בשיתוף עברית
כשפקח את עיניו נתקף אימה.
הוא הרגיש ריק, עירום, טיפש. וכשניסה לחשוב, שום מחשבה לא נחלצה לעזרתו. הוא עצם את עיניו והתאמץ לזייף מחשבה, ללא הועיל. שוב חש חשוף. מייד חשב שאם הוא רק מרגיש, גם זאת מחשבה. הוא שלח את ידו אל מנורת המיטה, אבל זו נבלמה בגסות; בפעם השנייה שניסה להגיע אליה, שוב נגדעה הפעולה באִיבּה והוא לא הבין מה עומד בינו לבינה. רק כשביקש להסב את ראשו לעברה ונוכח לדעת שמשהו מגביל גם את תנועת ראשו, נזכר.
תחילה התבלבל וחשב על המקום ההוא ביפן, שבו ראה אנשים נכנסים לארונות מתים ומסתגרים בתוכם למשך עשר דקות על מנת לדמות את חוויית הניתוק מן החיים; בפעם הראשונה שחלף עם דנה על פני חלון הראווה העצום וראה אישה מטפסת אל תוך ארון מתים מוגבה נעתקה נשימתו. דנה אמרה לו שקראה על השירות המיוחד במדריך טיולים אלטרנטיבי. הוא גיחך והפטיר, "היפנים האלה..." אבל תמונת האישה שטיפסה מרצונה אל תוך ארון המתים לא נתנה לו מנוח. משהו בה היה כל כך מגוחך ומסעיר בעת ובעונה אחת, כמו להתאבד לעשר דקות, וכעבור יומיים, בזמן שדנה נסעה לאיזה גן חיות עם עוד זוג תיירים ישראלים, הוא שב אל המקום, נעמד מול חלון הראווה וניסה להבין מה כל כך מרתק אותו במראה המשונה של אנשים שנכנסים ויוצאים מארונות מתים בתוך אולם רחב ידיים. שעה קלה עקבו עיניו אחר גבר יפה תואר בחליפת שלושה חלקים שמפעם לפעם הציץ באייפד קטן שהחזיק בידו, לחץ עליו ושעט לעבר אחד הארונות. אז עצר לידו, הסדיר את נשימתו והרים את המכסה בעדינות. החיוך מאיר העיניים שעטה היה הדבר הראשון שראו הלקוחות ברגע ש'שבו אל החיים', ולמעט גבר אחד שהתנפל עליו וטלטל את כתפיו בכוח, לא נרשמו תקריות מיוחדות. מישהי שעמדה בקרבת מקום, כפי הנראה מארחת מטעם, חייכה אל נתן ושאלה במבטא אנגלי מושלם אם חוויית המציצנות מספיקה לו. המום מבוטות השאלה העמיד פנים שלא שמע. היא לא הציקה אבל שאלתה הטרידה אותו והוא נכנס אל האולם בפסיעות נחפזות, פן יתחרט. כעבור עשרים דקות, כשסגר הגבר יפה התואר את הארון והוא שכב שם בדממת מוות, הוא חש מגוחך אפילו יותר ממציצן שנתפס בקלקלתו. הוא ניסה להתמסר לחוויה וללבות את תודעת המוות, אבל במקום זאת חשב על הבטן המקרקרת שלו ועל אחת משתי המסעדות שבהן ביקר עם דנה ביום הקודם, ועל דנה עצמה שוודאי תופתע לשמוע על האופן שבו בילה את אחר הצהריים. אפילו קצת כעס על עצמו שהתפתה אל האשליה הזולה ובזבז כסף על משהו כל כך אידיוטי. וכשהגיעו עשר הדקות לסיומן דמיין את הגבר לוחץ על אחד המקשים באייפד שלו ושועט לקראת הארון שבו שכב. הוא חיכה בסבלנות במשכנו הארעי שהיה, למיטב ידיעתו, אטום מבחינה אקוסטית לכל רעש חיצוני, ובדיוק כשהיה בטוח שהמכסה עומד להתרומם, חשב ששמע צעקות בשפה זרה מגיעות מרחוק, ולאחריהן סדרה של צווחות נשיות. בלבול אחז בו; נראה שהארון לא היה אטום, אם הצליח לשמוע את ההמולה הלא מובנת אי שם באולם. מקץ שניות אחדות התחלפו הצווחות הנשיות במטח יריות ממושך, ואז השתררה דממה. נתן רעד; משהו נורא קרה מחוץ לארון.
