נדמה כי לא ניתן למצוא שידוך ראוי מזה המתקיים בין היצירה הספרותית "בית הספר לטוב ולרע" (2013) לבין פלטפורמת נטפליקס. הספר מ-2013, שנכתב על ידי הסופר האמריקאי סומן צ'יינני, הוא החלק הראשון בסדרה מצליחה של שישה ספרים בז'אנר פנטזיית YA ("מבוגרים צעירים") המיועדת, בעיקרה, לקוראות. עבור נטפליקס הזכויות לעיבוד הסדרה עשויות להוביל לסדרת סרטים שאולי תצליח לשכנע את הצופות הפוטנציאליות לעזוב למשך כמה דקות את האינסטגרם/טיקטוק, ולצרוך "דקות תוכן".
הצד השני של שותפות זו פחות סימפטי. האלגוריתם העצל של נטפליקס (לצורך העניין "אלגוריתם" יכול להיות גם שם קוד לצורת החשיבה של המנהלים בפלטפורמה) מוביל לייצור של עוד ועוד תוכן ירוד. כמעט כל הפקה "מקורית" של נטפליקס נראית כהדבקת שאריות של סצנות, עלילות דמויות ודימויים מסרטי קולנוע קודמים ומצליחים. גרסאות במראה דל תקציב, שיממון סגנוני ללא מעוף ושאר רוח. עוד X דקות של בידור בפלטפורמה שחלק גדול מהתוכן שלה נראה כמו תוצר של אולפן ה"מוקבאסטר" (Mockbuster) הגדול בעולם.
לביקורות קולנוע נוספות:
מבחינה זו "בית הספר לטוב ולרע" כבר עשה עבור נטפליקס את רוב ה(אי)-עבודה. עלילת הספר היא העתק-הדבק של אלמנטים שהופיעו בפנטזיות YA, ובראשם סדרת ספרי הארי פוטר (נדמה שאם לג'יי קיי רולינג היה יותר זמן פנוי ומחסור בכסף, זה עשוי היה להיגמר בתביעה משפטית). חובבי הז'אנר ימצאו הדים לכל ספר כמעט שקראו בו, או סרט שצפו בו: בני נוער במסגרת לימודים "קסומה"? יש. מאבקים בין הדמויות הצעירות הנעשים באמצעות כלי נשק או כשפים? יש. עלילה שהגיבור.ה שלה מתגלה בה כ"אחד.ת"? יש. וקיימות עוד דוגמאות ספציפיות לדמויות, תהליכי מיון, יצורים פלאיים/מפלצתיים שיצלצלו מאוד מוכר גם לקוראות צעירות.
אין פלא שהעיבוד ל"בית הספר לטוב ולרע" נראה כתוצר של שיתוף פעולה בין אלגוריתם לכתיבת ספרות YA, וזה שבו משתמשת נטפליקס כדי לעצב את הפקות המקור שלה. הוא נע בין חיקוי לא מוצלח לפרודיה לא מכוונת על ספרי וסרטי הז'אנר. אם מוסיפים לכך את הרעות החולות האופייניות להפקות המקור של נטפליקס, ניתן להבין מדוע צליחת 149 הדקות (!) של העיבוד היא מטלה מייגעת במיוחד.
העלילה מתרחשת בגרסה של עולם האגדות הקלאסי ונעה בין המרחב האנושי "הרגיל" של חיים כפריים לטריטוריה שבה יצירי האגדות ומעשי הכשפים שולטים. ברקע של העלילה ישנם שני אחים שהם כוחות רבי-עוצמה לטוב ולרע, והם אלו שהקימו את בית הספר. ריאן הלבוש כחול הוא כוח "הטוב", ורפל באדום הוא כוח הרע (שניהם מגולמים בחוסר כישרון על ידי קיט יאנג). רפל רוצה לערער את האיזון וקורא תיגר על אחיו, אך נראה שבמאבק ניצח ריאן הטוב. זהו סיפור המסגרת שיחזור להיות רלוונטי במערכה השלישית.
גיבורות הסרט הן שתי נערות שנולדו וגדלו בכפר הקטן גבלדון. הראשונה היא סופי הבלונדינית (סופיה אן קרוזו) החולמת על בריחה מהכפר ועל חיים כנסיכה מהאגדות. הסיפורים אותם היא שומעת על המוסד שנקרא "בית הספר לטוב ולרע" מציתים את דמיונה. זהו המקום שבו גיבורי האגדות לומדים, המקום שבו "האגדות מתחילות". היא תעשה מה שנדרש כדי להגיע לשם. לכאורה היא "הילדה היפה" הלבושה בצבעים בהירים, ומי שנולדה לתפקיד "הנסיכה מאגדות". קל לראות שחרף חיצוניות זו (המסתייעת בבלונד מחומצן וגבות גראוצ'ו מרקס) יש לה מקבץ תכונות לא חינני במיוחד – פזיזות, אנוכיות וחוכמה מועטה.
