המטרה: להיות עם חופשי בארצנו. האמצעי: להפסיק את משטור השפה והמחשבה
לפני כמה שבועות הוזמנו לפגישה בחברת הפקה. הגענו למשרד יפהפה, שטוף אור ומלא בעציצים, ובזמן שהמפיק התעכב התיישבנו בפינת הקפה. חמש דקות אחר כך נכנס לחדר מישהו. אני אומרת בזהירות מישהו, כי לא היה ברור אם זה הוא או היא. מצד אחד היא לבשה חולצת נמר פתוחה שמתחתיה חזייה אדומה; מצד שני, היה לו שפמפם צרפתי דקיק ומאוד בולט, מטופח וגזור בקפידה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אה, זה אתם ממחוברים", ההתגלות במטבח פנתה אלינו. "מה אתם עושים פה? יש לכם פגישה?". "כן, עם עידו", אמרתי. "לא, זה פיפי", הם אמרו, "מה, עידו עכשיו בעניין של להחיות מתים מהקבר? מחוברים היה לפני משהו כמו מיליון שנה". זה היה ללא ספק משהו מאוד חצוף להגיד, בטח לשני זרים שלא יזמו איתכם שום אינטרקציה. ובאמת, בזווית העין כבר יכולתי לראות איך הווריד הקטן במצח של רן, וריד העצבן שלו, מתחיל לרצד קצת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אתה עובד פה?" אני שומעת את רן שואל ורוצה לקפוץ עליו כמו על רימון מעשן. לא, אל תפנה אליו בתואר גוף מובהק, אתה בדרך לאסון. "אני לא אתה", הם אומרים לו, בכלל לא נראים פגועים, ושולחים אליו יד ללחיצה, "נעים מאוד, ריי". רן לוחץ להם את היד ומחייך. "אז במה את עובדת פה?" הוא אומר, משוכנע לגמרי שזהו - סוגיית המגדר מאחורינו. "אני גם לא את", ריי אומרים ומשהו לא ברור (כעס? שעשוע?) מתיישב על הפנים שלהם. "אני ג'נדר־קוויר, לפעמים גבר ולפעמים אישה, זה תלוי בזמן ובאיך שאני קם בבוקר".
זו חתיכת הצגה ארוכה, בואו נגיד את האמת. אישית הייתי מסתפקת בתשובה, "אני ממחלקת סושיאל מדיה". אבל אני מבינה שזה הכרחי, חלק מהקושי בלהיוולד כמו פאזל אנושי מורכב שהעין לא יודעת לפענח.
"אז איך לפנות אליכם היום?" אני מתקנת את עצמי מיד. "אין צורך לדבר אליי בלשון רבים", ריי אומרים, "פשוט תערבבו. היום עוד לא החלטתי, אז תפנו פעם בזכר ופעם בנקבה". ואז משהו קופץ בי. עומד מולי אדם זר לחלוטין, עוד לא החלפנו אפילו מילה אחת. כלומר, הדבר היחיד שריי כן אמר זה שאנחנו כל כך זקנים ונשכחים שפלא שלא הגענו לפה בכרכרה עם סוסים, וכבר אני אמורה לתת לו כבוד, ולשאול מה הוד רוממותו מרגיש שהוא עכשיו, גבר, אישה או בין לבין.
אז אני מערבבת. פונה אל ריי פעם ב"אתה" ופעם ב"את", ומקפידה, כל כך מקפידה, שלא להשתמש אפילו לשנייה ב"אתם" הארור שריי מוצא כל כך לא נעים. וכל הזמן הזה, בעודי עובדת כל כך קשה בהתעמלות הסמנטית שלי עד שאני מרגישה איך הזיעה כבר מטפסת לי על הגב, רן מחליט לא לעשות סיפור ופשוט לפנות לריי כזכר. הוא דווקא נפתח לריי, הבן אדם מצחיק ומעניין, אבל כל השיח הזה של פעם זכר ופעם נקבה? הוא לא קל לו. בינתיים נראה שריי מקבל את הפנייה בזכר ואפילו אומר לרן שהוא ממש נהנה מהסדרה האחרונה שהוא כתב. "בן אדם חמוד", רן אומר לי באוטו בדרך חזרה כשכבר מותר לדבר איך שבא לנו.
***
לכן זה כזה שוק לגלות, כמה ימים אחר כך, את מה שריי כתב על רן בקבוצת רשת די גדולה של זכויות להט"בים. "אז פגשתי איזה סלב שהיה פעם משהו, בשנות ה־80", הוא כותב, "הוא הגיע למשרד יחד עם אשתו, שאגב נראית גמורה אפילו יותר ממנו. הבן אדם הזה ממש התעקש להמשיך ולדבר אליי בלשון זכר למרות שביקשתי במפורש שיפנה אליי במעורבבת. סטרייטים בני 50, אתם מקור כל הרע שבעולם, מתי תשחררו אותנו מכם?"