צליל טריקה הגיע לאוזניו, והרעד בגופו גבר; הם, מי שלא היו, עדיין לא הסתלקו. הטריקה הבאה נשמעה קצת יותר קרובה מזאת שקדמה לה, ואז נשמעה ירייה נוספת. צעקה איימה להיחלץ מחזהו, לא מגרונו, כמו איבר פנימי שנקרע מן הגוף. מישהו עבר מארון לארון וירה במתים, לכאורה. "אלוהים אדירים," לחש וניסה לדמיין את דנה משוטטת להנאתה בגן החיות. אבל דנה לא נענתה לו ובמקומה הריח את התמהיל השנוא וראה את אביו עובר מארון לארון ויורה בטיפשים כמוהו. עוד מעט ירים את המכסה, יזהה את בנו, יחייך כאילו סוף סוף נעשה צדק ויסחט את ההדק. ולמרות שידע שזה לא אביו, ולו מפאת העובדה שפטר את העולם מעולו שבע שנים לפני כן, לא הצליח להינתק ממראהו. "אבא," לחש נזעם והלם בארון מבפנים, מסגיר את החיים שבו. "אבא, לא," הפטיר מבעד לשיניים חשוקות וקיווה שליבו המשתולל יקדים את הרוצח. מישהו כחכח בגרונו, ונתן פרץ בבכי. הוא לא יראה שוב את התאומים. התאומים! הוא רצה ללכת לעזאזל כשבראשו התמונה הנהדרת שלו מלמד אותם לשחות, ובמקומה ראה את משיכת הכתפיים הבזויה של אביו. המכסה התרומם והוא אפילו לא הצליח לעצום את עיניו. הגבר יפה התואר עמד מעליו וחייך. הוא אמר "תודה רבה" במבטא לא פחות מושלם ממבטאה של המארחת. במקום לצאת מארון המתים נתן נעץ בו מבט לא מבין. הגבר התרחק כמו על מנת לאפשר לו לנשום ולעכל את כל מה שקרה, וכשהוא התרומם בחשש והציץ באולם השקט חשב שאולי יצא מדעתו. אבל הוא ידע שלא דמיין דבר; הצעקות והיריות והטריקות היו חרותות בזיכרונו כאילו שכנו שם מאז ומתמיד. רעש עמום לשמאלו גרם לו להתבונן בארון הסגור במרחק שני ארונות ממנו, והוא הבין שמי ששכב בתוכו, לקוח כמוהו, התדפק מבפנים על דלת הארון וביקש להיחלץ ממנו. הגבר יפה התואר הציץ בשעונו, חיכה דקה, ניגש אל הארון והרים את המכסה. הגבר שבתוכו צעק "Don't shoot! S'il vous plait", וגונן על פניו בידיו. רק אז הבין נתן שכל הקולות והצלילים ששמע בקעו מתוך רמקול נסתר בתוך הארון והיו חלק בלתי נפרד מהחוויה. כשיצא מהארון כמעט מעד, אך כשהגבר יפה התואר חש לתמוך בו הזדקף, דחה את ידו המושטת לעזרה, מלמל "אנשים חולים" ונפלט אל המדרכה בתחושת קבס גואה.
