"שלושת האמיגוז", הכנופייה המקסיקנית המונה את הבמאים אלחנדרו גונסאלס אינייריטו, אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו, כבשה בשנים האחרונות בסערה את הוליווד ואת עולם הפסטיבלים הבינלאומיים, ובזזה שלל פסלונים. המעוטר ביותר בשלישייה הוא אינייריטו. מאז שפרץ בסערה עם סרט הביכורים שלו "אהבה נושכת" בפסטיבל קאן 2000, הוא לא מפסיק להרשים וגם לעורר מחלוקות הודות לסרטיו העוצמתיים, השאפתניים והמרהיבים חזותית.
היוצר המבריק והמקורי, ויש שייטענו מתיימר, ביים בסך הכול שבעה סרטים ארוכים, בהם "בבל", "21 גרם" ו"ביותיפול" והספיק כבר ללקט ארבעה פרסי אוסקר. בארון הפרסים שלו יש 125 פסלונים (!), חלקם הוא קיבל בפסטיבלים של קאן וברלין. שני סרטים זיכו אותו בפרס האוסקר בקטגוריית הבימוי שנתיים ברציפות: "בירדמן" (2014) שאף זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ומגולל את סיפורו של כוכב הוליוודי דועך, שבעברו גילם גיבור-על בלהיט קומיקס, ומנסה לחולל קאמבק על במות ברודוויי. ואחריו, "האיש שנולד מחדש" (2015) על מסע הישרדות באזור הררי ומושלג במאה ה-19, שזיכה את לאונרדו דיקפריו סוף-סוף באוסקר השחקן המצטיין.
לכתבות נוספות במגזין קולנוע:
בשבע השנים שחלפו מאז, אינייריטו עסק בהפקת סרטים של במאים צעירים (כולל תום שובל הישראלי) וגם ניסה להרים פרויקט שאפתני, גדול ואמביציוזי על ההתחממות הגלובלית עם דיקפריו, אבל התקציב הגדול הנדרש לא אפשר לסרט המסקרן הזה להתרומם. עכשיו, הוא שב לכס הבימוי ומשגר את הסרט האישי ביותר שלו - "בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות", תוצרת נטפליקס, בו הוא שב לעבוד במולדתו.
לקראת יום הולדתו ה-60, אותו יחגוג בחודש אוגוסט הקרוב, אינייריטו הרשה לעצמו לעסוק בעצמו, בקריירה שלו וגם במערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין ארצות הברית ומקסיקו, בפוליטיקה של שתי המדינות הללו ואף בטרגדיה הפרטית שלו. "כשאתה קרוב יותר למוות אתה מתחיל לחשוב ששווה אולי לחקור את המסע שהביא אותך עד הלום. הרגשתי שאני חייב לעשות את הסרט הזה", התוודה אינייריטו בריאיון ל-ynet בפסטיבל ונציה האחרון. "כשאתה עומד לחגוג 60, יש רגע שמאפשר לך להיות אמיץ יותר, ואתה חש את הצורך להבין את הדברים שאתה כבר לא מתבייש לחלוק. אתה כבר לא מפחד ויכול לדבר עליהם בלי שהם ישפיעו עליך ובלי שתגיב. לא עשיתי את הסרט הזה מהראש אלא מהלב".
באיזה שלב החלטת להרוג את הפחד והאגו ולחשוף את עצמך?
"שאלה מאוד פסיכולוגית, שאפילו הפסיכולוג שלי לא שואל. זו לא הייתה החלטה. פשוט בתהליך הכתיבה, בניית הסרט, הצילום והעריכה שלו היו המון גילויים שלא בנינו עליהם. זה היה מסע אמיתי בנוף דמיוני ובזיכרונות של האירועים עצמם. מה שנמצא בין העובדות לדמיון, זה הפער שעניין אותי. אבל כמובן שהיו המון הארות תוך כדי העשייה עצמה".
"בארדו", שהתחרה בפסטיבל ונציה האחרון, ייצג את מקסיקו בקרב האוסקר על הסרט הבינלאומי המצטיין ובינתיים הוא מגיע לבתי הקולנוע בישראל. מאז הבכורה בוונציה אינייריטו קיצץ ממנו 22 דקות ובחודש הבא הוא יגיע כאמור גם לנטפליקס. במרכז העלילה ניצב סילבריו (אותו מגלם דניאל חימנס קאצ'ו), עיתונאי ויוצר תיעודי מקסיקני, שהשתקע בלוס אנג'לס. סילבריו מתבשר שהוא זכה בפרס בינלאומי יוקרתי על אתיקה עיתונאית, כשבמקביל הוא רוצה לראיין את נשיא ארצות הברית. הבשורה על הזכייה מאלצת את סילבריו לשוב למולדתו, שם הוא חווה חוויה בלתי צפויה, שגוררת מערבולת זיכרונות ופחדים שפורצים החוצה. "הסרט באמת אישי, אבל אם היה מדובר רק ביצירה אוטוביוגרפית זה היה הדבר הכי משעמם שיש. 'בארדו' רקום מזיכרונות, אנקדוטות, חוויות, מחשבות, חלומות והרהורים - ממש מרק פוסולה. זה מרק שיש לנו במקסיקו שעשוי מכל השיט שיש לך במקרר (בעיקר בשר וגרעיני תירס לבן מבושלים, א"ק), אז זה סרט פוסולה מקסיקני. זה פסיפס של התת מודע. פוסולה מטאפיזי. הסרט הזה עשוי מאלמנטים שונים, שמתכנסים יחד לתוצר אחד.
