כבר למעלה מעשרים שנה שהבמאי והתסריטאי הגרמני כריסטיאן שווחו (43) חוקר את הימין הקיצוני, תחילה כעיתונאי ואחר כך כיוצר סרטים. אולי האובססיה הזאת קשורה לעבר שלו. "גדלתי במזרח גרמניה הקומוניסטית, ולפחות בתקופת הילדות שלי לא ראיתי סקינהדס או גזענות גלויה", סיפר שווחו בראיון זום שערכתי אתו לאחרונה. "כמובן שאני לא אומר שלא הייתה גזענות במזרח גרמניה, אבל היו מעט מאוד זרים. היו כמה אנשים מאנגולה, מוזמביק, וייטנאם וזהו. בגלל שהיינו קרובים לפולין היו אצלנו גם תושבים פולנים, וכנגדם תמיד הייתה גזענות. לצערי, חוויתי את זה מהצד של סבתא שלי, שתמיד לכלכה על הפולנים. אחרי נפילת החומה ב-1989 פתאום הגזענות הפכה למכה והגיעה לכל פינה - במיוחד למזרח גרמניה. זה זעזע אותי".
מאז, שווחו לא מפסיק לחקור "למה גזענות ושנאה כל כך מושכים אנשים, מה יש למנהיגים של תנועות מהסוג הזה להציע שכה רבים הולכים בדרכם, ועוד צעירים? ובמיוחד לאור ההיסטוריה של גרמניה. ככל שחקרתי יותר ויותר, הבנתי שגם הגזענים למדו מההיסטוריה דבר או שניים".
מה למשל?
"ב-1933 היטלר והמפלגה הנאצית היו מאוד אטרקטיביים עבור כלל האוכלוסייה, וזה מה שגם הדור החדש של הגזענים למד - להיות מושך. ולא רק דרך אלימות, אלא בזה שימצאו דרך למכור רעיונות ישנים בצורה חדשה ומרעננת. זה מפחיד בעיניי, במיוחד היום עם המדיה החברתית ועם דונלד טראמפ שהשתמש בטוויטר ככלי הראשי שלו בפוליטיקה. הגזענות תמיד הייתה שם, אבל מוסוות - ומאז שטראמפ החל להפיץ אותה לכל עבר, אנשים אחרים מרגישים בנוח להביע דעות דומות.
"באחד המחקרים שנערכו לאחרונה הגיעו למסקנה שכמות הגזענים בעולם לא השתנתה – מה שהשתנה זה כמות האנשים שמרגישה בנוח להביע דעות כאלה בפרהסיה. אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים שמשהו כמו ההשתלטות על הקפיטול לא יקרה באירופה או במדינות אחרות. יש לנו עכשיו דור חדש שלא יודע הרבה על מלחמת העולם השנייה. הצעירים מאמינים שהפייסבוק הוא ערוץ חדשות, והם לא יודעים מה זו אמת או עיתונאות - וזה מדאיג אותי".
מתוך הדאגה הזאת, שווחו ("המקור של השם פולני, שם ישן מלפני 150 שנה") יצר את הסרט "גם אני קרל", שהוצג בפסטיבל ברלין האחרון ומגיע עכשיו לנטפליקס. העלילה של דרמת המתח הזאת עוסקת במקסי, צעירה גרמנייה שחלק ממשפחתה נהרג בפיגוע טרור, המתאהבת בקרל - מנהיג התנועה הניאו-פשיסטית שביצעה את הפיגוע - בלי לדעת שהוא האחראי לטרגדיה הפרטית שלה. מקסי אפילו מצטרפת בעצמה לתנועת הנוער האירופאית שקרל מכונן.
"גם אני קרל" – טריילר
"לפני שמונה שנים עבדתי יחד עם תומאס וונדריך על הסרט NSU German History X, ששחזר את סיפורם של שלושה טרוריסטים ניאו-פאשיסטיים" מספר שווחו, "במסגרת התחקיר ישבנו בבית המשפט במינכן וצפינו במשפט של אחת המחבלות ששרדו, והבנו שבקהל יושבים איתנו אנשים שתומכים בטרוריסטית. אלה היו צעירים שנראים אחרת לגמרי מהטיפוס הגזען הסופר גברי והפשיסטי לו היינו רגילים. פתאום ראינו חבר'ה עם תספורות יפות ובגדים נאים, והבנו שצפה ועולה פה תרבות נוער חדשה.
"כשנה לאחר מכן נוסדה המפלגה הפופוליסטית בגרמניה - ה-AFD - ופתאום, משום מקום, הם צברו המון כוח. במשבר הפליטים של 2015 הכול בגרמניה השתנה. תומאס ואני הרגשנו שאנחנו חייבים למצוא זווית קולנועית שתתאים לאנשים צעירים ותעסוק בגזענות ובשנאה במדינה שלנו, ביבשת שלנו, ובעתיד הקרוב. וכך נולד 'גם אני קרל'. אבל עם פיתוח הקונספט והמחקר הבנו שלא מדובר בסרט על העתיד, אלא על ההווה. כל כך הרבה דברים שלא יכולנו לנחש שיקרו, פתאום אכן קרו".
