התפקיד הראשון של שרון סטרימבן בקולנוע ובכלל מול מצלמה, לא עשה לה חיים קלים. סטרימבן, בת 25, מגלמת את אפרת, בחורה בשנות ה-20 לחייה שמחליטה לתבוע את מי שהטריד אותה מינית כשהייתה בת 12, בסרט "כל מה שאני יכולה" של הבמאית שירי נבו-פרידנטל, שעולה השבוע. הקורונה, שהביאה לדחיית הצילומים שלוש פעמים, השאירה לסטרימבן זמן רב להתכונן לתפקיד.
כמי שלימודי המשחק שלה עד האודישן הסתכמו בכמה קורסים למשחק ובלימודי מגמת תיאטרון בתיכון, סטרימבן החלה את העבודה על הדמות שלה בקריאת ספרים שעסקו בשיטות משחק והמשיכה לחקירת עולמם של אנשים שסובלים מפוסט טראומה. מכיוון שבמקביל היא למדה מדעי המדינה באוניברסיטת באר שבע, הייתה לה גישה למאגרי המידע של המקצועות האחרים בקמפוס. "ישבתי על הדרייב של החוג לפסיכולוגיה והתחלתי לקרוא", היא מספרת בראיון זום ל-ynet, "ובשלב מסוים העניין שלי התרחק מעולם המשחק והתקרב יותר לאמת של הדמות. ניסיתי להבין את מה שעבר עליה ולא רק לשחק אותה".
לריאיונות נוספים:
סטרימבן נמנית על המרואיינים שמילים כתובות לא יספיקו כדי להעביר את החוויה המלאה של השיחה איתם. צריך לשבת מולה, לשמוע אותה ולראות אותה. יש בה משהו נערי, מהוסס, נבוך ומתריס בו זמנית. ב"כל מה שאני יכולה" היא מגלמת דמות משנה בסיפור של רעות (אניה בוקשטיין), פרקליטה צעירה ממוצא רוסי שמקבלת תיק הגנה על נפגעת תקיפה מינית צעירה, שבמקביל, קשר רומנטי עם סניגור גרוש מערער את תפיסת עולמה ומטלטל אותה רגשית. הדקויות שסטרימבן הצליחה להאציל על הדמות שלה והמשחק הטבעי שלה, עם כל הרגשות על השרוול, הופכים את הדקות בהן היא מופיעה על המסך למחשמלות. "זה נורא מחמיא לי שאנשים אומרים שזה היה אמין", היא אומרת, "אבל היו לי שמונה חודשים להתכונן לזה, אז אינטואיטיבי זה לא היה. דווקא בגלל שלא למדתי משחק אני לא מרגישה ששיחקתי שם. עכשיו, כשאני לומדת משחק אני מבינה שהחוויה שלי שם הייתה די נדירה".
כל מה שאני יכולה
זה נגמר בטיפול פסיכולוגי שהחל כבר תוך כדי הצילומים, "כי הכול התערבב", היא אומרת במבוכה. "בשלב מסוים זה כבר לא היה אני או אפרת, הכול היה סלט. ההכנה הייתה כל כך ארוכה, אני כל יום קראתי את אותן מילים, על כל אות בטקסט כתבתי מה עובר לדמות שלי במחשבה. הבטחתי לעצמי שבכל יום אמצא עוד משהו לעבוד איתו, כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה לא הפסקתי לבכות כי זכרתי הכול, זכרתי כל מחשבה או דמיון של תגובה. בסוף הצילומים מסתכמים בשבוע, שבוע מאוד אינטנסיבי שמכיל גם את המטען שהסרט מביא וגם את זה שזה הסרט הראשון שלי. וכשזה נגמר עדיין הייתי מאוד בתוך זה והיה לי קשה, אמרתי שאני לא רוצה לשחק יותר".
את יכולה להגדיר מה היה קשה?
"להתמסר. כי עם הטקסט הזה קל מאוד לעשות את זה. אוקיי, אני נפגעת תקיפה מינית, הטקסט מאוד כואב מלכתחילה, זה בקלות עלול להפוך לקלישאה. את זזה סמנטימטר אחד וכבר אי אפשר לראות אותה, את הבן-אדם. אז צריך את ההסכמה הפנימית לצלול לזה לחלוטין ולהגיד שגם אם זה יפגע בי, זה שווה את זה. וזה אומר להביא מטענים רגשיים שאני מביאה רק בחדרי חדרים, כשאני בוכה או רבה עם ההורים שלי או עם בן זוג".