רן מאוד כועס. "איזו/איזה בן אלף", הוא אומר, "איזה רוע". "בן/בת אלף", אני מתקנת אותו בצדקנות, למרות שבפנים גם אני נעלבתי נורא מזה שאדם שחשבתי שהוא מקסים כתב עליי שאני נראית גמורה. יש משהו לא תקין במפגש הזה, האינסטינקט שלי צועק לי, ריי הרי קלט אותנו, הרגיש כמה הכוונות שלנו טובות, ובכל זאת חזר הביתה ושפך דלי של רפש על הראש שלנו. אבל אני מתה מפחד שהפוסט הזה של ריי יתפוס תאוצה ויהפוך לוויראלי ואז כל טהרני הרשתות האלו, שמקיפים אותנו מכל עבר, יחליטו פשוט לבטל אותנו. או כמו שהם אומרים: יקנסלו לנו את הצורה. "אתה חייב לכתוב לו/לה התנצלות", אני אומרת, "אבל ברגע זה".
זו משימה לא קלה לרן, בהתחשב בזה שריי טען שהוא לא יכול לחכות שהוא יתפגר כבר כי הוא מקור כל הרע בעולם. אבל ריי מסרב לקבל את ההתנצלות. ככל שרן יותר מבקש סליחה, ככה הוא נעשה אלים יותר. בפנים אני מתחילה לתעב את ריי ממש, זאת אומרת, כבר לא אכפת לי שהוא שייך לקבוצת מיעוט ושקשה לו בחיים פי 100 ממה שאי פעם היה קשה לי, כי במקביל הוא גם זבל של בן אדם. הוא לא באמת נעלב, רק עף על התחושה המשכרת הזו של להיות הקורבן החמוד והצודקי. בכל זאת אני ממשיכה לענות את רן שהוא זה שלא בסדר, מסבירה שריי נפגע גם מבקשת הסליחה כי רן לא שם נקודה במקום הנכון כשכתב א.נשים.
כמו שאני מנגישה לו את המי־טו, אני מרגישה צורך ללמד את רן לדבר פולטיקלי קורקט. זה מוזר, כי מצד אחד אני מתה על הפראיות הזו של רן, על העובדה שהוא בלתי צפוי, לפעמים הוא כל כך כן שאני מרגישה שלא חייתי חיים אותנטיים עד שלא פגשתי את האיש הזה שמדבר אמת במקומי, ומצד שני אני מסרסת לו את הצורה מרוב שאני מפחדת שיסתבך בלשונו עוד פעם.
***
בסוף זה מסתיים. לריי נמאס לחבוט ברן ודרכו גם בי, ואני לא חושבת על זה עד שהבחירות מגיעות. זה הדבר הראשון שעולה לי בראש, בעוד בן גביר מנתר לי בגמישות מפתיעה על מסך הטלוויזיה. שהבחירות האלו? הן המון גם על זה. על הניאו־ליברליות והפרוגרסיביות המתקדמת מדי שהממשלה האחרונה החליטה פשוט לכפות על כולם. אני יודעת, במחנה שלי זה הרגיש לכולם כל כך טבעי ונהדר. הנה חלפו השנים הרעות שבהן חיינו במדינה שמרנית עם רבנים חרדים שעדיין מדברים על אישה כעל מכונת כביסה מהלכת, וקמנו לשחר של יום חדש.
"יפה שקבעתם שמהיום אנחנו פרוגרסיביים ופוטוגניים כמו סאנה מרין על אופניים, אבל אי–אפשר לגרום לחצי מהציבור להרגיש כאילו הוא יושב על רכבת שדוהרת מהר מדי, היישר לתחנת ה"כולנו נדבר בזכר ונקבה בכוח"
את מרב מיכאלי, למשל, אני מאוד מעריכה. היא אישה מבריקה שאני חייבת לה המון על כל מה שעשתה בשביל הזכויות שלנו, הנשים. כשראיינתי אותה לפני כמה שנים, לפני הכל החמאתי לה על השפה החדשה שהיא מקפידה לנקוט בכל הופעה טלוויזיונית: רוצות ורוצים, אומרות ואומרים. אני מאמינה בזה ששפה מביאה שינוי, ושמחתי לראות איך היא גורמת לבת הקטנה שלי להרגיש מוכללת בכל פעם שהיא מדברת.
רק שאז היא עוד לא הייתה אפילו בכנסת, ולא העליתי על דעתי שהיא תמשיך בזה בכזו נוקדנות גם כשתגיע, בחלוף הזמן, לתפקיד שרת התחבורה. מה לעשות שפוליטיקה היא בראש ובראשונה האמנות של לגרום לכמה שיותר אנשים להרגיש שהם מיוצגים על ידך, שאת רואה אותם ומרגישה את כאבם, אחרת פשוט לא יבחרו בך שוב. ואז, מה שווים כל הערכים החתיכים שלך?
