעות לחשוב ככה".
על משבר האלבום השני הם דילגו בזכות העובדה שלא באמת תיכננו אחד. "כשפרצה הקורונה וכל מפגש הכי קטן הרגיש כמו מחטף, עם אווירת הלא-נודע והאסור, היו לנו כמה מפגשים פנויים מחשש האלבום השני", תורן נזכר. "בעצם לא ידענו שמה שאנחנו עושים זה האלבום השני, פשוט כתבנו שירים בבית, עם גיטרה, בלילה, בידיעה שאתה לא צריך לקום מחר בבוקר". ואם יש כבר אלבום, אז למה לא להופיע: ב-10 בדצמבר בבארבי, ב-4 בינואר באלמא בזכרון, ב-14בינואר בצוללת צהובה, לצד הנגנים שאול בסר, גדי פטר, נעה איילי, יאיר רובין ועודד אלוני.
בגילכם אתם בכלל עוד מרגישים רעב לדבר הזה של הרכב רוק?
לוי: "השירים האלה חשובים לנו מאוד. כל שינוי שאחד רוצה לעשות בשיר והשני פחות, זה קורע לנו חלקים מהבשר. יש הרבה תשוקה בלגעת בשירים האלה".
תורן: "המצוקה של שני אנשים בגילנו, שמקיימים משפחות ומתחילים להאפיר - זה פשוט תיעול שהוא מאוד תרפויטי. וגם לקיחת סיכון: כי הרבה דברים שאנחנו אומרים בשירים האלה אנחנו לא אומרים פנים אל פנים. עוד בזמן הכתיבה אתה קולט, 'אה, אוקיי, אני הולך לדבר על זה', ואז אתה מבין שאתה לא יכול לעצור את עצמך. ואולי כדאי שאני אעצור את עצמי ולא אגיד את זה, ואז זה מתיישב עם השיר, ועכשיו יש לך שיר כזה ואתה מוצא את עצמך במצב שלא בטוח שרצית להעלות בכלל את הנושא. ואנשים שקשורים אלינו יכולים להיחשף לדברים האינטימיים האלה".
אשתך צריכה להיחשף לתחושת החנק הבורגנית שלך דרך הבמה?
"יש לה שתי ברירות".
אתם מקבלים מהנשים תגובות?
"לשנינו יש נשים מאוד מפרגנות. אבל הרבה פעמים קורה שצד שלישי אומר לי, 'אחי, מה קורה?' או שואל אותה אם הכול בסדר. יש כל מיני שירים שאנחנו כותבים שלאו דווקא קרו ספציפית לנו ואנשים לוקחים קשה. יום אחד נסעתי באוטו והשמיעו בגלי צה"ל את 'הולכים על זה', והשדרנית אמרה, 'שיר מניסיונו האישי של גל תורן על הגירושים שלו'. זה קורה הרבה".
וקרן שמחה כשזה קורה?
"אני חושב שבכללי כן. יש שם, לצד הבלבול, גם אהבה. יש שם כנות שצובעת את שנינו באור אנושי. ובעיקר יש שם דברים שהיא לא תשמע ממני לא דרך רמקול".
לוי: "זה גם מה שטוב בקרדיט המשותף על כתיבת השירים - שהוא יכול לזרוק את זה עליי".
תורן: "חלק משחרור הלחצים מגיע מהמקום הזה".
בלי הלהקה אולי הייתם כבר גרושים?
תורן: "לאורך זמן הלהקה יכולה לעזור, כי אתה לוקח משהו שיכול להיות קרקע להתכתשות קיצונית, והופך אותו ליצירה ומתחיל לקשט אותו – זה כמו שמציירים על גבס. זה לא יפתור את הבעיה, אבל מה שבטוח זה ששום דבר לא יפתור שום דבר, חוץ מהרגע שבו הדברים נגמרים".
זו גישה אופיינית לתורן, בבסיסו עדיין גבר הולך לאיבוד באופן מקצועי מאוד, ומי שכשהוא נשאל על רגשות אשמה בקשר לילדות שלו, עונה ב"אני בעיקר אשם שהבאתי אותן לעולם. כמעט כל מה שאני עושה גורם לי להרגיש אשם".
לפחות על דבר אחד הוא פטור מאשמה: ריאליטי. גם כצמד, הם מבטיחים, אין סיכוי. שלא לדבר על האיסור המוחלט שתורן גזר על עצמו בתחום, ובינתיים מתאפשר לו בזכות הבנק. "אני לא צריך ללכת לשום ריאליטי, ולא צריך לעשות שירים שישברו את הרדיו", הוא מבהיר. "כמעט כל האמנות שלי זוכה בזכות הבנק, ואף פעם לא ביקשו ממני לעשות שם משהו שהרגיש כאילו אני מרמה מישהו".
אתה בקמפיין עם ציפי שביט.
"כבוד הכי גדול שיש. ובסוף אתה מסתובב ברחוב ואנשים נהנים מהפרסומת. ולפני שאבא שלי נפטר, 'האח הגדול' החזיק אותו, ובשלב מסוים הוא אמר לי, בחיים שלך אל תעשה את זה'. אז תמיד יש לי את התירוץ הזה מול המלהקים: 'אבל אבא שלי אמר. אלה מילותיו האחרונות'".
פורסם לראשונה: 07:50, 02.12.22
