"אני מסתכלת על הציפורים/ באות והולכות/ השתתפתי כבר בכל המלחמות / וכל יום אני שרה/ להרגיע את הים בתוכי".
במילים הללו נחתם השיר "כחול", שהוא גם שם ספרה החדש והרביעי של המשוררת עדי קיסר. אנחנו נפגשות לא רחוק מהים, אפשר להרגיש את הבריזה, וגם אפשר לזהות טון חדש. קצת אחר. אולי סקרן יותר, אולי מרוחק. אחרי שכבשה את לב הקהל הישראלי לפני שמונה שנים עם "שחור על גבי שחור", ספר פוליטי מובהק שהוקדש לסבתה, ב"כחול" קיסר קצת אחרת. גם השירים מאוד אחרים. וההקדשה הפעם היא לבת סימון, ולאילנות הגבוהים.
כתבות נוספות למנויים:
"הרגשתי שבספר הנוכחי הייתי צריכה לחשוב על הכול מחדש שוב", היא אומרת. "על כל חומרי הגלם שלי שאיתם אני בונה נקודת מבט. התחלתי לכתוב את הספר בפרידה שלי ושל בן הזוג שלי. פתאום הכול מתערער ואני צריכה למצוא את עצמי. איך מנהלים את החיים מחדש. כשהסקרנות הזאת בספר נובעת מאיזשהו מקום שמבקש להבין שוב את המובן מאליו. העבודה על הספר הייתה בשיא הקורונה, הכול קרס אז כמו מגדל קלפים. בתוך שבועיים כל היומן התרוקן, זה היה בלתי נתפס. זה לא רק היה הסיפור שלי, עדי, אלא אנחנו כאנושות קיבלנו שיעור בצניעות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבת "השתתפתי כבר בכל המלחמות". את מרגישה שהכתיבה פחות פוליטית? שמשהו באנרגיה של היצירה הולך לדברים אחרים?
"בכלל לא. זה קיים בי תמיד. יש בי משהו שכל הזמן בודק את החברה. המבט הזה מהצד בספר הזה, אני חושבת שהוא קריטי לפוזיציה שלי היום. בקורונה זה התחדד כי פתאום באמת נוצר איזשהו פער מול החיים, שכל אחד מאיתנו היה צריך ליישב אותו. זה תמיד מעורבב אצלי. עברתי תהליך רגשי מאוד חזק בשנים האחרונות, ואני חושבת שזה מאוד נוכח בספר. אפשר לקרוא איך משהו לאט־לאט נפתח בספר, ואז זה לאט־לאט נפרם. זה לפחות מה שאני והעורך שלי, אלמוג בהר, ניסינו לעשות".
2 צפייה בגלריה
הטבע נוכח בספר החדש. ''אני חושבת על כדור הארץ ונשבר לי הלב''. עדי קיסר
(צילום: אביגיל עוזי)
קיסר מתבוננת בעיניים חדשות על הכול - על מערכות יחסים, על העיר והטבע, על הורות וחברות. "ההסננות הזאת והשבירות שקיימת בעיניי בספר הן מקומות שלי, שאולי לפעמים לא היה נעים להיות בהם", היא מסבירה, "אבל היכולת לאמץ את כל התאים בגוף ולחשוב שוב על הכול מחדש, זה ממש הכרחי לפעמים".
כמו מה למשל?
"נגיד, כשהתחילו כל האירועים אחרי הקורונה, אני זוכרת שהפעמים הראשונות ששבתי להופיע על במה היו לי פתאום זרות. עליתי ופתאום היה בי איזשהו רגע מהוסס כזה. זה נראה לי מוזר שפשוט חזרנו. אמרתי לעצמי: רגע, מה קורה פה? אנחנו יושבים בחושך, אני עכשיו מקריאה את זה. שגרה. פתאום הייתה בי הססנות שלא הייתה לי לפני זה, ושמחתי בה. פתאום הייתי צריכה למצוא את המקום שלי שוב, והיה בזה משהו מעניין. לפעמים זה יכול להיות לא נוח".
הספר נוגע בלא מעט נקודות אי־נחת. חוויות של תלישות, של חיפוש מקום מחדש.
"לצערי בתקופה שלנו נהיה עניין בתרבות שהכול צריך עם רווח בסוף וכל דבר צריך למנף. גם רגשות קשים בסוף אמורים לתת לנו איזשהו סוג של הון. כאילו הכול צריך להיות יעיל ולשם משהו. אז באמת הייתי צריכה לזוז קצת מאזור הנוחות שלי והיו דברים שהיה לי קשה לעבור אותם. אבל הזכרתי לעצמי שאני לא צריכה לתרגם כל מה שקרה למשהו טוב בסוף. בעיניי זה סוג של קפיטליזם רגשי. ברור שזה טוב שאם אנחנו עומדים בפני קונפליקטים ועניינים לא פשוטים בחיים שלנו, שיהיה טוב אם נלמד מזה משהו, אבל בסוף אנחנו בני אדם. אנחנו לא חברה ולא עסק ולא דחוף לי להפוך כל משבר לאיזה מוסר השכל".