ומילא אם זו הייתה רק השפה. אני חושבת שבסוף אנשים היו רואים בזה משהו מקסים וייחודי אם מיכאלי הייתה פועלת מספיק במשרד התחבורה שלה. אבל ביום הבחירות עצמו עוד ראיתי אותה משיקה אוטובוס חדש נגד הטרדות, פשוט עומדת שם, מצביעה על ראי ואומרת: "שמנו מראה בכניסה של האוטובוס, שכל אחד ייקח מבט וייזכר שהוא בן אדם מוסרי". אפילו אותי, כבת נאמנה למחנה, זה זיעזע עד לעצמות. בחייאת, יום הבחירות, למשרד התחבורה היו כל כך הרבה אתגרים בשנה וחצי האחרונות ואת משיקה לי אוטובוס עם פסי דבק על הרצפה שמסמן לגבר שזה הגבול שאסור לו לעבור אותו?
בסדר, מחנה השמאל בעד בני אדם, הוא רוצה שלכולם יהיו זכויות שוות, אבל מה עם הרווחה של אנשים מבוגרים שאוהבים את השפה העברית ולא יכולים לסבול לשמוע אותה מתעוותת? מה עם הכללה - ערך כל כך קדוש בפוליטיקת הזהויות - של אנשים שלא רוצים שיכניסו ספר שמדבר על ילדה שמרגישה שהיא גם קצת ילד לתוכנית החינוכית של הגן?
נכון, אני לגמרי לא מסכימה עם האנשים האלו, אבל אני לא יכולה לעשות דבר אחד: לשלול מכל וכל את הפחד שלהם. מותר לאנשים לפחד שהנכדה שלהם תקום בגיל 15 ותחליט שהיא רוצה לקחת כדורים שיפגעו בסיכויים שלה ללדת יום אחד. מותר להם לחשוש מממשלה שעושה הכל כדי להראות שהיא לא סובלת חרדים. מה כל כך פתוח ודמוקרטי בלהטיל מס על שתייה ממותקת? האם לאנשים שמארחים עם קריסטל קולה אין זכות לשים על השולחן מה שבא להם גם בלי שהממשלה תקרא להם שמנים חסרי מודעות?
יפה שהחלטתם שמעכשיו כולנו מוסריים, יפה שקבעתם שמהיום אנחנו פרוגרסיביים ופוטוגניים כמו סאנה מרין על אופניים, אבל אי־אפשר לגרום לחצי מהציבור להרגיש כאילו הוא נחטף, כאילו הוא יושב על רכבת פרוגרסיבית שדוהרת מהר מדי, היישר לתחנת ה"כולנו נדבר בזכר ובנקבה בכוח".
וזה מחזיר אותי לפחד, לחרדה האיומה שהרגשתי כשחשבתי שהנה, עומדים לבטל אותנו. להפוך אותנו, זוג מבוגרים, אולי לא מספיק מודע אבל כזה שבאמת מנסה לאהוב את כולם, לשני שטנים הומופוביים. זה לקח בדיוק רגע, והפחד הזה התחלף בכעס. כי אתה יכול לנסות לקחת מבן אדם את הכל, רק אל תיגע לו בדבר אחד: בחופש שלו. החופש לדבר כמו שהוא רוצה, לחשוב כמו שהוא רוצה. וההצבעה של הבחירות האחרונות הייתה של אנשים כמוני, שחשבו: מי אתם שתגידו לי איך לחשוב ואיך להתבטא? זה המסר. עכשיו קבלו את בן גביר לפרצוף.
האבק עוד לא שקע על הקלפי, והטרטור הישן והמוכר שוב התחיל: הרעש הבלתי אפשרי של הכל
קמתי בבוקר שאחרי ליל כל הבחירות, ובחוץ כבר התחיל הרעש.
אחר כך הרעש התגבר. ואז הרעש הפך מחריש אוזניים. ואז הרעש הפך לכל מה שאפשר היה לשמוע. כרגיל.
ההרעשה הראשונה – עוד בטרם שקע האבק על מנו גבע – הגיעה מכיוון ח"כ אבי מעוז, שבישר שהממשלה הנכנסת תשקול לבטל את מצעד הגאווה, ואולי גם את הגאווה עצמה.
לא יקרה, כמובן.
אבל נתניהו היה מחויב להגיד שמה?! מה פתאום, וארגוני הלהט"ב היו מחויבים להגיד שאויש, וכל הדבר הזה הרעיש את הרשתות למשך שלוש דקות עד שהתברר שיש רעש גדול מזה:
המשקאות המתוקים והחד־פעמי. חייבים לבטל מיד את גזירות השמד של הממשלה הקודמת!
אבל לא היה הרבה זמן לרעוש על זה, כי מיד הגיעה ההרעשה הבאה: סמוטריץ' בישר, ביום השנה לרצח רבין, שבעצם השב"כ אשם.
כמובן שהרעשנו, מוכרחים להרעיש – מה, זה רבין! – ורק כשהרעש היה בשיאו התברר שזה עוד כלום לעומת הרעש הבא – ועוד הבקעה לסמוטריץ': צריך לבטל את הכדורגל בשבת מכיוון ש"זה לא ספורטיבי ולא יהודי".
וגם לא אפשרי, אגב, אבל עזבו.
