לפני כשמונה שנים האדמה בערה סביב רותם סלע. אולי אתם זוכרים את כתבת הרכילות ההיא, שהודיעה שהבת הבכורה של רותם ובעלה אריאל רוטר התקבלה לגן מסובסד של ויצו במרכז תל־אביב. בתוך שניות התעורר זעם ציבורי, והאמת היא שזה היה קל כמו לנפנף לייזר מול חתול. גם ככה לסלע יש את החוצפה להיות נושקת למושלמת, יפה כמו השמש, מבריקה, מצחיקה ושחקנית מעולה. אז המחשבה שכוכבת־העל הזאת, שמלכתחילה מסודרת כלכלית וגם מרוויחה בוחטות בעבודה, אשכרה הצליחה להשחיל את הבת שלה לגן שמיועד למעוטי יכולת. שאולי היא בעצם תפסה מקום של אמא חד־הורית עם חצי קוטג' במקרר.
הכעס על סלע היה כל כך גדול, שקבוצת הורים התארגנה נגדה ויזמה דיון מיוחד בכנסת. בדיון ניפנפו בסלע כמו בסדין אדום כדי להתריע מפני התופעה של "הפיכת הגנים המסובסדים למקומות המשרתים את המקושרים והמפורסמים". והרשתות החברתיות בערו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לאורך כל הזמן הזה, סלע לא הגיבה. היא שתקה כשקבוצת ההורים עלתה לכנסת, והמשיכה לשתוק גם כשהטוקבקיסטים עשו ממנה קבב. אף אחד לא ידע שמאחורי הבחירה בגן הספציפי הזה עומד סיפור כואב, עדין כל כך.
"הבת הבכורה שלי עברה בגיל שנה ניתוח מאוד מורכב וקשה. הכול התחיל כשגילו אצלה בעיה במפרק הירך. היא הייתה מאושפזת שלושה שבועות בבית החולים, בתנאים שאני לא משוכנעת שאני רוצה לפרט. זו הייתה תקופה נוראית. אחרי הניתוח, היא גובסה למשך חצי שנה מאזור החזה, עד למטה, לכפות הרגליים, תינוקת בת שנה שנאלצת להתמודד עם דבר כזה. היא לא יכלה ללכת, והיינו חייבים גן שיהיה כמה שיותר קרוב לבית, בקומת קרקע, ושיאפשר לנו להביא סייעת צמודה. הגן של ויצו ליד הבית שלנו היה מונגש, בקומת קרקע. בזמנו הלכתי לשיחה עם מנהלת הגן והסברתי לה את הקושי, והיא החליטה לעזור. לא יודעת אם זה בפרוטוקול של ויצו או לא אבל היא הייתה אנושית והחליטה שהיא עוזרת".
אנחנו יושבות בבית קפה, הרוח מבדרת את השיער הפזור שלה, אבל הפה שלה נשאר קו סגור של עצב כשהיא נזכרת בתקופה ההיא. היא מגרשת את זה מעליה מיד. "בסדר, אף אחד לא ידע שזה מה שעובר עליי. בשלב מסוים הסיפור כל כך התנפח שזה כבר הגיע לחדשות. אני כבר לא זוכרת מי היה העיתונאי, אני הבן אדם עם הזיכרון הכי גרוע שתכירי, אבל זה היה כתב ידוע שהחליט ממש לעשות תחקיר שלם בנושא. הם הגיעו לגן, התחילו לרחרח. כנראה שהם נכנסו למנהלת של הגן, וממנה הם שמעו את הסיפור של למה אנחנו שם. כל מה שאני זוכרת זה שיום אחד אני מגיעה לגן לאסוף את הילדה, פוגשת את הכתב בכניסה, והוא אומר לי, 'רותם אני ממש מתנצל, אנחנו יורדים מזה'".
איך הצלחת להבליג?
"רציתי לשמור על הפרטיות של הילדה שלי. כתבו ואמרו, אז מה? לא הרגשתי שזה עושה לי עוול כזה שאני צריכה לחשוף את החיים הפרטיים שלנו ברמה כזאת. רק היום, כמה שנים אחרי, אני יכולה להגיד שזה מה שהיה".