ואז הצילומים נגמרים ולכי תשחררי את כל המטען הזה.
"אז כן, אז התחלתי טיפול וחזרתי לרוץ, ונראה לי שלהתחבר לפיזיות של הגוף הכי עשה לי את זה. הספורט הזכיר לי מי אני, זה קרקע אותי קצת".
להישיר מבט אל החלום
זה לקח שלושה חודשים עד שסטרימבן התאוששה, הסכימה להישיר מבט אל חלום הילדות שלה, להיות שחקנית, ולהירשם ללימודי משחק עם חברה בבית הספר של יורם לוינשטיין. כמי שמורגלת במאבק על החלום הזה היא מכירה את הריטואל. סטרימבן נולדה בצפת למשפחה ממוצא רוסי שעלתה לארץ בשנות ה-90. כילדה כבר נבט בה הצורך ללמוד משחק וגם למדה במגמת תיאטרון בתיכון סאסא הסמוך, אבל "אמא שלי תמיד אמרה לי שיש אנשים שיכולים לעשות את זה ויש את כאלה שלא, וזה בסדר", היא משחזרת.
בסדר מאיזו בחינה?
"זה לא אופציונאלי, זה לא ריאלי, זה לא הגיוני, אין איך. שזה מצחיק כי גדלתי בבית מאוד... ההורים שלי באו ממוסקבה, גדלתי על מחזות ועל תרבות. סבא וסבתא שלי עדיין גרים שם. כשאנחנו טסים לשם אנחנו הולכים לתיאטראות ואבא שלי היה גורר אותנו למוזיאונים, אבל איכשהו הדיסוננס הזה בין המציאות בצפת למשחק השאירה את זה בגדר תיאוריה. אז למדתי במגמת תיאטרון בתיכון אבל זה היה יותר כמו חוג, את מבינה? כולם יודעים שזה חלום שם, אף אחד לא באמת חושב שהוא יהיה שחקן".
אחרי התיכון היא שירתה בשירות לאומי (עקב בעיית בריאות שלא אפשרה לה להתגייס), ולפני שהתמסרה לאקדמיה היא טסה לשלושה חודשים וחצי להתנדבות מטעם הסוכנות באוגנדה, עם נשים שרובן פליטות מסודן. "לימדנו אותן אנגלית ומתמטיקה", היא נזכרת, "הייתי בת 19. תקשרנו בשפה לא שפה, הן היו קשות יום ברמה שאנחנו אפילו לא יכולות לתאר, העבודה שלהן הייתה לשבת ולשבור סלעים לאבנים קטנות כדי לבנות מהן כבישים וזה מטורף. מדי פעם התבקשנו להעביר להן שיעורי העשרה או משהו מופלץ אחר. אחד הנושאים היה הטרדות מיניות והייתי מובכת מזה כל כך. אני ילדה בת 19, הכי פריווילגית שיש ואני צריכה להגיד לה שכשאת נוסעת באוטובוס שימי לב שלא מכניסים לך יד מתחת לשמלה, לאישה בת 50?
"או שהייתה לנו מצגת על 'איך לשים לב שהבן זוג שלך אלים'. על מה אתם מדברים? זו לא אותה שפה, לא אותה מנטליות, ומי אני בכלל? לא היה שום קשר בין מי שהיינו והתוכן שהעברנו. בגלל זה אני קצת מאוכזבת מזה, כי בסופו של דבר החוויה שלי היא שאני אדם לבן שמגיע להתנדב ומנסה להנחיל ערכים מערביים שלא תואמים את השפה והתרבות שלהם בכלל. אם זה היה נשאר בגבולות של לימוד חשבון בסיסי או אנגלית, זה היה מדהים. אבל כשזה חרג מהגבולות האלו לא מצאתי את עצמי".
