מתי בפעם האחרונה ישבתם באולם קולנוע ושמעתם בכל חמש דקות מחיאות כפיים - ולא רק מהרמקולים המספקים סאונד היקפי מכיוון הקירות, אלא גם מהיושבים לצידכם, ולפניכם ומאחוריכם? זה לא קורה בכל סרט, ואפילו לא בכל סרט הופעה. אבל Stop Making Sense, הסרט של ג'ונתן דמי מ-1984 המתעד את סיבוב ההופעות של טוקינג הדס בעקבות יציאת האלבום האדיר Speaking in Tongues, הוא לא עוד סרט הופעה רגיל. זהו תיעוד מבריק שמשלב בכרטיס אחד בין תיאטרון פרינג', מחול מודרני ומופע רוק של להקה מרהיבה.
Stop Making Sense - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בזמנו, כשהסרט הגיע לראשונה אל בתי הקולנוע, עוד קראו ללהקה במדורי המוזיקה בעיתונים ובתחנות הרדיו כאן "ראשים מדברים". גם הראשים של אלו שצפו בסרט הזה אז דיברו בלי הפסקה: הן על האופן שבו דייויד ברן וחבריו עשו מוזיקה עד לאלבום הכי מצליח שלהם, ולא פחות מכך - על הדרך שבה דמי בחר לצלם פה את חברי הלהקה, ועל מה שהם עשו על הבמה. לחלק מאותם הראשים, שהמשיכו להיזכר בסרט המופתי ההוא ב-40 השנים שחלפו מאז יציאתו, ניתנת כעת הזדמנות נוספת להצליב קווים עם פסקול נעוריהם, הודות לעותק המחודש והמשופר של הסרט שמגיע כעת לקולנוע לב לסיבוב הופעות קצר נוסף. מומלץ שלא להחמיץ אותו, בטח לאור העובדה שזו האפשרות היחידה שלכם לצפות בלהקה כרגע, לאחר שזו דחתה לאחרונה שתי הצעות נדיבות מאוד לאיחוד.
הכתרים שהונחו על ראשו של Stop Making Sense אז ומאז, שהגדירו אותו כלא פחות מ"סרט המוזיקה הטוב ביותר שנוצר", כנראה מוצדקים. דמי, שבהמשך יהיה חתום גם על זוכה האוסקר "שתיקה הכבשים", בהחלט יצר מהפכה באופן שבו הוא הבין איך אפשר וצריך לצלם ולביים מוזיקה. ברן ושלושת חבריו ללהקה - כריס פרנץ (תופים), ג'רי הריסון (גיטרה וקלידים) וטינה וויימאות' המעולה (בס) - היו הפרטנרים המושלמים להשתתף בניסוי האמנותי שהוא ערך במטרה לפתח ולהציג את החיבור המיטיבי בין אודיו לווידאו.
תוסיפו לרביעייה הזו שתי זמרות ליווי, נגן קלידים, אשף כלי הקשה ועוד גיטריסט בכושר שיא לחיזוק, וקיבלתם חגיגה. וגם שריפת קלוריות מטורפת: הריקודים התזזיתיים של ברן לאורך המופע, ולמעשה של כל אחד מחברי ההרכב ומלוויהם, היו חתיכת אתגר גופני-אמנותי. יש כאלו שיודעים לשיר, יש כאלו שיודעים לנגן, ויש אחרים שיודעים לרקוד. הוא עושה את שלושתם נהדר, כולל להקיף את הבמה בריצה מהירה ועוד לחזור ולשיר אחרי זה.
סרטי הופעות מיתולוגיים מהמחצית השנייה של הסבנטיז, נגיד The Song Remains the Same של לד זפלין או The Last Waltz, שבו תיעד מרטין סקורסזה את החברים הרבים שהתייצבו למשתה הפרידה הארוך והחגיגי של הבנד, הציעו לא מעט סצנות של קהל משולהב ומריע. בשני אלו, וברבים נוספים, כשהמצלמה התמקדה בלהקה היא ביקשה להציגם כאלים. דמי ביקש לצלם מציאות מוזיקלית אחרת, וכל אחד מהשירים בסרט הזה נהנה מעימוד מובחן. גם לעובדי הבמה של הלהקה, המרכיבים את הסט לאורך ההופעה, יש תפקיד חשוב בהעצמת הדרמה.