מה מצבה של הבת שלך היום?
"מעולה, היא ילדה מופלאה שמאוד מתעניינת בשוויון מגדרי. השנה היא סוף־סוף הפסיקה ללכת למעקבים רפואיים. נשארה לה צלקת בשני מקומות בגוף, אבל בבית אנחנו קוראים לזה 'צלקת אומץ'. זו ההוכחה שנשארה שהיא הילדה הכי אמיצה שיש".
ועדיין, את היית אמא במצב שאני לא מאחלת לאף אחד, והנה אנחנו, טוענים שאת נוהגת בפורשה לגן ויצו.
"כן, אבל אלה החיים. זה לא שיגע אותי, אולי כי אני כבר רגילה לזה ואפילו מקבלת את זה בהשלמה. במקצוע שלי יש כל כך הרבה יתרונות. אז אלו החסרונות שלו".
אם יוצא מהענייניות הזאת שהיא קשוחה ואטומה, היא לא. מה שכן, יש לה יכולת שליטה עצמית. מין פילטר תמי 4 פנימי שממיין מה חשוב בחיים, ומה ממש לא. כל מה שקשור לאנשים מצקצקים, לביקורות על סדרות שבהן היא מופיעה, לקנאה שהיא מעוררת, נפלט מהפילטר. וליד כל זה, ערימה מהבילה של רגישות.
"את יודעת, הייתה חצי שנה של תקופה שהייתה ממש הארד־קור, התקופה של הטיפולים המכאיבים, הניתוח. ואני לא בכיתי פעם אחת במשך כל החצי שנה הזאת. היא הייתה במצוקה אדירה, תחשבי שחצי שנה היא הייתה בטיפולים ובאשפוז, וזה תינוקת, אי־אפשר להסביר לה למה. ואני כל הזמן אמרתי לעצמי, את תהיי חזקה בשבילה. כשהיינו אצל הרופא, והרופא אמר לנו בפנים סופר־מודאגות שהילדה הולכת לניתוח קשה וצפויה לנו תקופה לא פשוטה, אריאל כמעט התעלף. האמת ששנינו מאוד רגשנים, אבל אני העברתי את עצמי למוד אחר, של להילחם ולשמור על אופטימיות ולא לבכות. את יודעת מתי כן בכיתי? רק אחרי שהורידו לה את הגבס, וישבתי עם חברה בבית קפה. היא אמרה, 'את קולטת שהורידו לילדה את הגבס?' ופתאום זה נחת עליי ופרצתי בבכי. שם הכול התפרק והבנתי איך אצרתי בתוכי את כל הרגשות האלו חצי שנה. אבל עזבי, אני לא רוצה שירחמו עליי".
תגידי רותם, בשלב הזה של חייך, נראה לך שיש בך קמצוץ של משהו שמסוגל לעורר רחמים במישהו?
"אני לא רוצה שיחשבו שאני מנסה".
סלע היא לא טיפוס שעושה דרמה, דבר די מוזר להגיד על השחקנית שמככבת כרגע בתפקידים ראשיים בשתי הדרמות המדוברות, 'ירושלים' (HOT) ו'בלאדי מורי' (yes), מנחה עם אסי עזר את 'הכוכב הבא' ואת 'נינג'ה ישראל' בקשת, ומלוהקת קדימה לשלל פרויקטים. "אין לך שום רגשות אשמה על זה שיש במדינה כל כך הרבה שחקניות שמתות לעבודה ואת מקבלת את כל התפקידים?" אני שואלת. "לא, אצל שחקנים זה בא בגלים", היא אומרת, "וחוץ מזה, אני לא מנוהלת מרגשות אשמה. אני לא מתנצלת על מי שאני, בטח לא על כמה שאני מרוויחה. כנראה זו תכונה שאנשים פחות מקשרים עם נשים, אולי נהוג לחשוב שאישה תמיד אמורה לחפש איפה היא לא בסדר וכמה היא עדיין לא מספיק טובה. אני אגיד לך יותר מזה, אין אדם בעולם שיכול לערער אותי באימהות שלי. יש לי אפס ספקות, אפס. בבריאות הנפשית הזו, אני יודעת שאני מצליחה להיות אמא מעולה, ונוכחת, בשילוב עם הקריירה ובשילוב עם הסיפוק האישי שלי. יש התבאסויות נקודתיות אבל ייסורי מצפון של ממש אין לי".
