כשצפיתי ב"מזל חתולה" ביום שישי בבוקר בסינמה סיטי גלילות – המקום באותה שעה הזכיר קצת את הרחוב הראשי בעיירה נטושה במערב הפרוע – תהיתי מדוע צריך בכלל את הרפורמה שהציע שר התרבות מיקי זוהר. סרטים מסחריים כמו זה ממילא נעשים ונתמכים על ידי קרנות הקולנוע, ומטרתם הבידורית גרידא מושגת על פי רוב (כמדווח, "מזל חתולה" נצפה על ידי 25 אלף איש ביום הקולנוע הישראלי האחרון). זוהי מטרה לגיטימית לגמרי, ואף שהסרט הוציא ממני כמה גיחוכים במקרה הטוב (להתרשמותי, הקהל המועט שהטריח עצמו לאולם הסינמקס במועד המצוין לעיל הגיב אף הוא באיפוק) – חשוב שסרטים כמוהו נעשים וחשוב לא פחות שסרטים כמוהו יצליחו. אבל רפורמה שנועדה לעודד עוד מאותו דבר? האומנם הקולנוע הישראלי העתיד לבוא ייוולד ב"מזל חתולה"? האם באמת נחוצה התערבותו של שר התרבות כדי שייעשו עוד סרטים כמותו?
"מזל חתולה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יש לי סימפטיה לצמד חנן סביון וגיא עמיר, שהביאו לאקרנים את הלהיט "מכתוב" (2017), אחד הסרטים הישראליים המצליחים בעשורים האחרונים (למעלה מ-500 אלף צופים), את "מחילה" (2019), ולאחרונה את סדרת הטלוויזיה "באש ובמים" שהופקה על ידי נטפליקס העולמית, וכפי שדווח כאן עלתה בענקית הסטרימינג בחשאיות מסוימת כדי לא לעורר תגובות נסערות מדי בעקבות המלחמה. הסימפטיה נובעת מכך שיש לשניים חן מסוים, ההומור שלהם נמנע מוולגריות, וגם אם הבדיחות הן רוב הזמן ילדותיות – הצפייה בסרטיהם אינה מעוררת מבוכה כמו זו שאתה חש נוכח כמה קומדיות ישראליות מצליחות ומדוברות אחרות.
"מזל חתולה" מבוסס על סדרת טלוויזיה איטלקית בשם Framed בכיכובם של צמד הקומיקאים סלבטורה פיקארה ו-ולנטינו פיקונה, ששתי עונותיה שודרו בנטפליקס בשנים 2022-2023. כמו בסדרה, גם בגרסה הישראלית מגלמים סביון ועמיר (שאף כתבו את התסריט וביימו) צמד טכנאי טלוויזיה שמוזמנים יום אחד לעבודה בדירתו החיפאית המפוארת של אחד, קובי אפללו ("לא הזמר", מקפידים להצמיד שם לשמו), ומגלים בה את גופתו המנוקבת כדורים. מחשש שהחשד ייפול עליהם, הם עושים כמה שטויות כדי למחוק את עקבותיהם, אבל זה רק מסבך אותם – ולא עם החוק אלא עם גנגסטר מטורף (ליאור אשכנזי) ויד ימינו המגמגם-רק-כשהוא-משקר (יוסי מרשק). ישנן גם שתי דמויות נשיות בתמונה: אשתו הבוגדנית של אחד הטכנאים (רותם אבוהב), ושוטרת נחושה המופקדת על חקירת הרצח (מלי לוי).
עבודתם היצירתית של סביון ועמיר מתרחשת על רקע עולם הפשע, עוד מימי סדרת הטלוויזיה "עספור" שפרסמה אותם, וסרטם הנוכחי אינו חריג. הבעיה היא שהוא גם לא נורא מצחיק, וכמה מהבדיחות – אין לדעת אם מקורן בסדרה האיטלקית – פשוט לא עובדות. כך, הדמות שמגלם סביון אלרגית ללקטוז, מה שלא מונע מאמו (לבנה פינקלשטיין) להאביס אותו מבלי ידיעתו במאפים חלביים. כתוצאה פניו מאדימות ומתנפחות. זה לא כל כך מצחיק בפעם הראשונה, כאשר הוא מתעוות ומתחנן למזרק האפיפן שלו, וזה עוד פחות משעשע כשהבדיחה הזו ממוחזרת בפעם השנייה והשלישית. למעשה, הסרט מתעורר לחיים קומיים עם כניסתם לתמונה, תרתי משמע, של אשכנזי ומרשק, שהדינמיקה ביניהם מזכירה דמויות מסרטיו של מל ברוקס.
2 צפייה בגלריה
אוכפים לוהטים. יוסי מרשק וליאור אשכנזי, מתוך "מזל חתולה"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
דמותו של עמיר אף היא מאופיינת בפלגמטיות מסוימת שמקורה ברצון ללעוג לצפיות בינג' והתמכרות לסדרות. כאן מדובר בסדרת משטרה יומית בכיכובו של המפקח ברדוגו בשם "גופה בכינרת". הדמות שמגלם עמיר כל כך נטמעת בעולם של הסדרה, היא אף מוצאת בה תובנות קיומיות, עד שהיא מתקשה לתפקד בעולם המציאותי מבלי לחשוב מה היה עושה ברדוגו בנסיבות הקיימות. ההתמכרות הזו מובילה לאחת הבדיחות היותר אפקטיביות בסרט, בסצנה שבה מעורבים צמד שרברבים המגיעים לזירת הרצח, אבל התסריט היה יוצא נשכר לו היה משלב את דמותו של אותו ברדוגו בדיוני בצורה יותר אינטגרלית בסרט.
"מזל חתולה" אינו קומדיית פשע מקורית, מצחיקה או טובה במיוחד. התקשיתי לזהות בו סצנה שלא ראינו באינספור סרטים דוגמתו. אבל אין זה אומר שהקולנוע הישראלי לא צריך סרטים כאלה. אני מאמין, משוכנע אפילו, שהצופים בהקרנות אחרות, לא זו שבה הייתי, צוחקים בקול ופוקדים בהמוניהם את אולמות הקולנוע. סביון ועמיר, יש לקוות, יספקו לקולנוע הישראלי את צינור החמצן שהוא כה זקוק לו בימים אלה. זהו צמד קומי שנוכחותו בקולנוע ובטלוויזיה צברה כבר נפח, גם אם היו ויהיו מי שיעקמו את אפם. אבל האם בשביל סרט כמו "מזל חתולה" צריך להכריז על רפורמה שתסיג את הקולנוע הישראלי לאחור? עמיר וסביון מוכיחים שאפשר גם בלעדיה, והקהל הישראלי ודאי לא זקוק לה.