וכך קרה שלא עבר שבוע מהבחירות, וכבר עברנו את פרשת ויבטל־מצעד, פרשת ויאשים־שב"כ, פרשת ויחסל־כדורגל, פרשת וימתיקו־מיצים וחד־פעמיים. ובדיוק אז התחיל הרעש סביב פסקת ההתגברות – לא תקום ולא תהיה ממשלה בלעדיה! או איתה! – ולכולם יש מה להגיד בנושא עוד בטרם נאמרה מילה בנושא.
ואז הגיעה הרעשת ח"כ טלי גוטליב, שלמרות עו"דיותה משוכנעת שפסיקות של בג"ץ הן רק הצעת הגשה.
מה ההרעשה הבאה? לא יודע, אבל היא בוודאות כבר קרתה, מהרגע שבו שיגרתי את הטור הזה עד לרגע שבו הוא התפרסם.
כי הרעש הבלתי פוסק הוא תו התקן של כל ממשלת נתניהו, וזמן השערורייה הוא כל יום.
זה הרעש שמאפיל על כל מה שבאמת קורה.
הרעש שלא מאפשר לך לשמוע מישהו באמת, או להגיד משהו באמת, או להתרכז לרגע באמת.
הרעש שעמוס עוז כינה "טרטור הקומפרסור מתחת לחלון". הרעש שדורון רוזנבלום כינה "הבהילות המגושמת, הקדחתנות המיוזעת, ההיסטריה המתמדת, הפרנויה המגשימה את עצמה, הרעש היחצני חסר המנוח".
והם עוד דיברו על ממשלות נתניהו של העידן הטרום־טוויטרי.
כך שהייתי אמור, בשלב זה, להיות מתורגל; חייתי 12 שנה במדינה שרעש הוא תוכנית העבודה שלה, הרעשתי קצת בעצמי (תרמתי במשרד, מה שנקרא) – אבל אז קרה משהו מאוד לא צפוי: השתרר, לכמה דקות, שקט.
"היה כאן טקס הדלקת משואות משעמם כהלכתו. היה תקציב מדינה משעמם. היה חוק הסדרים משעמם. היה ביטול תו ירוק משעמם. הייתה 'ארץ נהדרת' משעממת. היו לי טורים משעממים"
כי זוכרים איך זמן מסוים אחרי שנפתלי בנט נכנס לתפקיד – נישא על גלי שבעת המנדטים המוזרים שלו – נהיה כאן שקט כמעט חשוד? כמעט מפחיד? נהגי מוניות ועורכי מהדורות התלוננו, אולי לראשונה, באותו נוסח ספרד־אשכנז: איזה שקט נהיה. מה יהיה?
שום ספינים לא התרוצצו בהיסטריה ברשתות. שום התבטאויות מטרילות לא הופרחו. שום חשיפות מטלטלות בשקל על מסעותיו הליליים של הבן וצרחות הבוקר של האישה לא פתחו מהדורות. שום פסיכולוגית לא דרשה הכרה כפסיכולוגית.
לא; נפתלי התגורר ברעננה עם ילדים שעד היום אין לי מושג איך קוראים להם ואישה שלמיטב זיכרוני יודעת לאפות הכל מלבד עוגות גבינה, והדבר הכי רועש שאפשר היה לחלץ בעניינם היה תקציב שיפוץ הבית, שנע בין 50 מיליון ללא עניינך להשב"כ אשם.
היה כאן טקס הדלקת משואות משעמם כהלכתו. היה תקציב מדינה משעמם. היה חוק הסדרים משעמם. היה ביטול תו ירוק משעמם. הייתה "ארץ נהדרת" משעממת. היו לי טורים משעממים.
היה סוג של שקט. לא שקט סקנדינבי, כן? שקט ישראלי. שקט שבו מהדורות נפתחות בתאונות דרכים, בביקורים דיפלומטיים ובניצחון, והפסד, של הנבחרת הצעירה. שקט שבו אף אחד לא מוציא כותרת גזענית מ"שבתרבות". שקט שבו הייתם צריכים להבין פתאום מיהם עמיחי שיקלי ועידית סילמן שמאיימים ללכת ולא לחזור. שקט שבו מישהי בשם ג'ידא רינאוי־זועבי מסוגלת להרעיש. עד כדי כך שקט.
זה היה כמעט מוזר, השקט ההוא.
יכולנו להתרגל אליו, אולי. יכולנו להתרגל לפוליטיקה שקמה בבוקר והולכת לעבודה ומדווחת לנו פעם ברבעון או בשבוע ומניחה לנו לחיות את חיינו, פה ושם, בלעדיה. יכולנו להתרגל לסגנון הטיפה מאופק הזה. יכולנו להתרגל לאנשים שאומרים בראיונות דברים שלא נוסחו מראש בדף מסרים אחיד, אלא סתם דברים שהם חושבים.
אבל לא התרגלנו. לא היה זמן להתרגל.
וישראל המתקמבקת של נתניהו היא, כרגיל, אזור רעש מוחלט. היא מייצרת פוליטיקה שבה ההרעשה תמיד חשובה יותר מהעשייה. עשיתם ולא הרעשתם? לא עשיתם. הרעשתם ולא עשיתם? עשיתם. יום טוב במשרד הוא יום שבו הרשתות החברתיות מדברות רק עליך. יום רע במשרד הוא יום שבו ישבת בוועדה וקידמת משהו שלאף אחד אין עניין לכעוס עליו.