בחוץ, בטח בפני התקשורת, היא מפגינה חוזק של מלכה. לא מתנצלת, לא מגמגמת. אולי זו מגננה, אולי מי שמושכת כל כך הרבה תשומת לב פשוט חייבת להישאר איתנה. ואולי זה פשוט היא. מהאנשים הנדירים שיש להם תחושת ערך עצמי אמיתית, פנימית. זה לא קשור לשחצנות, היא ממש לא, היא פשוט יודעת מי היא, ולא מתבלבלת. חצי מהזמן איתה, אני מרגישה כמו וטרינר כפרי שמנסה ליילד עובר של סוס שהוא מרגיש שהוא תקוע בפנים. אני מגששת בדפנות שלה אחרי דברים כמו כאב, חוסר ביטחון, צער, והיא אומרת לי שזו פשוט לא השפה שלה.
את מאוד חזקה בעמדות שלך. אז אני אשאל אותך ככה, את שלמה עם איך שהגבת בפרשת אסי עזר־יהודה נהרי?
"מאוד. אני פשוט מעורה בכל הפרטים, ויודעת את כל העובדות שרוב האנשים לא יודעים. זה באמת לא מקרה חד־משמעי, שבו ברור שאחד האנשים שאני אוהבת תקף או עשה מעשה גרוע, ולכן לא הייתה פה שום דילמה מבחינתי. אני ממשיכה לאהוב את אסי ומצטערת שזה קרה לו כי הוא איש מדהים, נסתפק בזה".
במאים שדיברתי איתם אומרים שכיף לעבוד איתך, כי את מאוד לא נוהגת להתעצבן ותמיד נעים ורגיש איתך.
"מקווה שזה נכון. אני כן אחת כזו שלא אכפת לה אם היא הראשונה שנכנסת לבמה או השנייה, את יודעת כמה פעמים ב'כוכב הבא' מגיע הרגע שאנחנו צריכים לצאת לבמה, ואני אומרת למי שלידי, נגיד לאסי, 'לך, לך ראשון?' הגישה שלי היא תמיד של 'לך אתה, תעשה ותוביל אתה'. אני לא אוהבת את הספוטלייט. בהנחיה אני תמיד מרגישה את זה, שאני לא במקום הטבעי שלי, אני עושה את זה אבל זה לא הפאשן שלי, זה לעמוד על הבמה ולקבל תשואות. המקום הטבעי שלי הוא מאחורי הקלעים. להיות העורכת או המפיקה. למה אני אוהבת משחק? כי במשחק יש משהו אינטימי, זה רק אני ועוד 20 אנשים על הסט ובסוף הסצנה אף אחד לא מוחא לך כפיים".
לא אוהבת מחיאות כפיים?
"לא זקוקה להן בכאלה ווליומים".
לא מעניין אותך מה חושבים עלייך?
"זה לא שהזולת לא מעניין אותי, אני רואה ושומעת הכול ואני מרגישה הכול, אני פשוט חושבת שאני יודעת לשים לזה את המקום הנכון בחיים שלי. אם אחד הילדים שלי ייתן לי ביקורת נוראית על האימהות כלפיו אני אקח את זה ממש קשה. ביקורת נוראית בתקשורת עליי? לא מעניין אותי. אצלי במוח זה לא משנה. אם הייתי הולכת לפסיכולוג, ברור שהוא היה אומר לי, 'תקשיבי, זה ברור שזה יושב על משהו, בואי נפתח. מאיזה כאב את מנסה להימנע'. ואולי אני פשוט בריאה יחסית. גם אם חברות או אנשים פגעו בי בעבר, אני פשוט לא מתייגת את זה כסכין בגב. יכול להיות שספגתי המון סכינים בגב, אבל אני מתייגת את זה אחרת, כ'זה לא משנה ולא חשוב'. מתייגת את זה בצורה שתאפשר לי להמשיך".