איך אתה מסביר את העלייה של הפשיזם והלאומנות בעולם?
"העולם היום קשה מאי פעם ואנשים מרגישים שהחיים שלהם ישתנו מהותית בשנים הקרובות. מה שקורה באירופה ובמדינות אחרות בשנים האחרונות גורם לכולנו להרגיש שהחיים הופכים פחות ופחות יציבים. מזה אנשים מפחדים, ולכן רעיונות רדיקליים מציעים נחמה פסיכולוגית מסוימת - אפילו שלדעתי אין בהם סיוע או תשובה מהותית. זה קרה במיוחד בגל הפליטים הגדול של 2015, ועכשיו ב-2020 עם הקורונה - שני משברים גדולים בטווח זמן קצר שרק מגבירים את חוסר הוודאות. רעיונות רדיקליים וקיצוניים מעמידים פנים כאילו הם מציעים לך משהו שממשלות לא יכולות לתת".
אתה חושש שהנאציזם עלול לשוב?
"אני רוצה להאמין שלא, אבל מי יודע. הקורונה הראתה לנו כמה כולנו פגיעים ומה יכול לקרות בתקופות של משבר עמוק. אנחנו לא יודעים עם איזה השלכות כלכליות נצטרך להתמודד אחרי הקורונה, והאם היא אי פעם תיגמר. אני לא אומר שזה אפשרי, אבל אני גם לא אומר שזה לא אפשרי. אנחנו צריכים להיות מאוד מודעים למה שקורה סביבנו, בגלל שגזענות היא כמו רעל, וכמו המגפה עצמה אתה לא יכול להזריק לאנשים משהו ולצפות שהיא תיעלם".
נאלצת להתמודד עם איומים וסכנת חיים בגלל הסרטים שלך?
"מדי פעם אני מקבל מיילים של שטנה או תגובות רעות במדיה החברתית. אבל זה נורמלי, כל מי שיוצא נגד ניאו-נאצים וגזענים מקבל משהו בנוסח הזה. אני משתדל להתעלם מהדברים האלה. במובן מסוים הסרטים שלי יותר מורכבים וקשים לביקורת, מאחר ואני לוקח את הגזענים ברצינות - אני לא מציג אותם כמפלצות אלא כבני אדם. מה שהגזענים רוצים זה שדווקא כן תראה אותם כמפלצות, בגלל שזה בדיוק מה שתורם לנרטיב האנדרדוג שלהם - ואני לא מוכן לתת להם את זה".
"גם אני קרל" נרכש כאמור על ידי נטפליקס, וזהו לא המפגש הראשון של שווחו עם ענקית הסטרימינג: הוא גם חתום על שני פרקים בעונה השלישית של הסדרה "הכתר".
מה לך - חבר במפלגת השמאל הגרמנית - ולבית המלוכה הבריטית?
"הסוכן הבריטי שלי הציג את תיק העבודות שלי ליוצרים של 'הכתר' והם חשבו שיהיה מעניין להזמין במאי זר לסדרה המאוד בריטית הזו, אולי כדי לקבל זווית הסתכלות חדשה. אני לא מעריץ גדול של משפחת המלוכה, אם כי אני כן מעריץ של הסדרה. אני תמיד אומר ש'הכתר' היא סדרה על המשפחה הלא מתפקדת הידועה בעולם".
במהלך הפגישה בלונדון, יוצרי "הכתר" שאלו את שווחו שאלו מה הוא אוהב בסדרה ובמשפחת המלוכה. "אמרתי להם שנולדתי במזרח אירופה, כך שאני יכול להתחבר למלכה הצעירה הזו – אליזבת השנייה, שהיא מצד אחד האדם הכי פריווילגי בעולם, ומצד שני מוכנסת כבר בגיל 25 לכלוב שכולו זהב. כאדם שנולד במדינה קומוניסטית - אמנם לא אסרו אותנו אבל בהחלט היו גם עלינו מגבלות - מאוד ריגש אותי לראות כצופה סדרה על מישהי שמוכנסת לכלוב, ועבור אנשי 'הכתר' זו הייתה נקודת מבט מעניינת. אני מאמין שאעשה עוד כמה פרקים של 'הכתר' בעתיד".
אז שינית את דעתך על משפחת המלוכה בעקבות ההתנסות שלך?