חברתה הטובה היא אגתה (סופיה ויילי) שחורת השיער והעור. על האמא של אגתה מלחששים שהיא מכשפה, ותושבי הכפר חושדים גם כי הבת עם המראה "האפל והפרוע" הולכת בדרכי האם. בספרי הסדרה אגתה נבדלה מסופי בצבע השיער השונה, אך תוספת שינוי צבע העור מוסיפה עוד אלמנט מעודכן לפוליטיקת הזהויות העכשווית. כך ההתנכלות של תושבי הכפר לאגתה נושאת תוספת צחנה גזענית, מהסוג המזוהה עם מדינות דרום ארצות הברית בתקופת חוקי "ג'ים קרואו". כמובן שהאופי של אגתה הנבונה, הבוגרת וטובת הלב, הוא ניגוד מובהק לזה של סופי.
בעקבות בקשה של סופי להתערבות פלאית, שתי הבנות מוצאות עצמן נישאות על ידי מפלצת דמוית פגר של ציפור ענקית לעבר בית הספר. במה שנראה כטעות סופי הבלונדינית מושלכת לצד המעוצב בסגנון גותי, היכן שתלמידי "הרע" לומדים את אמנויות הכשף הזדוניות. אגתה מושלכת לצד הבהיר והמעוצב בסגנון אר-דקו שבו מתחנכים הנסיכים והנסיכות העתידיים.
צוות המורים מאפשר לכמה שחקנים מוכרים לתת בקאמפ של לבוש, מראה ומשחק. קרי וושינגטון היא פרופסור קלריסה דאווי, המינרווה מקגונגל של נסיכות העתיד. שרליז ת'רון היא ליידי לסו, הסוורוס סנייפ של המכשפות והמכשפים. ישנה גם הפרופסורית אנמונה (מישל יאו), המלמדת את תלמידות הצד הטוב את מדעי האיפור הנדרשים לכל נסיכה; מדריך יערות רגזן בשם יובה (פיטר סרפינוביץ') שהוא, כמובן, האגריד לעניים; מנהל בית הספר (לורנס פישבורן), שצבעי בגדיו משלבים את האדום הרע והכחול הטוב. בנוסף, יש גם קול של דמות מספרת (קייט בלאנשט), שאמור להעניק פרספקטיבה אירונית על המוצג. כואב הלב לחשוב שבלאנשט בזבזה רגע מזמנה ושבריר מכישרונה עבור עבודת דיבוב זו.
במשכו הארוך של הסרט יש לא מעט זמן להצגת אלמנטים מוקצנים מהווי התיכון האמריקאי, כשהם מתורגמים לתוך עולם האגדות ולחלוקות הפשטניות המוצגות בסרט. הסרט דוחס את עלילת הספר לרצף סצנות חלולות ונשכחות במהרה. המטרה לכאורה היא לאתגר את החלוקות הפשטניות באגדות ילדים, אך הדבר שבה זה נעשה היא כה מוגבלת וילדותית, עד שמתעורר החשד - כפי שכבר צוין - של ניסיון לפרודיה. האם סופי תוכל לשכנע כי היא צריכה להיות משויכת לצד הטוב? האם אגתה צריכה להיות בצד הרע? מי מהן תזכה בנשיקת הנסיך הריקני טדרוס (ג'יימי פלאטרס)? קשה להאמין שמוח שעבר את תחילת גיל ההתבגרות יוכל למצוא בכך עניין, במיוחד לאור הרמה הירודה של התסריט, הטקסטים המאולצים והמשחק המחופף. עיצוב תפאורה ותלבושות שהושקע בהם מאמץ אינם מהווים הצדקה מספקת לצפייה.
מי שהופקד על העיבוד ועל יצירת היסודות של סגנון ותוכן לסדרת הסרטים הוא הבימאי הלא יציב פול פייג. הפילמוגרפיה שלו כוללת סרטים מוצלחים כמו הקומדיה "מסיבת רווקות" (2011), או קומדיית הפשע הלא רעה A Simple Favor (2018). מצד שני הוא חתום על כישלונות יצירתיים שבראשם האיתחול המאוס "מכסחות השדים" (2016). את התסריט של "בית הספר לטוב ולרע" הוא כתב יחד עם דיוויד מגי ("למצוא את ארץ לעולם לא"). נראה שהשינויים שנעשו בעיבוד נועדו להעצים את הטון הקומי-פארודי (וגם קאמפי-קווירי) המורגש היטב בסרט, גם אם טון זה אינו עקבי או מבוצע באופן מוצלח.
קשה לראות איזו הצדקה יש לצפות בסרט למי שאינה קוראת מושבעת של סדרת הספרים. מנגד, כלל לא בטוח שהקוראות של הסדרה תהיינה מרוצות מהשינויים הלא מועטים שנעשו ביחס למקור (למרות שלטענת פייג הוא עבד בתיאום עם הסופר צ'יינני). התועלת היחידה בסרט היא בתור אינדיקציה לצורך בהתערבות הורית לשם שדרוג התכנים התרבותיים של המתבגרות הצעירות.