ברוב חוסר דמיון חשבתי שעזבת את הדוגמנות בגלל הסיבות הרגילות. הטרדות מיניות או מלהקים שמעירים לך על המשקל ומייצרים בעיות דימוי גוף.
"לא הטרידו אותי מינית והערות על משקל לא קיבלתי, תמיד הייתי רזה וזה בא לי טבעי".
זה עוד עיגול כזה שמציירים סביבך, הרזון.
"בעבר הייתי חוטפת מלא הערות על זה, מנשים, רק מנשים. אם היא רזה אז זה בטח כי היא מרעיבה את עצמה. הייתה תקופה שזה הטריד אותי. בהתחלה הייתי אומרת שזה גנטי, ואז התייאשתי כי לא האמינו לי והתחלתי לענות פחות יפה. הייתי אומרת משהו לקוני כמו 'אם ככה מתאים לך לחשוב, בסדר, אני מבינה את זה, אבל זה שלך'. שזו האמת".
אאוץ'.
"זה נסטי קצת. אבל את לא חושבת שזה גם נסטי להגיד לאישה אחרת, 'נו, את, את בטח לא אוכלת כלום?'".
אבל הנסטי של הקנאי הוא פחות גרוע מהנסטי של המנצח.
"אני ממש לא מסכימה. ביקורתיות כזו ובטח לתוככי הגוף הפרטי שלך היא מכאיבה. נקודה. בשלב מסוים הפסקתי להילחם, אמרתי לעצמי שזה לא שלי. לא בא לי שזה ייצא אוי אוי אוי עכשיו. הכול בסדר. אני כן חושבת שצריך להיות שינוי. היום חל איסור מוחלט להעיר לאישה מלאה על מה שהיא אוכלת, אף אחד לא יעז לבקר אותה על איך שהיא נראית, אז למה להעיר ככה לנשים רזות זה בסדר? אני מתמודדת עם זה מעולה, אבל לא בא לי שנערה שהיא רזה תיאלץ כל היום להסביר למה הגוף שלה נראה ככה, זה זרקור חיצוני שאנשים מפנים אלייך ומפריע לך להרגיש טוב עם עצמך".
אני ממש אוהבת את המודל הבטוח בעצמו אך הרגשן והבוכה באודישנים שאת מביאה למסך. אבל הנה בעיה שיש לי. ב"כוכב הבא" הופעת ערב אחד בדמות של מישהי שקוראים לה רלי. היו לה תלתלים ומשקפיים במסגרת עבה, ושיניים בולטות. תוך שנייה מלא נערות ונשים שיש להן תלתלים ומשקפיים נעלבו. הן נעלבו כי כל הדיבור סביב הדמות היה צחוקים של "מה עוללו לך?"
"להפך, מישהי על הבמה אפילו אמרה, 'וואו, תראי מה עשו לך', ואסי ישר אמר, 'למה, תראי כמה היא יפה'. באותו הערב המטרה לא הייתה לדבר על יופי, אלא לשנות אותי כמה שיותר, שלא יזהו. בגלל שיש לי שיער חלק מקלות שמו לי תלתלים, אני ממש זוכרת שהתלבטנו בין הפאה המתולתלת לעוד פאה, קצרה, עם קוצים. תארי לך מה היה קורה אם הייתי בוחרת בזאת עם הקוצים? ובמקביל גם שמו לי משקפיים, הוסיפו נמשים, הגדילו לי את השפה, וגם הגדילו לי את הציצי. עכשיו שאלה - למה לא באו כל הנשים עם החזה הגדול ואמרו, מה, נשים עם חזה גדול זה מכוער? למה לא באו כל אלו עם השפתיים, שזה הכי טרנדי עכשיו, ותבעו את עלבונן? ברור שהכוונה לא הייתה להעליב, ואני בשום צורה לא מוכנה לקבל את הביקורת. אני שחקנית, ומה שאני עושה במסגרת העבודה זה להיכנס לדמויות, ואם אני אקשיב לכל הרגישויות של כולם שכל כך נהוג להתחשב בהם היום זה יגיע למצב שיהיה אסור לי לעשות יותר אף דמות".
