אמש (שבת) הסתיים בירושלים פסטיבל העוּד בהצלחה רבה. הפסטיבל, שמתקיים כבר 22 שנים, גיבש מעין יקום מוזיקלי ייחודי: מוזיקת עולם שמעוגנת במסורות המוזיקליות של הים התיכון, ועושה חיבורים בין ישן לחדש, בין מזרחי למערבי, בין ערבי ליהודי. כל הקולות - מהבלקן ומצפון אפריקה, מאירן ומטורקיה, וכמובן מוזיקה ישראלית שמתבססת על המסורות הללו - נארגים בפסטיבל העוּד יחד, ומתעלים מעל כל מחלוקת אתנית, דתית או פוליטית. גם הקהל, בהתאם, הוא קהל מעורב שלא נראה כמותו בפסטיבלים אחרים: גם ערבים וגם יהודים, גם אשכנזים חילוניים מתל אביב וגם מרוקאים מבוגרים דתיים.
השנה עמד הפסטיבל בסימן שירת נשים. רוב המופעים בו התבססו על זמרות-יוצרות - רובן ככולן נהדרות, מקוריות, רבות עוצמה. מדובר בקבוצה מרתקת של אֹמניות שחוקרות מסורות מוזיקליות מבית אמא-אבא-סבתא, ועל-בסיסן מחוללות מוזיקה עכשווית ורלוונטית. הן מאתרות קשישי עדה שיכולים עדיין לשיר את שירת המקור, חושפות טקסטים נושנים, לומדות טכניקות הפקה קולית של בנות המרחב, לומדות את שפת המקור לעיתים בלהג נשכח. ויותר מכול, הן בוחנות איך - בהתבסס על מקצבים מסורתיים, על מלודיות והרמוניות מרחבי המזרח התיכון ועל הגוון הייחודי לו - ניתן ליצור מוזיקה עכשווית.
בארבעת האלבומים של מור קרבסי הנהדרת, למשל, היא שרה מגוון ז'אנרים - שירת לדינו, שירת חַכִּיתִּיָה (דיאלקט ייחודי ליהודי מרוקו הספרדית), שירה תימנית ובאחרונה היא מתמקדת בשירת נשים בֵּרבֵּרִיות ויהדות הרי האטלס. השירים במופע הבֵּרבּרִי של קרבסי מתבססים ברובם על טקסטים מסורתיים. זאת שירה שעוברת מאם לבת ועניינה החיים עצמם: אהבה ונישואים, עמל היום וגידול ילדים. הן מבשלות ושרות, מקרצפות את הבית ושרות, מטפלות בילדים ושרות - את כיסופיהן וגעגועיהן וייאושן. ומור קרבסי מחייה את העולם הרגשי והמוזיקלי הזה באופן מכמיר לב.
כך למשל מטיחה הילדה-כלה באביה שמכר אותה לחתן זר ומאלץ אותה להיפרד מוקדם מדי מבית ילדותה: "הו אבא, למה לא אמרת 'בתי הקטנה תישאר אתי'? למה הפכת אותי לזרה? למה נטשת אותי בראש ההר? למה מכרת אותי ולא את עדר העיזים? עדיף שתחפור לי קבר על סף ביתך ותדרוך עלי בבואך ובצאתך". המילים עממיות, והלחן של מור קרבסי מתבסס על מצלול ברברי-מסורתי.
השירה של קרבסי, כמו המראה שלה, דרמטית, ויש לה טכניקה קולית מרשימה. היא יודעת להפיק קול כבשירת מדבר – דרך האף וישר לחזית, כאילו מבקשת לחצות את האוויר ולהגיע אל אוזן המאזינים היושבים בחלל המדבר הפתוח. ובז'אנרים אחרים, תימנית למשל, היא שרה עמוק מהגרון , ובשירת לדינו – בוויברטו גדוש.
מעניין לשמוע, ברוב מופעי הפסטיבל, שלמרות שכל יוצר-מבצע מתמקד במסורת מוזיקלית ספציפית (בין אם מרוקנית או איראנית או בוכרית וכדומה) בכל אלה משתלבים קולות מתימן ואתיופיה, אפילו הודו. והשילוב הזה ממחיש כיצד נעות שיירות מוזיקליות במרחבי המזרח הקרוב ולאורך הזמן, ומתמזגות אלה באלה.