"ערס־פואטיקה קיבל חיים משל עצמו והפך לזרם, תנועה בעולם. תמיד ידעתי שהדבר הזה יעבור שינויים ושהכי חשוב לעזוב את המסיבה כשנהנים. כשהשיח מתנהל בתוך הפוליטיקה, הוא פחות מעניין אותי"
הלידה של סימון נתנה את אותותיה כבר בספרה הקודם, "דברי הימים". מאז התינוקת הפכה לילדה, וההורות משתנה גם כן. כשעדי מדברת עליה, העיניים נוצצות מאליהן. "היא הפלא שלי בעולם. בסוף ילדים הם לא מקודדים. יש להם את אופן החשיבה הראשוני, המסקרן והמעניין. אז עזבי שהיא הבת שלי, אני אומרת לעצמי, איזה כיף שיש לי גישה לפלא הזה. למוח של ילדה בת חמש שבשבילה הרבה דברים אפשריים ובשבילה הרבה חיבורים שאנחנו לא נעשה, היא תעשה. מבחינתי זו בדיוק האמנות. לעשות דה־קידוד למציאות. לעשות הזרה, לראות הכול חדש. אני כל הזמן מרגישה את המשיכה של חבל הטבור. זה חיבור שאין כזה עם מישהו אחר. אני הולכת בעולם מחוברת לעוד יצור חי. מצד אחד אני מבינה שהיא יצור אינדיבידואלי וצריך לשחרר אותה, מצד שני את כל כך מופתעת, מאיפה היא מביאה את ההברקות שלה. הקיום שלנו כהורים ארוג בהם באופן עמוק".
איזו מין אמא את?
"אמא כיפית. אנחנו צוחקות המון. מקליטות את עצמנו. מבלות הרבה בחוץ, כי היא כמוני. יש לה המון מרץ לפרוק. אני מאוד מנסה להיות ערנית מול מה שהיא חווה וסופגת. מאוד חשוב לי העניין הזה של איך היא חווה את העולם. הקטע של המקום שמקבלות ילדות, של נשים. החדשות הטובות הן שכל הדברים הלא־חיוביים שיש בחברה - הרי זה מחוברת, ילדים לא באים עם הרעיונות האלה לעולם, נכון? ואז כל הזמן מעניין אילו מסרים מועברים אליה, גם דרך הסביבה וגם דרכי. אני יודעת מה זה להיות ילדה בעולם ואני יודעת מה זה להיות אישה בעולם. קל זה לא. יום אחד היא סיפרה שהיא תלך מתישהו לבית הספר והיא חששה שיהיה משעמם כי אין שם משחקים. אחרי רגע היא אמרה, 'אבל בנות לא הולכות לבית ספר'. לא הבנתי מאיפה היא הביאה את זה. התחלתי לשאול אותה, למה היא חושבת ככה אבל לא ממש קיבלתי תשובה. כמה ימים אחר כך קלטתי שליד הבית שלנו יש בית ספר שהוא רק לבנים. היא ראתה וקלטה. הם רואים הכול".
יש ספר ילדים בדרך?
"שואלים אותי את זה הרבה. דווקא לאחרונה, לא מזמן, עלה לי איזשהו רעיון. זה סיפור שאם אני אוציא אותו הוא מתאר את הדינמיקה שלנו. אני גם מאוד רוצה לחזור לכתוב תסריטים".
גם "כחול", כמו שאר ספריה של קיסר, יצא בהוצאה עצמית. כל ההפקה, ההפצה והמכירות הן תוצר של עבודה עצמאית וסיזיפית. "הפעם היה הרבה יותר קשה", מודה עדי, "בהפקת אינדי אני עושה את הכול, ועם ילדה קטנה וקורונה ובידודים פתאום יש לך הרבה פחות שעות לעבוד. אבל אני מאוד שמחה על המודל הזה. כל ההתחלה שלי בעולם הזה של השירה הייתה אוטונומית. יצרתי את ערב השירה של ערס־פואטיקה כי לא מצאתי את עצמי במקומות אחרים ורציתי שיהיה לי מקום נוח להקריא שירה. ואז, לשמחתי, נוצרה קהילה גדולה של קוראים וכותבים ויכולתי לעשות דברים בתנאים שלי. אז אני יוצרת אינדי לא במובן של שוליים, אלא במובן של העצמאות המלאה. שהזכויות של השירים יהיו שלי, שהכסף של השירים ילך אליי, שאני אחליט מתי הספר יוצא. בינתיים היחידים שקצת סובלים מזה הם ההורים שלי, כי הבית שלהם הוא המחסן של כל העותקים. למרות שייאמר לזכותי שהכול מסודר בצורה מושלמת".