זה גם עניין אישיותי; מה לעשות שאנשים כמו דודי אמסלם, מירי רגב וגלית דיסטל הם בבסיסם טיפוסים מעט רעשנים ורודפי כותרות יותר מקארין אלהרר, אורנה ברביבאי ומאיר כהן. ומה לעשות שישראל – בשלב זה על גבול החירשות – כבר לא שומעת כלום שלא מוטח בה בווליום של פרובוקציה מוחלטת.
זו הסיבה שכספית ומגל זורקים אוזניות באולפן. זו הסיבה שנבחרת טרולים היא ההיצע המוביל בעיתון שאני עדיין שומר לעצמי את הזכות לבטל עליו את המינוי. זו הסיבה שאופירה וברקו הם המראיינים הפוליטיים המובילים בישראל.
כי רעש הוא המהות היחידה שאנחנו ממשיכים לזהות. אנחנו רצים בנהמות או בכשכוש זנב אחרי מקור הרעש ולעולם כבר לא שומעים את מה שסיימון, וגם גרפונקל, קראו "צלילי השקט". וחבל; כי הדברים החשובים באמת קורים, כמובן, בשקט (לרוב על ידי מוציאים לפועל שקטים. תחשבו יריב לוין. תחשבו איילת שקד כשרת משפטים). והדברים החשובים עוד יותר – כמו העובדה שעבריין מס מורשע מועמד להיות שר האוצר ונאשם בפלילים עומד לשנות את מערכת המשפט – מוחרשים מתחת לרעש.
ממשלות נתניהו ממכרות אותנו לרעש כמו למשקאות מתוקים ולחד־פעמי; כל רעש הוא זמני, מתכלה ומוחלף מיד ברעש הבא, ואנחנו מוזמנים להיות במצב תמידי של הצפת יתר, פחד, זעם, חרדה, נקמנות ובעיקר חוסר הבחנה; כי הכל מרעיש כל הזמן.
ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי רעש. כל יום, לפעמים פעמיים ביום.
לא טוב לכם? מוזמנים להרעיש בקשר לזה. השיטה רק תרוויח.
בנימין נתניהו, הטניסאי ג'ון מקנרו והשבוע גם בני גנץ - כן, כן - מוכיחים מהו כוחה של נפש בוערת
שלושה דברים גרמו לי השבוע להגיע לאותה מסקנה: סרט דוקומנטרי על ג'ון מקנרו, שמשודר ב־yes; ספר על בנימין נתניהו, שכתבה העיתונאית מזל מועלם; והנאום של בני גנץ בכנסת ביום האזכרה לרבין.
נתחיל במקנרו. הדור שלי מכיר אותו היטב. לצעירים אני ממליץ, כדי להבין מיהו, לחפש ביוטיוב משחקים שלו. האופי שלו משתקף מצורת המשחק. למקנרו, ששלט כמעט ללא עוררין בטניס העולמי בתחילת האייטיז (הוא דורג במקום הראשון בעולם במשך 170 שבועות), אין גובה או גודל מפחידים שיבטיחו עוצמה. הוא לא ניצח בזכות הנתונים הפיזיים שלו. הוא גם לא ניצח בזכות הראש שלו. להפך. הוא ניצח כי היה חסר מנוחה. אנדי רם אמר לי פעם שכשמסתיים משחקון, אם אני שם לב שלא עליתי לרשת אפילו פעם אחת, לנסות לתקן את זה במשחקון הבא; מקנרו, בתקופות מסוימות במשחק שלו, היה מגיש ורץ לרשת. לא משנה מה המצב ומה התוצאה, הוא פשוט היה מסתער למעלה, שוב ושוב. זה לא תמיד הדבר החכם לעשות, אבל הוא לא יכול היה אחרת. הוא אולי השחקן הכי אינטנסיבי שהיה בתולדות המשחק, וכשצפיתי בדוקו עליו הבנתי מדוע. מקנרו יושב להתראיין ורגליו זזות כל הזמן. הוא לא יושב בשלווה. הוא בתנועה. הגוף שלו מבטא איזה רצון לזוז. גם הנפש. ומה שיפה זה שהוא מקבל את זה.
***
אנחנו חיים בתקופה שבה כולם בחיפוש אחר איזה שקט. יש בדיחה ידועה (שיש בה הרבה אמת), על כך שהיום בכל כיתה בבית ספר נותנים לאיזה 28 ילדים ריטלין, במקום פשוט לתת למורה אקסטזי. עכשיו, אני בעד ריטלין למתמודדים עם בעיות קשב וגם בעד ציפרלקס לאנשים עם חרדות, כתבתי על כך לא מעט, אבל אתם מבינים שמקנרו בחיים לא היה מקנרו אם לא היו לו חרדות, ואם היה לו ריטלין הוא אולי היה מנצח פחות. אין ספק שמסע החיים שלו היה לא פשוט כי הוא פרפקציוניסט, אבל הפרפקציוניזם הזה הביא אותו להישגים המרהיבים שלו. אז כן, היה יכול להיות נחמד אם הוא היה כזה שחקן טוב בלי לשבור כל כך הרבה מחבטים בדרך, אני באמת חושב שאפשר גם בלי זה. אבל כשאתה צופה בו היום מזיז את הרגליים ללא הרף תוך כדי ראיון, אתה מבין שאסור גם להגזים עם החיפוש אחרי המנוחה, עם השלווה הסטואית, כי החיה המכונה אדם, היא נמצאת בחוסר מנוחה וזה הכוח המניע שלה. זה מה שדוחף אותה להישגים.