סטרימבן חזרה היישר אל חיקם המזמין של לימודי מדעי המדינה באוניברסיטת באר שבע, תוך כדי הלימודים היא התגלגלה בדרך מקרה לאודישן עם שלישיית "מה קשור", "זה היה מאץ' לסרט שלהם, 'לחפש את שולי', קומדיה הזויה שאין לי מושג איך הגעתי לשם. אפילו לא הבנתי שזה אודישן. והוא בטוח לא זוכר את זה אבל ציון ברוך אמר לי, 'תקשיבי, את תהיי שחקנית'. ואני הסתכלתי עליו במבט של 'לא נראה לי...', אבל משהו במה שהוא אמר נתן לי אישור, שאבתי מזה את הכול, בעצם. האמנתי לו למרות שהחיים שלי היו בבאר שבע במדעי המדינה".
עוד בנושא קולנוע:
סטרימבן החליטה לעשות מעשה, ותוך כדי הלימודים לקחה גם קורס במשחק מבלי לשתף את המשפחה שלה. חששתי מהתגובה שלהם למרות שבסוף חששתי לשווא. גם היום אני אספר להם רק כשמשהו גמור וסופי, כי הם האנשים שהכי חשוב לי להרשים ולגרום להם גאווה". ברוך, אגב, דווקא לא שכח. "בטח שאני זוכר", הוא אומר ל-Ynet, "מגיע לה. כשפוגשים כישרון אמיתי אי אפשר להתעלם ממנו".
אל "כל מה שאני יכולה" הגיעה בעקבות פגישה עם סוכנת בסוכנות של פרי כפרי. בהמלצה של חברה היא שלחה להם מייל וביקשה פגישה. התשובה הגיעה אחרי פרק הזמן הריאליטי ביותר, שישה חודשים. לפגישה היא הגיעה ללא כל רזומה רלוונטי או תיק עבודות, אבל בשלב הזה היא כבר ידעה איפה הלב שלה נמצא. כנראה שהיא עשתה משהו נכון כי זמן קצר אחרי זה הגיעה ההזמנה לאודישן ואחרי שעברה כמה שלבים סטרימבן לוהקה לתפקיד ש"הדבר הכי קל שהייתי צריכה לעשות בשביל להיכנס אליו היה קרחת".
את חושבת שיש משהו מקביל באישיות שלך ושל אפרת, הדמות שלך, שהקל עלייך לשחק אותה?
"אני מניחה שכן, אבל אלו שאלות שקצת מפחידות אותי. גם בהקרנות שואלים אותי עם איזה מטענים רגשיים שיחקתי וקטונתי מלענות, כי לא עברתי משהו כזה בחיים, חלילה. שחררתי את הביקורת שלי כלפי עצמי על שאני לא הדבר עצמו. אכלתי לא מעט סרטים של 'את לא עברת את זה אז מי את שתשחקי את זה'. נראה לי שבגרעין זה לרצות שיכירו במילה שלך, בכאבים שלך, הרצון להיפגש עם רעות לב אל לב כמו שקורה בסוף הסרט זה משהו שאני תמיד רוצה בחיים. אז יש דברים דומים אבל הם לא מהעולמות של ההטרדה המינית".
והקעקועים הם שלך מהבית.
"כן, חלק", היא מצביעה על קעקוע עדין על הצוואר, "ממש עברתי ליד סטודיו לקעקועים מהבוקר להבוקר ואמרתי לעצמי 'בואי נעשה קעקוע'".
למה דווקא בצוואר?
"כנראה שאני מחפשת תשומת לב", היא צוחקת, "נראה לי שאולי רציתי שאנשים ישאלו אותי למה עשיתי את הקעקוע הזה ותהיה לי סיבה לדבר איתם".
את הבשורה על הבחירה במשחק היא טפטפה להורים שלה בעדינות. "לאמא שלי סיפרתי כשהיה לי את האודישן, לאבא שלי אמרתי ברגע שקיבלתי את התפקיד. ישבנו באוטו והוא שאל מי השחקנים בסרט, אז אמרתי לו מי, והוא אמר לי 'טוב, לא ידעתי שאת מוכשרת, ראיתי אותך בהצגות בכתה י"ב וזה לא היה כל כך טוב'. אגב, גם להצגות של שנה א' בבית ספר למשחק לא הזמנתי אותם, כי אני רוצה שהם יראו את זה כשאני מספיק מוכנה. את הסרט הם ראו בפסטיבל ירושלים".