טוקינג הדס, כיתר להקות הפוסט-פאנק שביקשו לצמצם את הגלוריפיקציה והבומבסטיות שאפיינו את הרוק שקדם להם, בעיקר במוזיקה היחסית רזה וישירה שלהם, עשו זאת גם לאורך הסרט הזה. ודמי, שנכנס לעבודה על Stop Making Sense כבר בעידן הווידאו של ראשית ימי MTV, ברא סרט שאף על פי שיועד לאולמות הקולנוע, נראה כקליפ אחד וארוך שיעבוד נהדר על המסך הקטן. במקום לתעד הופעה רגילה ולקוות לטוב, הלהקה ערכה בחורף 1983 ארבע הופעות בלוס-אנג'לס במיוחד לרגל צילומי הסרט של דמי. גם הקהל בקושי נראה שם. רק בסוף המצלמה פונה לעברם למין סיבוב ניצחון משותף שמחבר בין אמן מופיע לבין הצופים המאושרים.
זהו סרט פורץ דרך שבו הדרמה מתפתחת בשלבים: מסצנת הפתיחה שבה ברן מופיע עם חליפה רפויה ומגיש ביצוע אקוסטי ללהיט הפריצה של ההרכב, Psycho Killer, כשלצידו טייפ קסטות המשמיע את הליווי המבקש לחבר בין הביצוע חי, שקורה כרגע, לבין זה המוקלט. חברי הלהקה והמלווים שלהם מצטרפים בהדרגה ככל שהסרט מתקדם עם עוד ועוד רגעי שיא, כמו What a Day That Was ו-Once in a Lifetime, Genius of Love של טום טום קלאב (פרויקט הצד של וויימאות' ופרנץ), עד לקרשנדו הנהדר עם Take me to the River ו-Crosseyed and Painless.
עוד לפני הצפייה המחודשת ב-Stop Making Sense, מוטב לצאת לסיבוב או שניים עם הפסקול שלו, שיצא לאחרונה במהדורה כפולה ומורחבת. הפסקול, גם במנותק מהסרט, הציג להקת-על באחד מרגעיה הגדולים ביותר. ההרכב המבריק שהוביל ברן חקר, פיתח ושכלל את המוזיקה שלו לאורך חמשת האלבומים שהופיעו בין השנים 1977 ל-1983. מ-Talking Heads: 77 ו-More Songs About Buildings and Food, שבו החל הקשר שלהם עם המפיק בראיין אינו, דרך Fear of Music הקודר והמופתי עם הסינגל Life During Wartime, שכה מתאים לימינו ועד ל-Remain in Light, כנראה עבודתם המושלמת ביותר, וכלה ב-Speaking in Tongues, שבזכות הסינגל Burning Down the House שהופיע בו הם גם זכו להצלחה במצעדים.
החמישייה הפותחת הזו של טוקינג הדס הציגה השתנות קבועה, כשאל הרוק החכם והיעיל שהם הציגו בראשית דרכם נוספו בהדרגה גם מקצבים אפריקאים, שברן ימשיך לשכלל – ולהוסיף להם צלילים מרחבי העולם – לאורך קריירת הסולו הארוכה והלא מספיק מוערכת שלו. באגף הזה בהחלט מומלץ לשים עין ואוזן גם על הסרט שביים ספייק לי, המתעד את הגרסה שעלתה בברודוויי לאלבום American Utopia שלו, שבה ברן ונגניו הרבים (שכל אחד מהם הגיע ממדינה אחרת) מבצעים את המיטב הפרטי שלו לצד העידית שבשירי הלהקה שלו שהתפרקה ב-1991. הסרט והמופע ההוא - שאולי מכיוון שיצאו בזמן סגרי הקורנה, קצת חלפו מתחת לרדאר הישראלי - מהווים מעין פיתוח ושחזור של הרעיונות הוויזואליים שדמי ברא בסרטו לפני 40 שנה. כן, כולל הבלייזרים התכולים-אפורים, רק שהפעם הם כבר היו תפורים לפי מידה ועטפו היטב את הגוף. וגם המוזיקה.