***
אנחנו ממשיכים לנתניהו, גם סוג של מקנרו, גם אדם חסר מנוחה עם דרייב אינסופי להצליח. נדמה לי שעל כך אין מחלוקת בין ימנים לשמאלנים: נתניהו הוא האדם שהכי רוצה בתפקיד ראש הממשלה בישראל. יש כאלה שחושבים שהוא גם הכי מתאים ויש כאלה שחושבים שלא, אבל אלה וגם אלה סבורים כי אין מישהו שיש לו תשוקה, רצון ודחף חזקים יותר משיש לו. ובביוגרפיה המרתקת שכתבה עליו מועלם היא מזכירה איזה רגע שבו אביו מתאר בראיון את יוני אחיו כמי שיכול היה להיות ראש ממשלה, בעוד נתניהו יכול להיות טוב יותר כשר חוץ. לימים אביו כבר שינה את אבחנתו, אבל יש ברגע הזה משהו כמעט מכמיר לב. יושב ראש ממשלה צעיר ליד אביו הסמכותי, ושומע שאחיו הגדול יכול היה להיות טוב ממנו. יש כאלה שהיו נעלבים ונמוגים, אבל נתניהו לקח את זה למקום אחר והוכיח לעצמו ולאביו שהוא מסוגל. הרגע הזה, שהוא כאילו רגע של מחסור, הפך אצלו למנוע של הצלחה, למצבר של כוח.
***
אחד הדברים המדהימים אצל נתניהו זה שהוא לא רק הפוליטיקאי שניצח הכי הרבה פעמים בבחירות, אלא גם זה שהפסיד בהם שוב ושוב. ההבדל בינו לאחרים זה שהוא לא נשבר אחרי הפסדים. עכשיו תראו, אני חי בפיצול מוחלט לגבי תוצאות הבחירות. אני גר בגוש עציון, רוב שכניי וסובביי שמחים מלכתה של ממשלת השינוי; בעוד החברים מהתקשורת עימם אני מדבר חוששים שישראל בדרך להפוך למדינה חרד"לית. אני מדבר עם אלה ועם אלה, הם כולם אנשים טובים ומוסריים, וזה פשוט מדהים לראות איך לכל צד יש נרטיב אחר לגמרי. זה כמעט מטלטל. אלה שחוששים כעת מפסקת התגברות שתבטל בעצם את בג"ץ (אני שותף לחשש הזה); ומהצד השני, אלה שחשו שנים תסכול בכל פעם שבג"ץ עצר הריסת בית של מחבל או הוצאת מסתננים מהמדינה (אני הייתי שותף לתסכול הזה). בעולם נורמטיבי היה אפשר להגיע להסכמות רחבות גם בנושאים שנמצאים במחלוקת עמוקה, אבל אני מניח לזה כרגע כדי לומר משהו על הנפש: הדבר שאני רוצה לקחת, בשלב הזה, מהניצחון של נתניהו לחיים שלי, זה את השיעור הזה של חוסר המנוחה, את היכולת שלו לא לוותר. פשוט לא לוותר. לשבת שנה וחצי באופוזיציה בגיל 73, ולהמשיך להילחם. להאמין, לעבוד, להיות ממוקד וכן, גם חסר מנוחה.
"אני מוחה פה באופן פומבי על הפגיעה בך ברחבת הכותל, בני גנץ. אני, הקטן, מגנה אותה ומקווה שמספיק אנשים הזדעזעו מההתנהגות הזו כך שלא נראה כמותה שוב"
***
הגענו לגנץ. הוא לא נראה אדם חסר מנוחה. הוא לא נראה מסוגם של מקנרו ונתניהו. זה לא ניכר בו. אבל השבוע, לרגע אחד בכנסת, הוא היה כזה. גנץ עמד מעל הדוכן באזכרה לרבין ודיבר מהלב, בסערת נפש, בתשוקה - ובעיקר בכאב. הוא סיפר איך הלך לכותל לפני הבחירות וצעירים פוחזים צעקו לו שהוא רוצח. הוא קורא תהילים מול אבני הכותל, ובכל הזמן הזה של תפילתו צועקים לו, מי שהיה רמטכ"ל, שהוא רוצח. וכשהוא סיפר על זה היה ברור שזה אירוע שפגע בו באמת.