איך הם הגיבו?
"הם אמרו 'היה טוב'", היא צוחקת, "כל המשפחה שלי הייתה שם, סבתא שלי, אחי הגדול ואחותי הקטנה. נראה לי שהם התרגשו בדרכם".
בדרכם קרת הלב?
"לא, אבל זה תמיד לא הולם את הציפייה. אני כל כך חיכיתי לזה, חשבתי שזו תהיה מסיבה, ואז הם צפו ואמרו לי 'כל הכבוד' ובסוף רבים בדרך הביתה לאן הוייז נוסע, בסוף זה לא מסיבה. אבא שלי עוד לא התאושש מזה שעזבתי את הלימודים באוניברסיטה אחרי שנתיים. הוא מתקשר אליי מדי פעם ושואל 'חזרת? את חוזרת?'"
במגרש של הגדולים
בתור בחורה בת 20 ומשהו, מבית לא מתפקד, שמנהלת רומן עם אשה בוגרת ממנה בפער רציני (מגי אזרזר) ומנסה להשיג צדק מול סנגור תובעני ונטול חמלה (מוני מושונוב), חלקה סטרימבן, בפעם הראשונה שלה על סט צילום, סצנות לא פשוטות עם שחקנים מנוסים. "היו רגעים שהרגשתי שאני עומדת ופורשת ידיים ויש לי מזרון נוצות רך שלא משנה מה אני עושה זה יתקבל", היא מודה.
מה הפתיע אותך בסט צילומים?
"שיש מלא טייקים. חשבתי שמצלמים פעם אחת! שיחקתי גם כשהיו מצלמים את אניה בקלוז-אפ על התגובות לטקסט שלי. לא היה לי מושג שהמצלמה לא הייתה עליי, לא היה לי מושג שיש רק מצלמה אחת! עד שאניה אמרה לי 'שרון, תירגעי'. עדיין צריך לשחק אבל אפשר ב-99 אחוז ולא ב-110".
התחקיר שעשית בנושא פוסט טראומה, את יכולה להצביע על משהו שלקחת משם למשחק שלך?
"זו גם שאלה שמפחיד לענות עליה. אני חושבת שכל אחת מגיבה אחרת ומתנהלת שונה אחרי פוסט טראומה, ואני לא פסיכולוגית או משהו. אני יכולה להגיד שלקחתי המון אשמה עצמית, תחושה שהגוף שלך מרגיש לא נקי. הבנתי שהן עוברות קושי גדול בבית המשפט, לפעמים יותר מהאירוע עצמו, ושאם באירוע עצמו הגוף יכול להתנתק ואז החוויה היא של ניתוק, בבית משפט את חייבת להיות שם, ויש דמויות שאמורות להגן על הצדק ופתאום הן נגדך, אז כל העולם מתערער. תחושת האשמה שגם ככה היא אינהרנטית מקבלת עוד יותר תוקף.
"הרבה פעמים לקחתי כהחלטה שאני לרגע מאמינה לטענות של הסניגור ופתאום חוויתי מלחמה ביני לבין עצמי בניסיון להתעלות מעל המחשבות של עצמי שאולי אני אשמה בכל זה, וזאת מלחמה כפולה, בהם ובעצמי. אני זוכרת שהקשבתי להקלטות מבתי משפט שהתפרסמו, ושזה נשמע שזה מגיע ממקום מודע, שהסניגורים יודעים שהיא פוסט טראומטית ולוחצים לה על נקודות כדי שהיא תקרוס. זאת הזיה מוחלטת".
מוני מושונוב משחק דמות מאוד קשוחה של הסניגור של המטריד. יצא לכם לדבר על הסצנות שלכם?
"אני חושבת שבחוויה שלי נורא ריגשנו אחד את השנייה, התפקיד שלו היה לחקור בקור רוח ועוקצנות כשהאופי שלו הוא הפוך לחלוטין, ולי היה קשה לחוות דמות עם עיניים טובות לא טובה אליי (כאפרת, ס"ש). היה טייק שבסופו התחבקנו ובכינו יחד וקרה שם איזשהו קסם".
