מעשה בשלוש אחיות.
הגדולה ארזה מזוודה לפני תשעה חודשים וטסה לטיול אחרי צבא באוסטרליה.
היא שירתה במודיעין, עבדה קצת בעסק של אבא אחרי השחרור, ואז החליטה שהיא רוצה לראות עולם.
בהתחלה היא התלבטה – דרום אמריקה או ארה"ב.
אולי המזרח או בכלל יורו-טריפ.
היא לא טיפוס של הודו זה בטוח (מדובר בילדה שאורזת מצעים לחופשה בבית מלון).
בסוף החליטה לקנות כרטיס לכיוון אחד ולטוס לקצה השני של העולם.
המשפחה ליוותה אותה לשדה התעופה, נפרדה בדמעות, צפתה בגב המתרחק שלה נבלע באולם הטיסות היוצאות, וחיכתה לראות את המטוס שלה ממריא.
"שבועיים גג, והיא חוזרת", אמא שלה לחשה לי באותו ערב בטלפון.
שבועיים עברו, והילדה לא חוזרת.
וואלה, גילתה עולם.
התאהבה באוסטרליה.
פגשה חברות.
שכרה דירה.
מצאה עבודה.
בנתה לעצמה חיים.
למדה לבשל לבד.
למדה לנקות לבד.
למדה לחיות לבד.
ככה תשעה חודשים.
ואז פרצה המלחמה.
היא צמודה לחדשות, שם באוסטרליה הרחוקה.
מתקשרת עשר פעמים ביום.
הולכת להפגנה פרו-ישראלית בסידני.
עושה שיחות וידאו אל תוך הלילה עם אחותה הקטנה שפוחדת באזעקות.
והמצפון מתחיל להשתולל, והלבטים מתחילים לצוף – "אולי זה הזמן שלי לחזור?", היא שואלת את עצמה ואת כולם.
"אין לך מה לחפש פה בישראל, תישארי שם. אוי לך אם את חוזרת!", הם מפצירים בה בהחלטיות.
הילדה משתכנעת, משתיקה את הקולות שבתוכה, ומחליטה להישאר.
אבל אז המלחמה נמשכת. ושבויים. והרוגים. והלוויות. ודני קושמרו. והילדה חוטפת קריז באיזה לילה ומזמינה טיסות בלי להגיד לאף אחד.
היא נכנסת בהפתעה למשרד של אמא שלה בצהרי היום, ושתיהן פורצות בבכי ונופלות זו על זו בחיבוקים.
"לא יכולתי להישאר שם, אמא", היא בוכה.
בדיעבד, מסתבר שהיא יצרה קשר עם המפקד שלה כבר מאוסטרליה ודאגה שיגייסו אותה כשהיא מגיעה לארץ.
היא עזבה את המרחבים הפתוחים.
את הנופים הירוקים.
את הגברים המסוקסים.
עזבה את ארץ חיות הכיס, כדי להגיע לארץ חרוכה ומלאת עשן, בה חיות טרף אכזריות תולשות את הגורים מכיסי אימם בלי רחמים.
האחות האמצעית, בזמן כתיבת שורות אלה, צועדת בגב זקוף ובחזה מתוח, כיאה למפקדת, בטקס סיום טירונים של מג"ב.
היא בעצמה סיימה תיכון לפני שנתיים והתחילה לקבל זימונים מהצבא.
בגלל שהילדה חכמה ומוצלחת (טפו טפו טפו), היא קיבלה את כל הזימונים שחלמה עליהם.
ההורים היו מבסוטים ובנו על זה שתלך בעקבות אחותה הגדולה ותמצא את עצמה בתפקיד מודיעיני נחשק.
אבל לילדה היו תוכניות אחרות, ובארוחת שישי אחת, בזמן שאמא שלה הגישה את האורז-ערמונים המפורסם שלה, היא כחכחה בגרונה והטילה פצצה: "אני רוצה להיות לוחמת."
ההורים הרימו גבה, אבל זרמו איתה.
"את יודעת שתשרתי שנתיים ושמונה, כמו בנים?", אבא שלה ניסה להבהיל אותה.
"מצדי ארבע שנים", היא סירבה להיבהל.
מאותה ארוחת שישי, הילדה אחוזת אמוק, לא רואה בעיניים, מעיפה זימונים על ימין ועל שמאל, וכל מה שמעניין אותה זה להתגייס למג"ב ולהיות פייטרית.
בסוף זה קרה.
המשפחה ליוותה אותה ללשכת הגיוס בטבריה ונפרדה בדמעות כשהיא נופפה להם לשלום מהאוטובוס המתרחק.
"יומיים גג, והיא מתחרטת", אמא שלה לחשה לי באותו ערב בטלפון.
יומיים עברו, והילדה לא מתחרטת.
רק הופכת ליותר ויותר מורעלת.
משפצרת ציוד.
מאבטחת ישובים בכל הארץ.
סוגרת שבתות.
