"אני לא מסתתר, אבל אני לא זוכר כלום. אפילו לא את הדברים הכי מהותיים בחיים שלי, כמו מתי פגשתי את בת הזוג שלי. אני אדם בלי זיכרון", חושף במפתיע הבמאי רן טל, המפליא בסרטיו הרגישים והאנושיים לתעד, להתבונן, למפות ולחקור את הנפש והחברה הישראלית. "אני לא זוכר פנים ומתקשה לזהות אנשים. אולי בגלל זה אני אוסף בסרטים שלי זיכרונות של אחרים. כן, זה אירוני ופואטי. גם הילדות שלי בקיבוץ בית השיטה היא כמו סרט דהוי ולכן עשיתי את 'ילדי השמש' – לבדוק זיכרונות של אחרים ולהבין דרכם משהו על הילדות שלי".
1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר עם - טריילר
ממה חוסר הזיכרון הזה נובע? טראומה כלשהי?
"אני לא חושב שזה נובע מטראומה פסיכולוגיסטית".
נושא הזיכרון הוא גם אחת הסיבות לחיבור של טל לצלם המלחמות (ולא רק כמובן, ממשפט אייכמן ועד מרלן דיטריך) חתן פרס ישראל מיכה בר-עם (93), שהעבודות שלו התנוססו על השערים של בכירי הירחונים והעיתונים בעולם, ולהחלטה לעשות עליו את הסרט "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם".
6 צפייה בגלריה
"אני אדם בלי זיכרון, אולי בגלל זה בסרטים שלי אני אוסף זיכרונות של אחרים". מתוך "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם"
"מיכה סיפר לי שבגיל צעיר הוא לא זכר דברים, בגלל זה הוא היה דיסלקטי ולכן רצה לצלם, לקטלג", אומר טל. "מיכה אומר בסרט: 'אני מצלם על מנת לזכור'. הוא אומר גם משהו מאוד יפה – 'לא צריך לזכור כל כך הרבה, בגלל שהזיכרון גם מכאיב. לפעמים צריכים לשים את הדברים בצד ולהתקדם'. אנחנו היהודים והישראלים כל הזמן משחזרים את הטראומות שלנו בכל חג ואומרים: באו עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא הצילנו מידם ואז אנחנו הולכים לאכול. זאת התרבות שלנו של הזיכרון, שגם משחזרת טראומה - בשולחן אחד יושבים מסביבנו היטלר, פרעה ונבוכדנצר. ומה שיפה אצל מיכה שהוא אומר: 'יאללה, בוא נשכח ונתקדם'. לפעמים הזיכרון משחרר אותך, ולפעמים כובל אותך".
למה עוד נמשכת לסיפור של בר-עם?
"אחרי שעשיתי את 'מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום' על השחקן של ההיסטוריה, שנכנס לתוך המגרש, ניסה להשפיע והצליח, רציתי לעשות סרט על המתעד של ההיסטוריה".
מה הגדולה והייחוד של בר-עם?
"אין לי הסבר. יש משהו במחויבות וברצון שלו לייצר את האקסטרה מייל הזה, שהופכות את התמונות שלו למה שהן. כמה מהתמונות שאתה זוכר – הוא לחץ רק פעמיים. הוא לא שרף כמויות של פילם. הוא הסתכל, לחץ וזה קרה".
אתה יכול לבחור את ה-תמונה הכי אייקונית של בר-עם?
"לא. זה אינסופי. יש כל כך הרבה: הפורטרט של מנחם בגין, החיילים שמתכופפים בהפצצה במלחמת יום כיפור, המשת"פים עם שקים על הראש, רעייתו ארנה ישנה עם חתול, השבויים ברמת הגולן אפוף הערפל".
"רוצה לשלוט על הסיפור ושהוא לא ישלוט בי"
הסרט אותו הפיק טל עם שריג פקר ושערכה נילי פלר הוצג בבכורה בפסטיבל ברלין האחרון. הוא גם זיכה את טל בפרס הבימוי בפסטיבל דוקאביב ויוצג בסינמטקים החל מה-23 ביוני וזמין ב-yes דוקו. הסרט חורג מקלישאות ה"ראשים מדברים" והשחזורים הביוגרפים ומורכב מ-1,341 פריימים של בר-עם, וברקע שיחות עם הצלם ורעייתו ויד ימינו המופקדת על הארכיון.