החבורה של ערס־פואטיקה הייתה ממש כוח חלוץ בשירה העברית. בשנים האחרונות כל אחד פנה לדרכו.
"ערס־פואטיקה הוא פרויקט שהתחלתי איתו ואני גאה בו מאוד. באיזשהו שלב הוא קיבל חיים משל עצמו והפך לזרם, תנועה בעולם שאנשים אחרים קיבלו ממנה השראה ואנשים אחרים יצרו בעקבותיה. עשיתי את ערס־פואטיקה מתחילת 2013 עד סוף 2018, ותמיד ידעתי שהדבר הזה יעבור שינויים ושהכי חשוב לעזוב את המסיבה כשנהנים".
אז עזבת.
"בתוך עצמנו תמיד ידענו שיש המון הבדלים בין האנשים בקבוצה. לכל אחד, מן הסתם, יש קול משל עצמו. וכולם המשיכו ליצור - שזה הכי חשוב. אז אני חושבת שהיום האנשים שהיו והקריאו בערבי השירה האלה או נחשפו דרך ערבי השירה האלה - ממשיכים את הדרך שלהם וכותבים ועושים לא מעט. אני אגיד לך מה, אני חושבת שכל השיח הזה שאנחנו מנהלות, הוא מעניין אותי כשהוא בזירות אחרות. כשהשיח הזה מתנהל בתוך הפוליטיקה, הוא פחות מעניין אותי. כי הפוליטיקה, יש בה אינטרסים והפוליטיקה הרבה פעמים מרדדת. בפוליטיקה אנשים ירתמו רעיון כדי שיתאים להם".
"אפשר לשאול כמה מזרחים נמצאים בפוליטיקה, אני ממש לא מבטלת את זה. אבל בואי נגיד, כמה נשים נמצאות בפוליטיקה? הדחיפות של זה גם מעניינת אנשים? צריך לדבר על ייצוג ושותפות בראייה רוחבית של שנים. לא רק מה שקורה עכשיו"
היום השיח המזרחי הרבה יותר מפותח. אבל הוא גם עובר כל מיני מניפולציות פוליטיות. מה את אומרת על תיאוריות כמו "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים?
"אני לא רוצה להתייחס ספציפית, בזירה הפוליטית הרבה פעמים נלקחים רעיונות ונעשים בהם שימושים שהם מאוד מכווני מטרה, מאוד אינטרסנטיים. רואים נושאים שהם באמת קריטיים וחשובים, שכשהם מגיעים לזירה הפוליטית נעשה בהם שימוש לטובת רעיונות אחרים. השיח הזה מאוד מעניין אותי, ואני חושבת שהוא קריטי לחברה שלנו. אבל כשהוא מתקיים בפוליטיקה אני לא מזהה בו מורכבות. אני מרגישה שהוא מגויס למטרות אחרות וזה לא כל כך מעניין אותי".
אז איפה הוא מעניין?
"כשהוא מתקיים בתרבות ובחברה. צריך להסתכל על החברה ועל התרבות שלנו באופן אמיתי וכן ולשאול את עצמנו האם אנחנו רואים את העושר שקיים בחברה הישראלית במוקדי הכוח. האם אנחנו רואים את העושר שקיים בחברה הישראלית בכל המקומות שהוא אמור להיות. תראי, אני חיה פה כמו כולם. ברור שגם פוליטיקה מעניינת אותי. אני חושבת שצריך להיות פה תהליך מאוד ארוך של שיקום, בינינו לבין עצמנו וגם של המערכת הפוליטית. לא סביר שיהיו ארבע מערכות בחירות, לא סביר שייווצר כזה פילוג ושבאמת נהיה במצב שבו אף אחד לא מצליח להקשיב לשני. אלהה דברים שבעיניי הם קריטיים".
השיח המזרחי הפך לחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה.
"אפשר לשאול כמה מזרחים נמצאים בפוליטיקה, אני ממש לא מבטלת את זה. אבל בואי נגיד, כמה נשים נמצאות בפוליטיקה? הדחיפות של זה גם מעניינת אנשים? צריך לדבר על ייצוג ושותפות בראייה רוחבית של שנים. לא רק מה שקורה עכשיו. צריך להיות דיון מעמיק ואמיתי. לא דיון שבדרך כלל פוליטיקאים ינתבו לאיזשהו אינטרס שלהם".