הופכת למפקדת.
נהיה לה דיבור כזה של מ"כית, והיא מסתובבת בבית ומורידה פקודות לאחותה הקטנה.
המלחמה פורצת.
המג"בניקית לא רואה בית.
מעבירים אותה מפה לשם.
משם לפה.
היא דואגת לטירונים שלה כאילו היא אמא שלהם.
והיא מקפידה לשלוח להורים לפחות שלוש פעמים ביום הודעה תמציתית: "הכול בסדר. אל תדאגו".
האחות הקטנה לומדת בכיתה י'.
והיא נערה כזאת שעסוקה ברוב מה שנערות בגילה עסוקות בו.
קצת טיק טוק.
קצת בנים.
קצת איפור.
קצת "אבא יווו איזה פדיחות אתה עושה לי".
היא גרה עם ההורים במושב, ונפגשת עם חברות, והולכת לתנועה, ולומדת למבחנים, ומנהלת שיגרת חיים של נערה ישראלית ממוצעת.
אבל אז פורצת המלחמה, והיא אומרת לעצמה: "מה כבר נערה בת 15 יכולה לעשות כדי שיהיה פה טיפה יותר טוב?".
אז היא מתחילה להתנדב בחמ"ל של המושב ומעבירה שם את רוב היום.
עסוקה ימים ולילות בלארוז הכול מהכול –
אוכל למפונים.
כלי רחצה לחיילים.
ציורים לילדים.
היא מתחילה לאסוף בגדים.
ותרומות.
והיא מכינה כדורי שוקולד ילדותיים עם צ'אנקים של פתיבר ושולחת לבסיסי צה"ל.
ויום אחד היא מודיעה להורים: "אני נוסעת להתנדב במסיק זיתים ביבנאל. אה, ובשבוע הבא בקטיף אספרגוסים במושבי התענך".
וההורים שלה מחייכים וחושבים לעצמם – בבית היא בקושי מורידה צלחת, ופתאום היא רצה ליום של עבודת פרך בשדה.
"שעתיים גג, והיא חוזרת", אמא שלה לחשה לי באותו ערב בטלפון.
אבל שעתיים חלפו, והילדה עדיין קוטפת.
נתלשת מהעולם שלה, הכל כך מוכר ונוח – ומחליטה ביחד עם החברות שלה לעשות כל מה שאפשר כדי לשמח ולתרום ולהפיץ אור.
וגם אם זה קטן ונאיבי – זה מרחיב את הלב.
מעשה בשלוש אחיות.
שלושתן אחייניות שלי.
בשלושתן אני גאה.
אבל הן רק דוגמה מהסביבה הקרובה והמוכרת שלי.
באותה מידה יכולתי לתת אלף דוגמאות אחרות.
ושלוש האחיות האלה מייצגות את הדור הצעיר.
דור הטיקטוק.
דור הפילטרים.
הדור הידוע לשמצה.
אותו דור שבאים אליו בטענות.
שהחלטנו שהוא מרוכז רק בעצמו.
שנרקב מול המסך.
דור סינתטי.
שאין לו ערכים או אידיאולוגיה או כיוון.
דור כזה, שלא יודע לשחק כדורגל למטה או לא מבין מה ההתלהבות מגוגואים.
שלא מעניין אותו כלום חוץ מאיך יצא הסלפי.
הנה, הדור הזה, שכל כך אהבנו להתלונן עליו, יוצא למלחמה ולא רואה בעיניים.
והוא מתגייס. ותורם. ונותן. ועובד. ומארגן. ואורז. ומסיע. ומשאיר אותנו שמוטי לסת ופעורי פה.
איזה דור, יא-אללה.
והוא מלא כוונות טובות ואידיאולוגיה. והוא ציוני. והוא מחובר לארץ. לאדמה. למדינה. לאנשים.
אז נכון, המלבוש השתנה. הפלטפורמות השתנו. השפה השתנתה. אבל הערכים נשארו.
ואולי זה פשוט טבעו של הדור הבוגר – להביט מלמעלה על הדור הצעיר ולהגיד – "אנחנו לא היינו כאלה", כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו.
ואולי, רק אולי, הדי.אן.איי הישראלי – שטומן בחובו אינסוף נתינה וחום וערבות הדדית – מושרש אפילו מבלי שנרגיש, ומועבר מדור לדור, ואי אפשר לשתק או להכחיד אותו.
החיבוק הישראלי הזה, מסתבר, לא פוסח על אף אחד. והוא מועבר לילדים שלנו כמו צוואה שקופה, בין אם נרצה או לא.
בעיקר, אנחנו יכולים לנשום לרווחה.
כי אם יש משהו שהמלחמה הזאת הוכיחה, זה שיש לנו על מי לסמוך.
שבכוחו של הדור הצעיר לשקם, להצמיח, לתקן.
ושבקצה תהליך ההחלמה הארוך שמצפה לנו, מובטח לנו עתיד טוב יותר - בזכותם.