בעיני אנשים את אצולת היופי, והם מצפים שתהיי רגישה למראה של אנשים אחרים.
"יש לי אמפתיה לזה, אבל אני לא יכולה להשלים עם המסר הזה. את יפה, לך אסור לעשות קומדיה. את נתפסת כדוגמנית, אז מהיום את לא תעשי דמויות שנראות אחרת ממך. אני לא יכולה לתת לזה יד. אני פשוט לא מאמינה שאפשר היה לצאת מזה טוב, לא משנה איזו פאה הייתי שמה".
אולי בגלל שאת פריבילגית ונראית כמו מלכת הכיתה, את צריכה להתחשב אקסטרה.
"אבל כשאני באה לעבוד בטלוויזיה, אני לא אומרת, 'וואו, אני מה זה פריבילגית, בואו ניזהר בלשוני, ניזהר במיוחד לא לפגוע'. את מבינה כמה זה שיח חיצוני? זה בכלל לא בתודעה שלי. בשידור כזה, אני חושבת רק שאני שחקנית ובואו נשחק את הדמות הכי טוב. ובכלל, הציפייה מבן אדם מפורסם שיהיה צח כשלג היא כל כך שגויה. בסדר, אולי בינתיים אני עם תדמית נקייה, אבל תאמיני לי, יום אחד אני אפול. מישהו יתפוס אותי בלשוני. וכשאתה חשוף ברמה שאנחנו חשופים, זה מפחיד".
הגענו הנה כדי לדבר על שתי סדרות חדשות שהיא מככבת בהן. "ירושלים" (משודרת בימי חמישי ב־HOT3 וב־HOT VOD וב־NEXT TV), היא סדרת משטרה מושקעת, מסוגננת ומותחת שעוסקת בפשעים בעיר העתיקה. סלע מגלמת שם קצינת משטרה מופנמת וחובבת שחמט עם עין מעולה לפרטים ועושה עם דורון בן דוד סצנות אקשן מטורפות באיכות צילום בינלאומית.
אחרי שצילמת שם כל כך הרבה זמן, מה עמדתך לגבי מצעד הדגלים?
"לא בא לי לדבר על מצעד הדגלים, אני לא במקום פוליטי כרגע".
בעבר אמרת שאת מצביעה מרצ ושתמיד הצבעת מרצ.
"זה לא בהכרח נכון יותר, אני היום באמת לא בטוחה אם אני יותר שמאל, מרכז, ימין, זה משתנה כל בוקר. תלוי מה אני רואה וקוראת, לפעמים אני בגישה ימנית, ולפעמים שמאל. מה שכן, ב'ירושלים' יצא לנו לצלם המון במזרח העיר. אני לא הייתי שם הרבה שנים, ופתאום כשהגענו לצלם שם הבנתי שאנחנו לא יכולים לצלם בלי אבטחה מקומית, בכל מקום שהלכנו אליו ליוותה אותנו שורת אבטחה של חבר'ה מקומיים, פלסטינים שחיים במזרח ירושלים. הייתה סצנה מפחידה שבה הלכנו ברחוב ברובע המוסלמי באמצע הלילה, ובואי נגיד שזו לא הייתה התחושה הכי כיפית שחוויתי בחיים שלי. כולנו, לא רק אני, הרגשנו שאנחנו פולשים, נמצאים במקום שאנחנו לא מרגישים בטוחים בו, בפשטות - שאנחנו לא רצויים. בכל מקום שהגענו, המאבטחים ישר הודיעו שאנחנו צוות צילום כדי שלא יאונה לנו דבר, תחושה מוזרה בעיר שהיא חלק משטחי ישראל, כשמטר משם זה קניון ממילא. אותי ברמה האישית זה העציב. זה גרם לי לחשוב כמה חבל שאנחנו לא יכולים להסתדר, כל כך הרבה שנים שני העמים חיים פה יחד במדינה הזאת ואנחנו לא מסוגלים להגיע למצב שלנו נעים ללכת במזרח ירושלים, כמו שלהם אולי לא נעים ללכת במרכז תל־אביב. אנחנו חיים פה על חבית נפץ, ופשוט לא עושים דבר ומחכים שהיא תתפוצץ".
