לפני כחודש, אלרועי בן שבת, ילד בן 13, שם קץ לחייו לאחר שעבר חרם חברתי, סבל מהצקות ומהתעללות. כדי להציף את האירוע הטראגי, שחקני ההצגה "חפץ" בתיאטרון הבימה לוקחים רגע של רצינות לאחר ההשתחוויה בתום כל הצגה, ופונים לקהל באופן בלתי אמצעי: שימו לב אם מישהו בסביבתכם נמצא במצוקה נפשית, תחמלו, הושיטו יד.
אי אפשר שלא לכבד את הקישור הנוגע ללב למחזה המוכר של חנוך לוין, שכמו רבים ממחזותיו עוסק במושגים של ניכור וריחוק בחברה הישראלית. זהו סיפורו של חפץ, שכשמו כן מעמדו בהיררכיה החברתית של עולם ההצגה – לא יותר מחפץ, רהיט, אפילו נעליים וכובע זוכים ליחס מכבד יותר, צבעוניים, אטרקטיביים. הדמויות כולן לבושות בגדים ססגוניים, ואילו חפץ הוא אדם עלוב חסר מעמד. כל מבוקשן של הדמויות הוא לרמוס את חפץ ולאמלל את חייו. ובהתאם לכך הוא לבוש שחור, מתמזג עם שאר התפאורה על הבמה – כולה מורכבת מחפצים שצבעם שחור.
לביקורות נוספות במדור:
חפץ הוא סיפורו של השעיר לעזאזל, אבק אדם, הוא אפילו לא שקוף, שכן אילו היה שקוף שאר הדמויות לא היו מתאמצות כל כך להתעלל בו. "אתם באמת החלטת להרוס לי את החיים", אומר חפץ לטייגלך באחת הסצנות. "כן, כמובן. אל תעשה עניין מהחיים שלך, הורסים וזהו", עונה לו זה. השורות האלה משקפות את החנוך-לוויניות האופיינית – כתיבה המציגה חברה שיש בה זרות של הפרטים אחד כלפי השני, חוסר אכפתיות, עולם עקר מרגש שבו האנשים מונעים מרצון לשליטה על החלש וקנאים למקומם בהיררכיה החברתית; עולם שבו המעמד שולט, שנעדרים ממנו רגשות כמו אהבה, חברות או חמלה. הרקע לסיפור הוא חתונתם של פוגרה וורשוויאק, תוך כדי ההכנות שעושות הדמויות לאירוע, מתגלים יחסי הכוחות בתוך המשפחה ואנשים בסביבתה. בתוך הזירה הזו הדמויות שואבות הנאה ממה שהן מכנות "משחקי חפץ", או ליתר דיוק – משחקים שתכליתם לגלוג בלתי פוסק על אדם אחד שהן תופסות כחלש מהן, עד לרמיסה מוחלטת שלו. שיא ההתעללות הוא כשהן מביימות את סצנת מותה של אמא של חפץ מול עיניו, ומאשימות אותו באי מניעת המוות שלה. החתונה הופכת לאירוע משני כשחפץ מודיע שלאחר החופה הוא עתיד לקיים אירוע משלו – ומזמין את כולם לצפות בו קופץ מהמרפסת.
תחושת הניכור הלווינית מורגשת בהצגה, שאותה ביימה מירי לזר בכישרון רב - למן הרגע הראשון. עוד בהתחלה הדמויות נכנסות לבמה אחת אחרי השנייה, בפנים חתומות, קרות, אחת-אחת הן מפגינות נוכחות, בבגדים בצבעים ייחודיים, פרי עבודתו של המלביש מאור צבר. הדמויות נושאות בידיהן את נעליהן, כמו מציגות אותן לראווה. בעולם הזה הנעליים מורמות מעם, לעומת אנשים מסוימים שגובהם לא עולה על גובה הסוליה. הפתיחה הזו לבדה יוצרת סקרנות, וגם מייצרת סלידה מהדמויות, זוהי כמובן הכוונה מלכתחילה. הדמויות של חנוך לוין הן פעמים רבות מעוררות רתיעה, הוא מכוון לכך כבר בשמות המוזרים שתמיד מאפיינים אותן, שמות מומצאים וגם לא קליטים, כמו במקרה שלנו – טייגלך, כלמנסע, פוגרה, אדש-ברדש – שמות שנועדו להרחיק, ליצור אי נוחות, אנחנו לא רוצים להזדהות עם האנשים האלה, ועם זאת ברור כשמש שבדרכו הגאונית והמוקצנת, לוין מדבר על החברה במלוא כיעורה. לא נעים לראות את עצמנו במראה.
העיבוד הנוכחי של חפץ מחמיא מאוד לטקסט, בין השאר גם באלמנטים ויזואליים ותנועתיים, כמו ההליכה של הדמויות לצלילי מוזיקה שגם היא בעלת גוון מטריד, תוך ביצוע כוריאוגרפיה מינימלית אך מדויקת – גם התנועה וגם המוזיקה הן פרי עבודתה של הבמאית לזר, והן נעשות בטוב טעם ובאופן שמוסיף למחזה ולא גורע ממנו, כי בקלות אפשר גם לקלקל את יצירת האמנות הלווינית המבריקה אם היא מתאמצת מדי. זה לא המקרה כאן.
הליהוקים כולם טובים מאוד, בן יוסיפוביץ' בתפקיד חפץ מעורר הזדהות מיידית - בבחירת בימוי מעניינת הוא נמצא על הבמה זמן לא מבוטל, גם כשאינו מדבר, ומתפקד כתפאורה. גם כשחפץ הוא כחפץ ותו לא, עדיין יוסיפוביץ' מלא מבע ונוכחות, ובכלל מדובר בשחקן שתענוג לצפות בו עובד. עוד בלטה מאוד בתפקיד פוגרה - הגר טישמן - הדמות המרושעת ביותר במחזה גולמה על ידי טישמן באופן יפהפה באכזריותו, עד כי לא נעים להודות כמה מהנה היה לצפות בה. דניאל סבג הוא אדש ברדש נפלא - טבעי, קומי ובלתי מתאמץ. אסנת פישמן היא כלמנסע מצוינת ומהוקצעת, וצביקה הדר הפתיע לטובה בתפקיד טייגלך – והוכיח שמעבר לתדמית ארוכת השנים של המותג הבידורי הפופולארי צביקה הדר, הוא בהחלט יודע לעשות גם חנוך לוין, ואף באופן כריזמטי. אבישי מרידור נהדר כוורשביאק, הרכיכה החנפנית, אורי הוכמן מבצע נאמנה את תפקיד שוקרא העיוור, ואושרת אינגדשט מעוררת אמפתיה כחנה צ'רליץ', הדמות היחידה שמגלה כלפי חפץ זיק של רגש, ובתגובה הוא מנסה, ללא הצלחה, להקטין אותה ולהתעצם על חשבונה.
יותר מתמיד, מדהים לראות את כוחו של המחזאי הנפלא הזה בניסוח אמירות מדויקות וחודרות על הצדדים הלא מחמיאים של החברה האנושית. והכול דרך דמויות מובחנות, להטוטים בלתי פוסקים בשפה העברית, וסאטירה שמישירה מבט לקהל וגורמת לכל אחד לנוע באי נוחות ולשאול את עצמו – האם משהו מתוך המתרחש על הבמה דבק גם בי? משמח לראות עיבוד עכשווי שרק משביח את הנכס הזה, היקר כל כך לתרבות הישראלית.