איך בחרת את הקונספט?
"אני תמיד מחליט החלטות אסתטיות מראש, בגלל שאני רוצה איכשהו לשלוט על הסיפור, ושהוא לא ישלוט בי, כמו שקורה בסרטים תיעודיים. רציתי שנחווה את כל הסרט דרך העיניים של מיכה בר-עם - לא משנה איפה הוא היה עם מצלמת הלייקה שלו, הוא הסתכל, מסגר והקליק את שבריר השנייה. רציתי להיות כל הסרט בערוץ של התמונה ובתוך המוח של מיכה ומה שהוא ראה, ודרך הסאונד לפרשן, למשמע, לחשוב מחדש. זה סרט על צילום ועל זיכרון ועל המתח בין שניהם".
ולמה בחרת לא להראות את בר-עם?
"חשבתי שזה נכון להישאר כל הזמן בתוך התודעה הזאת, ולא לצאת להווה ופתאום לראות את האיש המבוגר. רציתי להישאר באיזה עבר מתמשך, אינסופי. מיכה שמח על ההחלטה הזאת, שנתנה יותר מקום לעבודה שלו ואפשרה לעשות סרט שהוא קצת אחר".
הסרט גם עוסק במערכת היחסים המרתקת והמרגשת של הזוג בר-עם. "היה לי חשוב לתת לארנה את המקום. פרויקט בר-עם זה מיכה וארנה. הוא שר החוץ, היא שרת הפנים. לא היה מיכה בר-עם בלי ארנה ולא ארנה בלי מיכה. היכולת שלהם, עם כל הקשיים שבטוח היו, לעבוד 60 שנה ביחד, הופכת אותם למכונה דו-ראשית. בדקתי בסרט גם מה זה לגדול במשפחה של זוג אמנים טוטאליים".
בר-עם חושף בסרט שהוא נהג לשתות הרבה, מה שהשפיע לפעמים על התפקוד שלו כאב לשלושה בנים. "אפשר להגיד שמיכה הוא פוסט-טראומטי. מיכה חשב שהוא רץ עם המצלמה שלו במלחמה ושהיא מגינה עליו. כשאנחנו מצלמים, אנחנו כאילו לא בתוך הסיפור. ומסתבר שלא – המקומות שמיכה היה בהם, המראות שהוא ראה במלחמות השפיעו עליו. הדור של מיכה הוא גם דור של אלכוהול ולא של דברים אחרים".
בסרט, בר-עם אומר ש"שום צילום לא מנע את המלחמה הבאה". אתה מסכים עם הקביעה שלו?
"ברור. אני לא חושב שאמנות באמת משנה אירועים היסטוריים. היא מגיבה אליהם, מפרשנת אותם, אולי גורמת לאנשים קצת להבין משהו, אבל היא לא יכולה לעצור תהליכים אמיתיים שקורים. האמריקאים נסוגו מווייטנאם לא בגלל התמונה מ-1972 של פאן טי קים פוק, 'ילדת הנאפלם', שרצה עירומה על הכביש אחרי שנכוותה קשה בהפצצה. התמונה הזאת היא עוד משהו שקרה".
הסרט מלווה בתערוכה "לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר-עם", שתיפתח בשישי הקרוב במוזיאון תל אביב לאמנות, ואותה אצר ד"ר נעם גל. "חשבתי על תערוכה קונבנציונלית, אבל נעם אמר שמיכה עשה כבר מאה תערוכות, אז בוא נעשה משהו אחר. בעצם פירקנו את הסרט ובמוזיאון הוא נבנה מחדש למיצב וידאו רב-ערוצי. התערוכה כוללת תשע תחנות, ובכל אחת מהן יש שמונה דקות של רצף תמונות".