"הסרט מדבר על קולוניאליזם ועל הרבה מעבר. הוא מזמן את הריחות של מקסיקו סיטי ואת האנחות האחרונות והאבודות של אבי לפני שמת, שעזב אותי לפני שהייתי יכול להיות שם לצידו. הוא מדבר על ילדות ועל התבגרות שמגיעה ללא שום אזהרה. הוא מדבר על החברים שלנו בעלי שיער השיבה, שהזדקנו בלי ששמנו לב. על החתונות והלוויות שפספסנו ועל העיר שכבר אינה. הוא מדבר גם על החום של מקסיקו שמתקיים במקביל למוות, להיעלמות ולחוסר אחריות".
האמן שסבל מהתקפי חרדה עד גיל 27 מרבה לעסוק ביצירתו בחרדות ובפחדים, בסבל האנושי ובמוות. סרטיו ספוגים בהרבה עצב וכאב והמוות מעסיק אותו יותר ויותר, ככל שהוא מתבגר. "בגיל הזה אתה חושב על המוות קצת יותר ו'בארדו' הוא דרך להסתכל פנימה ולומר שהמסע יכול להיות מהנה יותר עכשיו. יש לי ניסיון עשיר יותר לחקור ממה שהיה לי בגיל עשרים".
"בסרט הזה החלמתי. זה משחרר לצחוק על עצמך"
הסרט מתייחס גם לטרגדיה שחוו אינייריטו ורעייתו מריה: אחד מבניהם, לוסיאנו, מת יומיים אחרי הלידה. "המוות של בני הוא משהו ששורר מעלינו כענן כבר תקופה ארוכה", חושף האב השכול. "כשאתה מאבד ילד החיים שלך משתנים לנצח - אתה מרגיש עד כמה הם שבריריים, עד כמה הכול יכול להשתנות ברגע. זה פצע שהוא גם הלך רוח. זה משהו שנוכח ונמצא איתך תמיד. כשמשהו מכה בך ככה, הוא משנה את הפרספקטיבה שלך על החיים ואת איך שאתה מתהלך בעולם. אלמלא מות בני, הייתי אדם שונה בתכלית. עכשיו מתוך המרחק אנחנו יכולים לדבר על הנושא ולגשת אליו בצורה הזו. גם אשתי הייתה אמיצה מספיק לעשות זאת. זה סרט על הזיכרון המתפוגג של הבן שלנו לוסיאנו שאיבדנו – זהו מוטיב מרכזי בסרט".
באחת הסצנות החזקות בסרט אתה מציג את האובדן הטרגי שחווית בדרך קומית. למה בחרת לגשת לנושא ככה?
"זו הדרך היחידה שהייתי יכול לדבר על משהו כל כך אישי וכואב, ולהתגבר על הכאב בצורה שתאפשר לי לחלוק אותו. אם לא הייתי מטפל בסצנה כך, הסרט היה הופך לדרמה או מלודרמה. הדרך היחידה לגשת לזה בצורה בריאה הייתה דרך מטאפורה או בדרך שמשחררת את הראש".
אני בטוח שהיה קשה לך לצלם את הסצנה הזו.
"קצת", הוא מתמצת בלקוניות. מבחינתו, עשיית "בארדו" הייתה קתרזיס. "זה היה מאוד מרפא ומשחרר, ברמת רוחות הרפאים שעוד רדפו אותי, רעיונות ודעות קדומות. בעיקר זה היה קתרטי לדבר על מות בני, בלי בושה ובלי פחד".
אינייריטו מתעסק בסרט, בין היתר, באירועים שקרו לו מספטמבר 2001, עת עזב את מקסיקו עם משפחתו כדי לחיות ולעבוד בארצות הברית. "הסרט מדבר על המחיר ששילמנו בקבלת ההחלטה הזו, ומה שזה גבה מאיתנו. באחת הסצנות, סילבריו נוסע במכונית עם משפחתו ובגבול הקצין במכס אומר לו, שלא הוא ולא המשפחה שלו יכולים לקרוא לארצות הברית בית. זה משהו שקרה לי. בגלל סיפור של נהיגה פזיזה ב-2003, במשך 15 שנה הייתה לי ויזה מיוחדת שצריך לחדש כל חצי שנה - בכל פעם שחזרתי ממקסיקו לארה"ב, שהייתה לי לבית זה מכבר, תמיד נדרשתי לעבור בידוק נוסף וזה היה ממש מעצבן. גם הקצינים שהכירו אותי, היו מחויבים על פי חוק להעביר אותי בידוק נוסף, מה שאומר שצריך לשבת בחדר עם אנשים שיש להם בעיות אחרות ולחכות בין 45 דקות לשעה עד שמישהו יסדר לך את המסמכים.