כך למשל הדר מעוז. הזמרת המעניינת הזו יוצרת ושרה מוזיקה בסגנון פרסי-בוכרי וממזגת בו סול וגרוב מודרני. מעוז באה ממשפחה שבעבר הרחוק עברה מאיראן לאוזבקיסטן, וכמו יוצרות אחרות בפסטיבל הזה גם היא אומרת שלמדה את השירה מהסבתות שלה. היא מנגנת על כמה כלים, בעיקר טאר פרסי (כלי פריטה עם תיבת תהודה בצורת הספרה שמונה) ותוף דוֹיִרַה (הדומה בצורתו לתוף מרים, אך גדול וכבד בהרבה ומלופף מחרוזת חישוקי מתכת מצלצלים). וגם כשהיא שרה עכשווית, היא מפיקה קול והוגה את המילים מהחיך העליון ובפיסוק האופייני למצלול הפרסי.
נטע אלקיים העלתה בפסטיבל מופע שכולו שירים של זמרות אלג'יראיות יהודיות שכיכבו בזירת הפופ האלג'יראי באמצע המאה ה-20. זו מוזיקה שמערבת השפעות שונות - לא רק מצפון אפריקה אלא גם מאנדלוסיה, מזמרת פלמנקו ואפילו משאנסונים צרפתיים.
מקצת השירים שאלקיים שרה הם של המלחין והפסנתרן האלג'יראי-יהודי מוריס אל-מדיוני (כיום בן 93 וחי בישראל). אלקיים, שעבדה עם אל-מדיוני כמה שנים, מתארת את המפגש והעבודה איתו כאירוע מכונן בחייה. אחד הלהיטים שלו, וגם להיט המופע שהעלתה השבוע, הוא "אנא לולייה", כאן עם מוריס אל-מדיוני על הפסנתר בהקלטה מ-2013:
וברגע נוגע ללב, בשלהי המופע שלה, הוצפה אלקיים רגשות והחלה דמעות כששרה "نشكر حليبك اللي يجري في دمي…" "תודה לך (אמא) על החלב שלך שזורם בדמי". תקצר היריעה מלסקור את כל היוצרות המצוינות שהופיעו בפסטיבל, אבל נזכיר עוד את מורין נהדר שהקדישה את המופע שלה כולו לרוק איראני (כן, היה דבר כזה) ופופ איראני מן המחצית השנייה של המאה ה-20.
מורין נהדר בפסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים
(צילום: יח"צ)
לונא אבו נסאר היא זמרת סול ששרה ערבית ועברית וכובשת את מאזיניה בתחושת כנות ותום עגמומיים-משהו. היא מזכירה קצת את רונה קינן, בגרסה רכה וקוסמת. כאן בשיר המעולה "ביום מן הימים", שיר על החלמה מפרידה מאהוב: "התרחק ממני, התרחק, תן לפצע להחלים (ואולי) ביום מן הימים אסלח לך בליבי":
וכמה מילים על קונצרט הסיום, "אדומי השפתות": זה מופע מיתולוגי ממש, שכתבו ברי סחרוף ורע מוכיח לשירי שלמה אבן גבירול לפני 14 שנים, לפתיחת פסטיבל העוּד של 2007. אמש הם העלו אותו בשנית. בחצי השעה האחרונה הקהל כולו עמד על הרגליים. זו הייתה הופעה מעולה שמפגינה כיצד החיבור של אמני רוק אתני וג'אז לטקסטים של שירה עברית קדומה מחולל ז'אנר של מוזיקה עדכנית, עם שורשים מסורתיים. וכמו שאומר אפי בניה, מנהלו הוותיק והטוב של הפסטיבל: "כל כמה שמדובר ביצירה של יוצרים עכשוויים לגמרי, אתה חש חיבור לאיזשהו צליל עתיק יומין. וכיף גדול לראות איך מוזיקה טובה, עם מבצעים משובחים, לעולם לא נס ליחה".