שוב עצם את עיניו. כשפקח אותן נזכר בפעם ההיא שברח מהבית, כשהיה בן עשר. הוא לא פחד כך מעודו. אחת לשבוע שלח אותו אביו אל דוכן הפיס השכונתי, לשלוח את הטופס שמילא באדיקות. לפני כן היה עליו לשבת לצד אביו בשעה שמילא את הטופס, כי "הילד יביא לנו מזל". והיו שבעה מספרים קבועים – מספר הבניין שבו התגוררו ותאריכי הלידה של שלושת בני המשפחה, ללא השנים - שהאב מעולם לא החליף. נתן זכר את האישה הממושקפת עם הבושם המחניק והסיגריה בחלון הדוכן, שתמיד איחלה לו "בהצלחה, חמוד", ואת תחושת החגיגיות שליוותה אותו בכל פעם ששב הביתה כי האמין, בלב שלם, שבכוחו לשנות את גורל המשפחה. אף פעם לא חיבב את אביו, איש חמצמץ שדיבר בשקט כמו נחש – מלא ארס, מזדחל, מאיים. את אימו אהב כשלא שמחה לאידם של אחרים (משום מה הצחיקו אותה אסונות קטנים שפקדו את הזולת) בזכות קולה הרך, המתפנק. לילה אחד התעורר מבוהל לקול שאגות השמחה של אביו, לא הבין וחזר לישון. רק באמצע הלילה, כשהתעורר שנית, הפעם בבהלה אחרת לחלוטין, כזאת שניערה את גופו הקטן והכריחה אותו להתנתק ממלקחי השינה, הבין באחת. הוא צעד על קצות האצבעות אל הסלון וראה את הארנק על השולחן ואת פיסת הנייר המתקפלת בקצותיה מתחתיו. הוא הכיר אותה בעל פה. הייתה זאת פיסת הנייר שעליה נרשמו המספרים הקבועים כבר לפני שנים. זאת הייתה הפעם הרביעית ששכח ללכת אל הדוכן; זאת הייתה הפעם הראשונה בקורות משפחתם שהמזל האיר להם פנים. שבעת המספרים בחרו להם עיתוי אווילי, והילד בהה בפתק ברעד. הוא תהה מדוע לא העיר אותו אביו כשנוכח לדעת שזכה אבל ניחש שאימו הפצירה בו לחכות עד לבוקר. כשיעלה הבוקר ותגיע השעה לקום, יבקש ממנו אביו את הטופס היקר מפז והוא יבהה בו בזעזוע. כל אימת שדמיין את הרגע לא הצליח להרים את ראשו ולהישיר את מבטו אל עיני אביו. ובלי לחשוב יותר מדי, התלבש ויצא אל עלטת הלילה. בבוקר, במקום ללכת לבית הספר הסתובב ברחבי העיר, אחר כך בילה כמה שעות בקומה העליונה של הספרייה העירונית ודפדף בספרים ענקיים בחוסר עניין. כשהיכה בו רעב נכנס לסופרמרקט, גנב לחמנייה ואכל אותה מאחורי אחד המדפים. אף אחד לא אמר לו כלום. בשעת אחר צהריים מאוחרת שקל לשוב לביתו, אבל ראה בדמיונו את העיניים האיומות של אביו נפערות ובולעות אותו וידע שאי אפשר. אביו היה מחסנאי ואימו קופאית, ובסך הכול השתכרו לא רע. אבל אביו תמיד דיבר על כסף, ועל כל מה שאין, ועל כל מה שיכול היה להיות אם לא היינו חיים בין חזירים, ועל איך שכולם רוצים כל הזמן לדפוק אנשים אחרים, ועל איך שהוא שונא שאנשים שיש להם כסף אומרים תמיד שכסף לא מביא אושר, ועל חובות וחשבונות ומשכנתה וכמה זה עולה ולמה זה עולה ככה וכסף כסף כסף מבוקר ועד ערב, והוא חשב שאם יביא להם את המזל לא יהיה לו מה להגיד. ועצם הרעיון שיום אחד אבא שלו ישתוק הפיח בו תקווה לחיים טובים יותר. וכשחלף על פני קיוסק וראה בעמוד האחורי של העיתון שהפרס השבוע הוא 12 מיליון שקלים ועדיין אין לו דורש, היה מוכן לתת מחצית ממנו לסופרמן, שישיב את הזמן לאחור ויגרום לו למסור את הטופס בדוכן במקום ללכת לשחק כדורגל עם חבריו. הסכום – 12 מיליון שקלים – סחרר את ראשו. הוא הבטיח לעצמו שכשיהיה גדול יהיה עשיר ואז יחזיר לאביו את סכום הכסף שהפסיד באשמתו. אבל המחשבה על כל השנים שיעברו עד אז התישה אותו ולא הייתה לו סבלנות לחכות. אחוז אמוק נכנס אל סניף הבנק הראשון שנקרה בדרכו, שמח לגלות שהיו רק שני אנשים בתור, וכשהגיע תורו ניגש אל הדלפק ונעץ מבט מאיים בפקידה. היא חייכה אליו ושאלה איך היא יכולה לעזור לו. הוא התעצבן כשהיא רכנה מעל לדלפק כדי לראות אותו טוב יותר, הפנה אליה את האצבע המורה והאגודל כאילו החזיק בידו אקדח ואמר, "שלום. זה שוד מ..." הוא לא הצליח להגיד את המילה 'מזוין', אולי מפאת המבוכה.
הפקידה החליפה מבטים משועשעים עם הפקידה בעמדה הסמוכה, חייכה ושאלה, "מה זה?"
"זה שוד דפוק," הוא אמר. שתי הפקידות פרצו בצחוק. הוא התעצבן וקרא, "אני צריך 12 מיליון. עכשיו."