"הרבה פעמים, אני והילדים היינו מחכים בגבול ואחרי ארבע שעות ברכב בחום הייתי ניגש לקצינים ואומר שיש לי שני ילדים שנשרפים מהחום, והקצינים לא טרחו להסתכל לי בעיניים. הרגשתי בלתי נראה, כאילו אני כלום. באותו רגע תהיתי איך מתייחסים למהגרים אחרים. היו לי כמה חוויות קשות עם קציני מכס, לא כולם היו כאלה, חלקם היו מאוד נחמדים ואנושיים. אבל אתה מוצא את עצמך במצב שבו הבית שלך הוא מה שכתוב על חתיכת נייר קטנה, ואתה אף פעם לא בטוח לאן אתה שייך. אשתי חזרה יום אחד הביתה בוכה, בגלל שאחד הקצינים אמר לה שארה"ב היא לא הבית שלה. זה קרה גם לי. אני אוהב את הסצנה הזו כי היא מעבירה היטב איך מרגישים כשהזהות שלך נשענת על מה שכתוב על הנייר הזה, שיכול להתפרש אחרת בידי מישהו שעבר עליו בוקר רע. אתה בלתי נראה, אתה כלום".
הבמאי מעיד כי בעיניו עובדות הן הדבר הכי משעמם שיש בביוגרפיה, "לכן עניין אותי יותר לאסוף רגשות ולהציג אותם כרונולוגית. הסרט מאוד כן ואותנטי, אבל הוא לא ריאלי", הוא מסביר. "הקולנוע הוא שקר, כולנו יודעים שאנחנו צופים בשקר מוחלט, אבל אחד כן - וזה מה שחשוב. גם במציאות, אנחנו אף פעם לא בטוחים מה היא האמת. האירוע שאנחנו חווים מתפרש במוח הקטן שלנו, דרך מערכת העצבים, דרך החינוך שקיבלנו והאמונות שלנו ואז אנחנו אומרים: 'זה מה שקרה'. אבל אז אתה מדבר עם אח שלך, שאומר: 'לא, זה לא קרה, אבא שלי מעולם לא אמר משהו כזה'. ואתה מתעקש: 'זה כן קרה!', יש לך תחושה של וודאות. זו האמת שחיפשתי - לא את האירועים עצמם, אלא את איך שאני הרגשתי לגביהם".
יש משפט בסרט שאומר ש"החיים הם סדרה של דימויים מטומטמים". האומנם?
"בכל פעם שאני מגיע לוונציה ורואה את העיר, היא מזכירה לי שהחיים הם חלום. כמה אנשים גרו ועברו כאן? אפשר לראות שכל האמנים שהיו כאן נעלמו, ואתה מרגיש שאתה כלום. העיר הזו מציבה לך את הזמן כמראה, ונותנת לך הבנה שהחיים הם רק סדרה של אירועים ללא משמעות. אם אתה מנסה להיאחז בהם אתה מבין את האשליה הטמונה בהם".
למרות שאינייריטו שם את הלב והקרביים על המסך ונחשף בצורה מעוררת השתאות, לא מעט מבקרי ומבקרות קולנוע בפסטיבל ונציה לא התפעלו מהיצירה הכנה והאמיצה, שהושוותה ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני. רבים מהמבקרים ירדו עליה וטענו שהיא יומרנית להחריד. גם חבר השופטים בהנהגת ג'וליאן מור קיפח אותו - "בארדו" יצא מטקס הסיום בידיים ריקות. "לא נפגעתי בכלל מהביקורות", מתעקש אינייריטו. "אם הייתי נפגע, לא הייתי עושה את הסרט הזה, אבל יש רגע שבו אתה תופס מרחק ומרוויח הסתכלות חדשה. עכשיו אני הרבה יותר נינוח ויכול לצחוק על זה. דברים שפעם היו כואבים, היום אני יכול ללמוד מהם, להתבונן בעצמי ולגדול ממקום מודע, מבלי ליפול לאותן המלכודות הריאקציונריות. היום אני יכול להיות יותר שלם ועם רגליים על הקרקע. בסרט הזה כאמור החלמתי. זה משחרר לצחוק על עצמך".
ואיפה אתה שומר את פסלוני האוסקר שלך?
"זו שאלה טובה, אני לא יודע איפה הם. פאק. סתם, הם מאוגדים בפינה אחת בבית".