כאב לי לראות אותו עומד וזועק מדם ליבו על הדוכן. וחשבתי שאסור לעמוד מנגד. צריך שיהיה ברור לכולם שהוויכוח הפוליטי, גם כשהוא סוער, צריך להישאר מחוץ לרחבת הכותל. אז אני מוחה פה באופן פומבי על הפגיעה בך, בני גנץ. אני, הקטן, מגנה אותה ומקווה שמספיק אנשים הזדעזעו מההתנהגות הזו כך שלא נראה כמותה שוב. אתה איש יקר והאחריות בעניין הזה מוטלת על כולנו. שבת שלום.
בעלי הבית האמיתיים / הדבר הכי מתבקש עכשיו, אחרי שחלפה סערת ההצבעות והחל הגשם, זה טיול מחמם־לב במכונית או ברגל בארץ היפה שלנו, כדי פשוט להיזכר על מי ומה נאבקו כולם בחליפות ובגופיות מתחת. בשבת האחרונה, לפני שנסעתי להופעה בשוני הטווס מהכפר (עין הוד) בא לבקר אותי בחצר וכירכר ממש כבעל הבית. הוא לא שיחק בשוטרים וגנבים ומשילות, הוא פשוט הלך שם גאה ומשל על החצר. אבל אז הבחנתי שלפי חוקי הטבע החצר משלה עליו, והעצים משלו על ענפיהם והשמיים משלו מעליהם. משילות דורשת תמיד צניעות, אורך רוח וחוכמה, חשבתי, אבל לך תגיד את זה לטווסים, לעצים ולשמיים. החיים הם לא בית ספר גרוע, אבל צריך לדעת ללמוד מהם.
פגישות בחלומות / "מחלומות אני עושה סרטים", אומר הבמאי שמי זרחין שסרטו "השתיקה" יצא לבתי הקולנוע. ומכיוון שפעם למדתי אצלו שתי דקות בערך תסריטאות (אבל לא יצא מזה כלום), תודלקתי לספר פה סיפור על חלומות.
זה קרה לפני למעלה מ־20 שנה כשהופעתי בהיכל התרבות ולפני ההופעה נתקלתי מאחורי הקלעים בהפתעה מטורפת. כלומר במי שהיה רה”מ, שכבר לא בסביבה שנים רבות, כלומר ז"ל (ברור שמעניין במי מדובר אבל לא אסגיר פגישות-חצי פגישות מקריות). אני לא יודע עד היום מה הוא עשה שם בהיכל, אולי נאם לפני ההופעה, אולי עבר בדרכו לאיזה מקום, אבל כשהוא בא מולי עצרתי את נשימתי מהכריזמה שפרצה ממנו. שלום־שלום אמרנו, וזהו. מאז יצא לי לא פעם לחלום עליו, ובחלום אנחנו נפגשים על ספסל בבוקר אביבי בפרובאנס כשאני מתחלק איתו בקרואסון חמאה ובקפה והוא מתחיל שיחה במשפט ב"בוא ואספר לך משהו". טוב, החלום הוא קצת יומרני, אני מודה. גם פרובאנס, גם קרואסון, גם קפה. בכל מקרה, חלום מהסוג הזה מופיע לי מדי פעם עם דמויות עבר והווה, כמו סופיה לורן וג'ון לנון, פול ניומן, פול מקרטני ומסי, שזה יומרני לא פחות. אגב, אני מחלומות לא עושה סרטים, אבל שירים וואלה כן... בטח.
כמות המילים / "כשאדם עייף הוא חושב על המחרת, אז אינו ירא את המילים שאמר ואינו מבקש לבטל אף כי הן באוויר", כתב המשורר הנפלא נתן זך שמלאו עכשיו שנתיים למותו. וזה אכן מתאים לעובדה שכמות המילים שנזרקו פה לאוויר גדולה הייתה מכמות החצץ שסוללים איתו את כבישי הארץ בלילות. רובן של המילים שעפו באוויר נעלמו, התמוססו, חלקן אולי נשארו כי הדליקו מדורות ופצעו לרגע. חלקן היו לחידה או לבדיחה מיותרת. אבל ראה זה פלא, בסוף הגשם בא ושטף את הכל ודווקא אז, בהיפוך, "חלפה הסערה והיינו לא סוערים ואז ידענו שלא משנה אם צודקים ואם לא צודקים", גם כדברי נתן זך.
הדוד מאמריקה / המורה שלנו הסאחית הייתה תמיד דואגת לשולם־שולם בכיתה, להבנת הזולת השונה ממך ולקבלת הדין כי זה בא מלמעלה. ויותר מזה, היה לי פעם דוד רחוק מאמריקה בשם אנקל קוייב (דוד יעקב), שהיה נמוך־קומה, חכם וטוב לב והזכיר בחיוך הטוב שלו את המשורר אברהם חלפי (תוכי יוסי, עטור מצחך, צער לך וצער לי). מה שכן, אנקל קוייב היה מניד ראשו בהסכמה לכל דעה שעפה באיזה חדר, גם אם היא סתרה את הדעה שנאמרה שנייה קודם. הוא פשוט כאילו הסכים עם כולם. ולא, הוא לא היה לוזר או ריק מתוכן, אלא אולי מין "פיסמייקר" חכם זקן שהבין מה עיקר ומה טפל וביקש שקט לעצמו ולא רק צדק. כאילו אמר: "אני אעשה להם עם הראש וככה אנצל מהדעות של כולם". לימים קראתי לזה "שיטת הראש". וכשהוא חזר לאמריקה התגעגעתי כל כך אליו ולתזות המקוריות שלו עד שכתבתי לו פעם מכתב אהבה לדוד שהחל בשורה: "אני מסכים איתך אנקל, אבל מה שלומך בתכלס? ואולי אתה יודע מה המספרים בלוטו האמריקאי?" אבל הוא לא ענה. לא יודע למה.