הפקידה השנייה הניחה את ידה על כתפה של הפקידה הראשונה ואמרה, "ואם לא ניתן לך, תירה בנו?" הוא הנהן, והיא מחאה כפיים במהירות ואמרה, "יש לך מזל שאתה כזה חמדמד." הוא חשב שהיא תלך להביא את הכסף, אבל היא רק האיצה בו ללכת. "זהו, נגמר," אמרה, והוא לא הבין.
"12 מיליון," הוא קרא בכעס, והפקידה הראשונה קראה, "קישטה, חבוב." הילד נדהם. בשום סרט שראה לא הגיבו קורבנות שוד באופן כזה. בצאתו משם עוד שמע אחת מהן מצחקקת ואומרת, "תמיד יש פעם ראשונה." באותו היום ניסה לשדוד עוד שני בנקים; בבנק השני נתקל בתגובה דומה, אבל בבנק השלישי גערה בו פקידה מבוגרת והביאה אותו לכדי דמעות. האישה הרעה לא הסתפקה בגערה והזעיקה שוטר אל הסניף. בתוך שעתיים נלקח הביתה בניידת. אימו עמדה בכניסה לבניין, רצה אליו וחיבקה אותו. "מתוק שלי," קראה, "לא עושים דברים כאלה."
השוטר שהביא אותו ביקש לשוחח עם אביו. אימו והוא נשארו בחוץ. הוא לא שאל אותה על אביו, כי ידע שהוא כועס. היא אמרה שכל מה שחשוב זה ששום דבר לא קרה לו, ושלאף אחד לא אכפת מהפרס המטופש. כשהשוטר יצא נדמה היה לו שהוא מזהה כעס בעיניו. השוטר איחל להם ערב טוב, נכנס לניידת ונסע משם. אימו והוא חצו את מפתן הדלת, והוא ראה את אביו יושב מול הטלוויזיה בפישוק רגליים רחב, מעשן סיגריה ושותה קפה.
"חשבתי שיש לך יותר שכל," הוא אמר, וכשהביט לעברו ידע שאביו לעולם לא יסלח לו. מאז לא הזכיר אביו אפילו פעם אחת את מה שקרה, אבל בכל פעם שעלתה סוגיית הכסף על הפרק, הפנה מבט מאשים לעברו ומשך בכתפיו כאילו רק לילד הפתרונים למצב העגום. ומכל הדברים ששנא באביו, את משיכת הכתפיים החדשה שנולדה לאחר שברח מהבית שנא יותר מכול.
נתן חייך. המקום שבו נמצא עכשיו לא היה ארון מתים ביפן. הזיכרון הלא נעים בסך הכול נועד להבהיר לו שטעות בידו. ובכל זאת העדיף אותו על פני רצף הזיכרונות האחרים שגרמו לו להקשיב לעצתה המלומדת של דנה. אלמלא אשתו, שקראה להנאתה כתבי עת מדעיים וסיפרה לו על כל מיני מחקרים שונים ומשונים, שלעיתים נדמה שכל ייעודם הוא להפריך את אלה שהופיעו במהדורה הקודמת, לא היה שומע כלל על החברה הקטנה עם היומרות הגדולות; ואלמלא אשתו, לא היה מוצא את עצמו בכוך האטום והצר, מכורבל בתנוחת עובר, עירום ונסער. שבועות ארוכים עברו עד שהשתכנע להתקרב למשרדי החברה. ברגע שקרא על הכוך האטום, נאטם בעצמו בפני הרעיון. הוא לא נידב הסברים, אבל שניהם ידעו שהתקרית המבעיתה ביפן היא שעמדה ביסוד התנגדותו. לאט לאט מוססה דנה את התנגדותו, כשהבהירה לו שגם הזיכרון שמאמלל את חייו משול לחלל סגור שמכתר אותו ולא מאפשר לו להשתחרר, והבטיחה שהיא תחכה בחוץ. "אני לא ארשה לשום דבר רע לקרות לך," אמרה, ובאורח פלא אותו משפט רגשני וחסר ביסוס הוא ששכנע אותו לבסוף, כי הזכיר לו משפטים מגוחכים מסרטים והבהיר לו את עוצמת ייאושה של רעייתו המופלאה; כמוהו, גם היא רצתה להשיב לעצמה את חייה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הרי געש רדומים", אופיר טושה גפלה, כתר, 432 עמודים
בשיתוף עברית