"מנסה להבין את זה עם הפסיכולוגית שלי כבר שנים"
טל נולד ב-1963 בקיבוץ בית השיטה, שהסבים והסבתות שלו נמנו על מקימיו. אביו המנוח היה חקלאי שעבד בפלחה ("הא היה מאלה שהתרגשו מהגשם") ואמו אחות. "חייתי בבית ילדים, בלי מבוגרים, ומבחינתי זאת לא הייתה טראומה. בכלל אין לי תחושת קורבנות ואין לי תחושה שעשו לי עוול. אפילו אהבתי לעבוד בכותנה. בית השיטה הוא המקום היחיד שאני מכיר אותו לפני ולפנים. בכל שאר המקומות אני זר. נכון, גם בקיבוץ כיום אני זר, כי הוא לא אותו מקום, אבל עדיין יש די-אן-איי שאני מכיר".
בית השיטה היה מזוהה פעם עם מפעל החמוצים והזיתים ועד היום הוא מקושר לשכול של מלחמת יום כיפורים. 11 מבני הקיבוץ נפלו בקרבות, כולל יוסף שריג, המורה למוזיקה של טל (שירו "אור וירושלים" הופיע בסרטו "המוזיאון"). הטרגדיה הזאת הפכה לאתוס מרכזי בתרבות השכול העברית והונצחה ב"החיטה צומחת שוב" ("זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית"), השיר הנפלא והמדמיע, שכתבה דורית צמרת חברת הקיבוץ, הולחן בידי חיים ברקני והושר בפי הגבעתרון וחווה אלברשטיין. "במשך שנים היה לי קשה לשמוע את 'החיטה צומחת שוב'", מתוודה טל. "מה אני זוכר מ-1973? שאני הולך לחדר האוכל יחד עם אבא, שלא היה במלחמה, וכל יום יש מודעת אבל אחרת. אני זוכר גם את ההלוויה ההמונית שהייתה אחרי המלחמה, אבל אנחנו הילדים לא הלכנו אליה, והסתתרנו מאחורי העצים וראינו את כל השיירה המטורפת עם הארונות. מגיל צעיר הבנתי את המשמעות הבעייתית של טקס יום הזיכרון, שבו הילדים הקטנים בחולצות לבנות והילדים היותר גדולים בחולצות כחולות שמים פרחים. בכל החברה הזאת יש משהו מאוד מיליטריסטי. מצד שני, היה בה חופש מאוד גדול".
ואיך כל זה עיצב את האישיות שלך?
"אני מנסה להבין את זה עם הפסיכולוגית שלי כבר חמש שנים".
היית ילד חריג?
"לא. השתלבתי מצוין ולא הייתה בי טיפה של חריגות. שיחקתי את המשחק כמו שצריך".
בצבא טל שירת בשריון ולחם במלחמת לבנון הראשונה. "למזלי לא לחמתי יותר מדי. נסענו בדרך לביירות, נתקענו, תיקנו את הטנק והמשכנו. היו לי הרבה שיחות עם הבמאי ארי פולמן, שהוא חבר נפש, על המלחמה הזאת, ואני לא עברתי את מה שהוא עבר. איכשהו נסעתי בין הטיפות".
בראשית שנות ה-20 של חייו, טל חווה שתי טרגדיות משפחתיות: אביו נהרג בתאונת דרכים ודוד שלו, שהיה טיס, נהרג בתאונת מטוס. "אני לא יודע איך זה השפיע עליי. אלה דברים שאני לא מבין עד הסוף. בכלל, היה הרבה מוות בכל הילדות שלי. הרבה מאוד. כשעשיתי את הסרט 'דרך בן צבי 67' על המכון לרפואה משפטית באבו כביר הלכתי למקום של המוות. כנראה שהלכתי לשם, בגלל איזושהי סיבה".
אחרי שהשתחרר בדרגת סגן, טל נסע לניו יורק לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לאסוף כסף ללימודי פסיכולוגיה. לאחר שלא התקבל, הלך בראשית שנות ה-90 ללמוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אני זיקית, אז השתלבתי. בניין מקסיקו לא היה מקום כל כך פרוע. מדובר באגדות. הלוואי שהיה יותר פרוע". טל עשה אז סרט תיעודי מרגש על הבמאי ג'ורג' עובדיה, יצרן המלודרמות העממיות ("נורית", "שרית") שירד מגדולתו, חלה וחלם לעשות עוד סרט. "לא הכרתי את הסרטים שלו כילד – לא הקרינו אותם בקיבוץ ונחשפתי אליהם מאוחר ומאוד אהבתי. היו בהם דברים מעניינים. קראתי את כל הרפש ששפכו עליו המבקרים בשעתו והדהים אותי ההצלחה הפנומנלית שלו מול הסלידה של הביקורת. הזדהיתי עם הטרגדיה שלו: הסיפור של האמן שנשכח והחלומות מול העליבות נגעו לליבי – חשבתי על עצמי עוד 50 שנה שלא אעניין אף אחד. היה בסיפור של עובדיה גם ההתנגשות התרבותית של אשכנזים ומזרחיים".