"טווס מהכפר בא לבקר אותי בחצר וכירכר ממש כבעל הבית. פשוט הלך שם גאה ומשל על החצר. אבל אז הבחנתי שלפי חוקי הטבע החצר משלה עליו, העצים משלו על ענפיהם והשמיים משלו מעליהם"
השחרור / טוב, בעיקרון הדבר היחיד שמאיים עלינו עכשיו זה חוסר היכולת להשתחרר קצת מהאכזבה המטורפת שלא הרווחנו בלוטו האמריקאי בשני מיליארד דולר, אמר מישהו במשרד.
אבל כשקראתי שהזמרת המפורסמת שֵׁר מצאה בגיל 76 אהבה עם בחור בן 36 זה הגניב אותי כי זה בעיניי שיא השחרור. וחוץ מזה נזכרתי שקראתי פעם בספר "השטן נמצא בפרטים הקטנים" (ספר התבגרות משעשע על יהודייה אמריקאית), שהיה פעם לשֵׁר שיר על אישה צעירה מנודה מהחברה כי היו לה שני גנים בדנ"א שלה; מצד אחד שיער סמיך וחלק ושחור שירשה מאמה האינדיאנית משבט צ'ירוקי, ומצד שני מבנה עצמות של אביה האירופאי. כלומר מין הוכחה שכולנו קצת יצורי כלאיים מחולקים לשניים שרוצים להשתחרר מאיזה חלק בנו.
טקס תנור נפט / בגיל שש הייתי גם יצור כלאיים. אמנם לא אינדיאני, אבל כיליד הארץ בן למהגרים רומנים שרצו להתערות פה רציתי להשתחרר מהגלותיות שהם הביאו איתם ועשויה הייתה לדבוק בנו, ילידי הארץ. אבל סיפור החורף על אותם ימים נהדרים הוא על זה שבבתים שלנו היו אז תנורי נפט ספירליים כדי לחמם אותנו. מוכר הנפט הפופולרי היה עובר ברחובות עם העגלה והבן שלו (שהיה לו תמיד נחיר אחד סתום באף), שישב מאחור היה מצלצל בפעמון כאומר: בוא לקנות נפט. ואני זוכר שהרצון של הילדים בשכונה להשתתף בטקס מילוי פח הנפט היה פופולרי לא פחות מאשר לשחק היום נינטנדו או פלייסטיישן. אחר כך נהיה חורף קר בארץ וסערות וגשם, ותנורי הנפט עבדו וחיממו לנו את הבית והלב. אז כן, בחיים האמיתיים יש סערות גדולות כאלה שטקס תנורי הנפט משקיט אותן.
מצבי רוח משתנים / אמנם אותי עניין מה עשו המתמודדים ביום שאחרי הסערה, אבל בסוף אני, האזרחון הקטן, סגרתי יחד עם המון אזרחים ישראלים ועם להקתי במוצ"ש האחרון את הופעות הקיץ באמפי שוני. המקום היה מפוצץ כרגיל. מעל משלו וחגו שמי הארץ והירח, מצד ימין על ההר עמדה גאה זכרון יעקב, ומשמאל בנימינה. וכשחציתי את רחובות ימי בנימינה של אהוד מנור בדרך הביתה, פתחתי רדיו והנה פלא, זה לא היה החלפון של הגשש שניגנו בו אלא בילי ג'ואל ששרק שם את המנגינה ד'ה סטריינג'ר (הזר). על מה ולמה - לא ידעתי.
היום אני יודע שיש יתרון לחיים שאתה חי במצבי רוח משתנים. הכרתי אחד שהיה יכול לקלל ת'עצמו שעה, ואחת שהייתה בוכה בכל פעם שהיה נדמה לה שמישהו העליב אותה. יש בני אדם מכל הסוגים והמינים.
"אבל אז חלפה הסערה והיינו לא סוערים", ובעיקר "ידענו שלא משנה אם צודקים או לא צודקים". המשפט המדהד הזה של נתן זך חשוב עכשיו לכולנו. נו טוף, הרי ממילא הסערות יחזרו מהר מאוד כי הן תמיד חוזרות בחיים האישיים שלנו (ובכדורגל ובכדורסל) וכמובן בחורף הבא עלינו לטובה. אז הדליקו את תנורי הנפט, ואם אתה מסכים עם זה אנקל קוייב, אז פליז הנהן בראשך, וגם אם לא, עשה אותו דבר. הרי זה היה הטריק הישן והמיוחד שלך.