אני חושבת גם על הטקסט של "אני המזרחית" שברגע כבש את האינטרנט. מעניין אותי איך את מול הטקסט הזה היום? את מרגישה הזדהות מול העדי הזאת מהסרטון?
"בטח, בטח. זאת אני. הרבה דברים הפתיעו אותי עם הטקסט הזה. אני אישה כותבת, ואני מבינה את הכוח של מילים. אבל כשהערוץ של 'חינוכית' העלו את זה כסרטון לא האמנתי שזה יתפוס ככה. יום אחד התעוררתי ומצאתי חגיגה שלמה בפייסבוק. מאז 'אני המזרחית' חזר אליי בכל כך הרבה גרסאות. היה את 'אני ההומואית', 'אני הדתי לאומי', 'אני הפלסטיני', אני האשכנזי'. זה הדהים אותי וריגש אותי. השיר הזה הוא המקום שבו אני רציתי להגדיר את עצמי ולהגיד מה אני לא דרך המבט החיצוני של מישהו עליי. והנה - אנשים יכלו לקחת את הטקסט הזה ודרכו לנסח מי הם".
"אני המזרחית"
את הספר מקדישה קיסר לאילנות. הים נוכח בו לא מעט. כך גם הנוף, הטבע, העלים. "היה איזה רגע, גם בקורונה וגם אחרי, שהתהפנטתי אל צמרות העצים. אמרתי תודה לאל שהם נושמים בשבילנו, בשביל העולם הזה. בקורונה גם הים הפך למפלט. הוא כמו אקס־טריטוריה. אני חושבת על כדור הארץ ועל מה שאנחנו עושים לו ועל הנבואות שאנחנו נחשפים אליהן, ונשבר לי הלב. זה מטריד אותי מאוד. הרי בסוף הטבע תמיד ינצח. אנחנו לא ננצח את הטבע. בסוף, אנחנו חייבים להיות צנועים. אנחנו חייבים להבין איפה אנחנו נמצאים. לא במובן רומנטי, במובן דחוף ואמיתי. אנחנו לא יכולים להמשיך את מה שאנחנו עושים".
אחד השירים בספר הוא "ראיתי את עדי קיסר במציאות". את מרגישה מותג?
"לא, לא. לא הכרזתי על עצמי מותג. אבל השיר נולד באמת מתוך מחשבה שלי על העניין הזה שאנשים רואים אותי ומזהים אותי דרך השירים. וזה מורכב. זה גם מאוד כיף. אנשים ונשים ניגשים ואומרים לי דברים מרגשים ונורא יפים ונדיבים, ואני לא לוקחת את זה בכלל כמובן מאליו. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. מצד שני, כשמזהים אותך, אז אני תמיד אומרת, את באה בתנאים מוזרים לשיח. אנשים יודעים מי את, או יש להם רעיון מי את, אבל את לא יודעת עליהם שום דבר. זה משמח אותי גם כשנוצרת שיחה שלכאורה היא לא נעימה. הלכתי פעם בשוק ותפסה אותי מישהי ואמרה לי, 'אני אוהבת מאוד את השירים שלך, אבל הדברים שאת אומרת, הפוליטיים, אני ממש לא מסכימה איתך'. ואז היא התחילה לנהל איתי דיון שלם כשאני עוד עם השקיות. היה לה דחוף להגיד לי את זה, וזה מקסים בעיניי".
מעניין אותי מה היית אומרת לעדי שעבדה על "שחור על גבי שחור", שעוד לא פרצה?
"שהיא במקום מאוד־מאוד טוב. הרבה פעמים כשאנחנו במקום שעדיין לא מכירים אותנו ביצירה, אז הרבה אנשים רוצים שאנשים ייחשפו לשירים שלהם ולעשייה שלהם. אבל הרגע הזה, לפני ההכרה, הוא רגע מאוד חופשי ועדין. את יוצרת בלי שאת יודעת בדיוק מה יהיו ההשלכות והתגובות. אני חייבת להיות אישה חופשייה - מהסביבה, מהקהל, מהתגובות. כי אחרת זה לא אמיתי. אבל ברגע ההוא של ההתחלה, יש המון כוח. זה רגע שאי־אפשר לשחזר אותו. היום אני חושבת שחשוב לי להיות חופשייה באיך הספרים מגיעים לאנשים, החוסר תיווך הזה הוא מדהים. כשאני רואה את זה אצל ילדים, זה גם משהו שאני מתענגת עליו. החופש בתוך המסגרות שאנחנו חיים, בתוך הקונטקסט, זה משהו שאנחנו צריכים כל הזמן לשאוף אליו, להילחם עליו".
פורסם לראשונה: 07:12, 27.05.22