המקומות שאליהם הצליחה להתפתח כשחקנית הם אחד הדברים שהכי ראויים להערכה בה. כבר 15 שנה שהיא לומדת משחק אצל המורה ערן פסח, והיא לא הפסיקה גם כשהיא התחילה לקטוף זיליארד תפקידים. בתחילת הדרך לקחה כמה שיעורי משחק אצל מורה אחר, משה איבגי. "לי לא הייתה שום חוויה של הטרדה. כשהתחלתי ללמוד משחק עשו בינינו חיבור, עשינו כמה שיעורים, אבל הייתי אז בשלב הכי לא רציני בחיים שלי. עברתי לתל־אביב, והקריירה עוד לא בערה בי, זה התמסמס. לא הרגשתי ממנו שום אנרגיה כזו, הוא היה נחמד, ואחרי זה עבדתי איתו ב'הבורר', והוא היה כלפיי רק לבבי וחם, כמובן שזה לא לוקח במילימטר את מה שהמתלוננות עברו ואת העובדה שאני מאמינה להן".
הסדרה השנייה שבה היא מככבת, "בלאדי מורי" המצוינת (ימי חמישי ב־yes וב־STINGTV) היא קומדיה רומנטית חכמה שכתבה ויצרה סתיו אידיסיס. במרכזה שתי שותפות לדירה, רווקות. מורי, שאותה מגלמת נעמי לבוב, היא תסריטאית פראית שמאוהבת בבעל ברים דוש. סלע עושה עבודה נפלאה בגילום השותפה השנייה לדירה, דנה, רופאה מתמחה מצטיינת בבית חולים, שמתקשה לאזן בין חיי האהבה שלה לקריירה.
הבנתי שהלכת לעשות תחקיר באיכילוב.
"יש לנו חברה טובה בשם ד"ר ענת לביא, שלמדה עם אריאל בבית ספר, שהיא היום מנהלת מחלקת יולדות באיכילוב. לפני שהתחלנו לצלם הלכתי אליה, היא לקחה אותי לסיורים ולביקורי רופא, ואפילו עמדתי איתה בחדר לידה אמיתי. את מכירה את זה שבסדרות מדברים על איזה מצב רפואי ופתאום אחד הסטודנטים נהיה לבן וכמעט מתעלף? זה מה שקרה לי. אפילו חטפתי חצי התקף חרדה באיזה יום. בשבילי חדר לידה זה לא מקום סימפטי. כל לידה שלי הייתה חצי אירוע טראומטי כזה. בלידה הראשונה שלי השליה סירבה להיפרד ונשארה בגוף, והיו צריכים לעשות ניתוח להוציא אותה".
והנה עוד עבודת תחקיר שהייתה צריכה לעשות בשביל התפקיד. שתי הדמויות במורי הן רווקות בנות 30 פלוס־פלוס שמתחבטות בסוגיות כמו "האם הגיע זמני להקפיא ביציות?" מה שנקרא בשפה טיפה שיפוטית "רווקות מאוחרת", בעוד סלע עצמה התחתנה בגיל הפעוט קמעה 24. ואפילו בגיל 20 לא הייתה ממש רווקה. "לא ניהלתי את היחסים שלי עם גברים במטרה להימנע מפגיעה ומשיברון לב, אני כן יודעת לשחק משחקים כמו כולם, אבל זה לא היה מה שהניע אותי. אני חושבת שפשוט במשך שנים היו לי קשרים עם בחורים מקסימים שמאוד נהניתי איתם, והיו לי רגשות כלפיהם, אבל מתחת להכול ידעתי, 'הוא לא יהיה בעלי, איתו אני לא אעשה ילדים'. ואז אריאל הגיע".
עכשיו היא עושה משהו מעניין. היא דופקת על השולחן ואומרת טפו־טפו בשנייה שהיא מזכירה את בעלה האהוב. "רגע, שלא נעשה מנחוס פה", היא אומרת, "שאני לא אספר כמה אני אוהבת אותו פה ואז הוא ילך. טפו־טפו".
נראה לך שהוא יעזוב? אותך?