"כן, במובן מסוים, אבל אני לא עוקב אחר הנעשה בארמון בקינגהאם ביומיום. אני חייב להודות שלפני 'הכתר' לא הייתה לי יותר מדי דעה עליהם, אבל עכשיו עם כל השינויים שאנחנו רואים בעולם, עם המשברים והקורונה, אני מבין איזו נחמה מספקת המלכה לאזרחים שלה. אין לנו משהו כזה בגרמניה".
בשנה הקרובה נראה עוד דרמה היסטורית תוצרת שווחו, Munich: The Edge of War, על ועידת מינכן שכונסה בעיר הגרמנית ב-29 בספטמבר 1938 ובה השתתפו ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין (אותו מגלם ג'רמי איירונס), אדולף היטלר, בניטו מוסוליני ואדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת. בעקבות מפגש הפסגה נחתם הסכם מינכן, שאפשר להיטלר לספח את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. מאז הפך הסכם מינכן, כולל בפוליטיקה הישראלית, שם נרדף למדיניות פיוס מתרפסת וכניעה בפני דיקטטורים.
"אני חייב לומר שצ׳מברליין היה דמות מאוד אמביוולנטית, אבל אני כן מאמין שהוא היה פוליטיקאי של שלום", אומר שווחו. "יכול להיות שלא הבין אז עד כמה היטלר מסוכן. גם אני חלוק בעניין. מה עליי ללמד את הילדים שלי, אם יאלצו לחיות תחת דיקטטורה? לכו קחו נשק? או תלמדו לערוך דיון? אין לי תשובה, אבל אני חושב שחכם שלכל הפחות נדון בזה".
שווחו מעיד שהדבר שהכי עניין אותו בסיפור של הסכם מינכן הוא האופן שבו נהגו להתמודד בעבר עם דיקטטורות. "מנקודת המבט של היום קל לומר 'המנהיגים האירופאים היו צריכים לעצור את היטלר', אבל איך? מרתק לראות שב-1937-1938 המטרה של היטלר הייתה עדיין מעורפלת בזכות מאמציו במישור הפוליטי. אני חושב שלא ראו בו דיקטטור אז, אולי גנגסטר אבל בטח לא דיקטטור. והשאלה המתעוררת היא איך אנחנו מתמודדים עם אנשים כאלה? איך העולם מתמודד עם פוטין, אסד, טראמפ? מספר הרודנים הולך ועולה ויותר ויותר קשה להתמודד איתם. הסיפור של 'מינכן' מהדהד את זמננו אנו, כי יש כיום כל כך הרבה רודנים לבנים זקנים, והם רק מתרבים".
אתה חושב שאנחנו מזלזלים בדיקטטורים של ימינו?
"כן, אני חושב שאנחנו מזלזלים בהם, ויותר מזה - מתרגלים אליהם. הם בכל מקום. גם בגרמניה ובסקנדינביה, מקומות שהיו עד כה מתונים ודמוקרטיים, ודיקטטורים יכולים לתפוס כוח. יש פוטנציאל רדיקלי וגזעני גם במדינות כאלה, ואנחנו לגמרי מזלזלים בו. אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שהרעיונות הרדיקליים האלה עתיקים, כך שהגזענים והימנים הקיצוניים למדו והשכילו והפכו גם הם למודרניים. לפחות ברמה השטחית. לפעמים הם מרכינים ראש ונעלמים, אבל הם תמיד חוזרים. כמו וירוס. אנחנו צריכים למצוא דרכים לשלוט בהתפרצות".
כפי שכבר הספקתם/ן להבין, הבמאי הגרמני לא מפסיק להתחבט ולהתעסק בסוגיות מהותיות. "אני מלא בשאלות. אני רוצה להבין את העולם בו אני חי. זה מה שדוחף אותי קדימה. אני רוצה להבין את ההתנהגות האנושית - לטובה ולרעה - וכך אני חוזה גם במוזר וגם ביפה. מבחינתי קולנוע הוא לא רק יצירה של דימויים גדולים - אני מנסה להשתמש בקול שלי ולהאיר על סוגיות שמעניינות אותי".
וכדי להשמיע את הקול שלו, שווחו נעזר באמא שלו – היידי שווחו, והם נוהגים לכתוב יחד תסריטים. עכשיו הם שוקדים על כתיבת סדרת טלוויזיה. "כשלמדתי קולנוע שאלתי את אמא אם היא רוצה שנכתוב תסריט יחד, למרות שהיא מעולם לא למדה תסריטאות. היא נעתרה ועשינו יחד סרט ילדים. גיליתי שאני לא יכול לכתוב תסריט בגפי - זה בודד לי מדי. אני רוצה שיהיה לי מישהו לדבר ולדון אתו. אמא שלי ואני חולקים את אותה הסקרנות וגם הרבה תחומי עניין ואהבות בחיים. לשנינו יש ערכים דומים והסתכלות דומה על העולם, כך שלכתוב ולהמציא דמויות יחד איתה, זה כיף גדול".