"בסרטים שלי יש אירוניה, מקווה שהיא לא מתנשאת"
אחרי ניסיון מוצלחת של עשיית דרמה עם אתגר קרת ("זה היה ממש כיף. עד היום אנחנו חברים טובים") – "מלכה לב אדום" (1996) עם שי אביבי, דנה מודן, גל זייד וגבי שושן, שזכתה באוסקר הישראלי, טל בחר להתמקד בקולנוע תיעודי. בין סרטיו: "ילדי השמש" (2007) עטור הפרסים על הדור הראשון של התנועה הקיבוצית, "שוב נולד" (2008) על יורם קניוק, "גיתאי מחפש את הכרמל" (2009) על הבמאי עמוס גיתאי, "גן עדן" (2012), שאף הוא ליקט פסלונים ועקב אחר האנשים המבלים בסחנה, "המוזיאון" (2017), שהציץ אל מאחורי מוזיאון ישראל בירושלים.
כשאתה מסתכל אחורה על גוף העבודות שלך, אתה מוצא קו מחבר?
"צורך נואש לנסות להבין את הישראליות, שהיא אניגמטית ויש לה סתירות פנימיות אינסופיות, קורסת לתוך עצמה מדי פעמים, או הרבה פעמים או לרוב. היא פנומן, גם מרתק וגם מטריד. אני מסתכל על הישראליות בפליאה. היא כמו תאונת דרכים בהילוך איטי, ושאת הסוף שלה אתה לא יודע ומקווה שהמכונית תיפול על הגלגלים. אבל התאונה יכולה להסתיים בשריפה גדולה".
אחד הדברים שאני אוהב בסרטים שלך, זה שיש בהם אנושיות ואתה לא מתנשא על הגיבורים או מנצל אותם.
"בסרטים שלי יש אירוניה, ואני מקווה שזאת לא אירוניה מתנשאת", אומר טל בעל החיוך האירוני, הכובש, החידתי והמסתורי. "אף פעם לא האשימו אותי בהתנשאות ובנצלנות, למרות שכל הקולנוע התיעודי נגוע בנצלנות. אתה משתמש במישהו בשביל משהו. גם מה שאתה עושה עכשיו – מראיין אותי – נגוע בנצלנות, בגלל שאנחנו מחפשים לספר סיפור דרך אנשים אחרים. לכן רבים מחברי הטובים הפסיקו לעשות סרטים תיעודיים, בגלל שהם הרגישו לא מוסריים. אני מתעניין באנשים, מקשיב להם ולא שופט אותם. בכלל, אני איש סגור, מישהו שמתבונן. אף פעם לא הייתי חלק מהקיבוץ או מהסצנה התל אביבית או הקולנועית, אני תמיד מסתכל".
טל נמצא בזוגיות עם מעצבת הפנים שרון בן אריה, אותה הכיר בהקמה של ערוץ 2, והם הורים לשני ילדים בשנות ה-20 לחייהם. בין שלל עיסוקיו, טל מלמד במכללת ספיר, עורך את כתב העת "תקריב", שמפרסם ביקורות על קולנוע תיעודי, וניצב בראש תוכנית MFA לקולנוע דוקומנטרי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "הקמתי את התוכנית לתואר שני לפני שלוש שנים. סטודנטים רק רוצים לעשות קאט, אקשן, ולהגיע לאיזה שטיח אדום. והתוכנית שלנו מאפשרת לדבר ברצינות על קולנוע תיעודי, בו יש פחות את הזוהר של הקולנוע העלילתי והאנשים בו סוחבים את השקיות. אני עד היום סוחב את השקיות שלי לבד. אף אחד לא סוחב לי אותן".