"מישהו יודע מה יהיה בעוד 20 שנה? את יכולה להיות בטוחה שבן הזוג שלך לא ילך ממך בעוד 20 שנה?"
את בת 38, גיל מסוכן שבו המון מכרות נשואות שלי כבר התחילו לתהות אם זה כל מה שיש. אם לא כדאי להתגרש מהבעל המוכר, להתאהב, לחוות ריגוש. והנה את, יושבת ודופקת לי פה על השולחן כדי שתישארו יחד לנצח.
"ממש לא רוצה להתגרש, תקוות חיי זה להישאר איתו. אריאל היה חד־משמעית הפעם הראשונה בחיים שבה הרגשתי שיש לי קונטרה. זה בא מביטחון עצמי גבוה שיש לו, מתחושת ערך פנימית שלו שקשה לערער".
בסדרה יש איזה קטע שנעמי אומרת לך, "את יוצאת עם בחור עשיר, זה לא מזכיר לך את 'אישה יפה'?" בעצם מקנאה ורומזת לך שאת עוסקת בזנות במובן כלשהו. יש איזה מחשבות לתרום כי גם את התחתנת עם בחור מבוסס?
"אני באה מרקע סוציואקונומי ממש אחלה בעצמי, אז אף פעם לא היה לי את הקטע של הסינדרלה שמוצאת בחור עשיר. ואת הכול אני עשיתי במו ידיי. את האוטו הראשון שלי בגיל 17 קניתי בעצמי, איך שקיבלתי רישיון, והכול מהכסף שלי. אז בחוויה שלי, תמיד היה לי".
נראה לי שאת אוהבת כסף אבל לא בשביל שואו, יותר בשביל הכוח שלו, הביטחון שהוא מביא. ואת גם עושה עסקים. לאחרונה למשל השקעת עם אסי בחברת קריפטו, ואפילו רכשת NFT פמיניסטי במחיר כמה אלפי דולרים.
"מעולם לא אמרתי שאני אוהבת כסף, אבל בעולם שלי, הצלחה הרבה פעמים מתורגמת גם לכסף. זה בא יד ביד. מצד שני, אני לא איזו סגפנית, אני כן מרשה לעצמי להתפנק, אבל אני ממש מרגישה בכנות שכמשפחה אנחנו ממש לא שמים על זה את הזרקור. הכסף שם, נכון, אבל אנחנו מעדיפים להתמקד במיליון דברים אחרים. מאז שאני ילדה זה טבוע בי, היה ברור לי שאני עובדת ועושה בעצמי. מניחה שההשקעה שלי בעסקים זה חלק מזה. חלק מהעצמאות הזאת".
הרגשת אי פעם את הבעיות של זאת שנשואה לעבודה?
"היו תקופות בחיים שלי שהילדים היו משמעותית יותר קטנים ואני הרגשתי שבגלל שסביבת העבודה מאוד גברית, אני לא עומדת בקצב. נגיד יש קבוצת ווטסאפ שעוסקת בעבודה ומשתתפים בה גברים, ואז בארבע וחצי, בדיוק כשאני בג'ימבורי עם הילד, יש 30 הודעות על החלטה שצריך לקבל עכשיו, דחוף. רק שאני לא יכולה להגיב, כי אני על איזה מתנפח. והם כולם בנים, והם לא בגינה עם הילדים עכשיו. סביב זה היה לי קונפליקט גדול כשהייתי אמא צעירה. ממש הרגשתי שאין לי סיכוי להצליח לג'נגל פה, ובחרתי בלהיות עם הילד ולא לענות לעבודה כל הזמן".
והיום, את פחות מרגישה את הקונפליקט עבודה־ילדים?
"הם גדלו, אז הם כבר לא הולכים יותר לגינות ולג'ימבורי, מהבחינה הזאת זה נרגע ואני יותר זמינה. ועדיין, אנשים אולי לא יודעים, אבל העבודה האמיתית שלי היא ניהול הבית. את מי צריך להביא לחוג ומתי, איזה חולצות צריך לארגן להם לטקס בגן או בבית ספר, מאיפה אני משיגה טנא לשבועות, עם מי מהמורות אני צריכה לדבר על מה. יש לי במוח יומן מטלות כמו שיש בסמארטפון. וכן, למרות שהאבות של הדור שלי ממש מעורבים ומשקיעים, היומן הזה של ניהול הבית הוא עדיין לרוב על הכתפיים של האישה. אני זוכרת רגע עם דורון בן דוד ב'ירושלים', צילמנו סצנת אקשן בסמטאות העיר העתיקה. בשנייה שהבמאי אמר קאט, אני נכנסת לטלפון לדבר עם הבייביסיטר ולהזמין מהסופר, והוא מסתכל עליי ואומר, 'אני לא מאמין שאת יכולה להתפנות למשהו אחר כשאנחנו כל כך ברגע של הסצנה'. הגיוני, האיש שחקן מעולה, חשוב לו להתחבר לסצנה. אני מסתכלת עליו וחושבת, אבל זה כל המהות של האישה. אני אין לי את הפריבילגיה להתפנות עכשיו להרגיש את הסצנה. להגיד, 'אני מתנתקת עכשיו מהבית, סלמאת כל טוב', אני צריכה להיות קודם כל ברגע הזה של הבית".
אמרת שבאחד ההריונות הבנת שזה לא בשבילך לשבת בבית. שאת חייבת להיות עסוקה.
"כן, כמעט נכנסתי מזה לדיכאון. זה היה בהיריון הראשון, כשאני שמה בצד את ההלם והשוק של ילדה ראשונה שמגלים אצלה בעיה רפואית. מצאתי את עצמי לוקחת חופשה ארוכה, של שמונה חודשים, ולאט־לאט שקעתי בסוג של דיכאון. זה היה בשליטה כמו כל דבר אצלי, הדיכאון שלי, אבל לי היה ברור שזה לא בשבילי, להיות בבית עם הילדים ולא לעבוד. שאני מסוג האמהות שחייבות שתישאר להן פיסה לעצמן, עבודה, יצירה. משהו שהוא לא חיי הבית. הבנתי שאם אני לא אחזור לעשייה שלי אני מאבדת אותי פה, ואז בדיוק נהיה התפקיד 'להיות איתה', ונהיה שוב מעניין. בכלל האימהות שלי הלכה והעמיקה עם הזמן. הייתי בת 27 וחצי כשהפכתי לאמא, שזה יחסית צעיר, בטח לתל־אביב, ואני גם הרגשתי שזה טיפה מוקדם. היום אני בת 38, ואני האמא שרציתי להיות".
יש רגע בחיים שאת מתחרטת עליו?
"הצבא, זה הפספוס הכי גדול בחיים שלי. הייתי שחקנית כדורעף בתיכון, ולכן עשיתי מיונים לקורס מד"סיות והתקבלתי. נכנסתי לקורס, והמשכתי ברצינות הרבה אחרי שבנות אחרות נשרו, עד שהגיע השלב שבו הבנתי שעומדים להציב אותי רחוק מהבית. היה לי אז חבר, היינו יחד ארבע שנים, נורא רציתי להישאר קרובה אליו, הכי סתומה. בלהט הרגע חתמתי ויתור על הקורס, ואז הציבו אותי בתור פקידה בחיל הים, בקריה. זה היה שירות נוראי עבורי. שנתיים של תסכול וסבל. זה היה הרגע שבו הבנתי שאם אני לא אמצה עד הסוף את כל היכולות שיש לי בחיים, פשוט אהיה אומללה".
לגבי חשבון האינסטגרם שלך. הוא מלא בתמונות דוגמנות, ובכל מיני הפעלות שאת עושה לסמארטפון של סמסונג, שאת מפרסמת. הוא ממש לא אישי, וגם לא יצירתי כל כך.
"צודקת. החשבון הזה לא באמת משקף את מי שאני. בעולם שלי אינסטגרם הוא מאה אחוז כלי עבודה, כלי שאני מבינה שכדי לשמור אותו אפקטיבי, אני צריכה לתבל אותו מדי פעם בחיים האישיים שלי. אבל אם זה לא היה חלק ממקור הפרנסה שלי, אני מודיעה לך במאה אחוז ודאות שלא היה לי אינסטגרם".
