הרעיון המקורי היה לצאת למבצע צבאי, כזה שישים סוף לאיומים שאש"ף המשיך לשגר מלבנון לעבר יישובי גבול הצפון. הפסקת האש שהושגה בתיווך אמריקאי בקיץ 1981 לא האריכה ימים, וארגוני הטרור הפלסטינים המשיכו לבצע פיגועים נגד ישראל. לרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ולאלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, היה ברור שהפגזות ארטילריה מרחוק בשילוב גיחות אוויריות לא יספיקו, ויש צורך במהלך קרקעי נרחב שיוביל לחיסול ארגוני הטרור שפעלו בארץ הארזים. ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, הסכים לתת אור ירוק. ב-3 ביוני מחבלים מהארגון של אבו נידאל ניסו להתנקש בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שנפצע קשה ונותר משותק עד סוף ימיו. לישראל זה הספיק. ב-5 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע צפונה. מלבד טיהור קיני המחבלים, ישראל שאפה גם לייצב את השלטון הפוליטי הרעוע אצל שכנתה השסועה מצפון. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
10 צפייה בגלריה
"פתאום מצאתי את עצמי במדינת אויב, עם מטוסים שרופים מכל עבר". הופעה בפני חיילים במהלך מלחמת לבנון הראשונה
(צילום: יעקב סער , לע"מ)
ישראל היא מדינה חפצת שלום, אולם ההיסטוריה שלה מראה שאין עשור שבו היא לא הייתה מעורבת במלחמה, או לפחות במבצע צבאי אחד. אלא שבניגוד למלחמות כמו ששת הימים או יום הכיפורים, מבצע שלום הגליל - שלימים הפך למלחמת לבנון הראשונה - לא נתפס (בוודאי בתחילתו) כמלחמת אין ברירה. מה שעל הנייר אמור היה להיות מבצע קצר ומדויק, הפך במהרה לשקיעה בבוץ הלבנוני שהסתיימה רק ב-24 במאי שנת 2000, כשאחרון חיילי צה"ל שב הביתה. למלחמה ההיא, שפרצה לפני 40 שנה, הייתה השפעה רבה על כל תחומי החיים בישראל, וגם על המוזיקה שנוצרה בה.
הלהקות הצבאיות, שבמלחמות הקודמות דאגו לרומם את רוח צה"ל ולהאדיר את זכר הנופלים, כבר לא היו בתמונה בעוד רפול פירק אותן כבר בשלהי שנות ה-70. את הוואקום המוזיקלי מילאו כעת מגוון יוצרים ויוצרות שחלקם העזו להשמיע קול מחאתי, שונה בהרבה מזה שהושר קודם לכן. חלקם עשו זאת לאחר שהופיעו בפני החיילים שישבו שם, בעוד אחרים כתבו על המלחמה מאוחר יותר, כששחזרו בראשם את המראות הקשים שהיו מנת חלקם בקרבות. לחלק מהשירים והאלבומים שנכתבו על הימים ההם לקח זמן עד שהם יצאו החוצה. חלקם הביעו תסכול וזעם. אחרים עשו זאת באופן מרומז יותר וביקשו להציע נחמה ותקווה למדינה שאיבדה מאות חיילים שנפלו במהלך הקרבות ומאות נוספים שנפלו לאורך השנים שבהן צה"ל המשיך לשבת בלבנון.
10 צפייה בגלריה
האמנים ביקשו להציע נחמה ותקווה למדינה שאיבדה מאות חיילים שנפלו במהלך הקרבות. מלחמת לבנון הראשונה
(לע"מ)
ההיצע המוזיקלי העשיר הזה כלל בין היתר שירים כמו "הביתה" (ירדנה ארזי), "חצבים פורחים" (תיסלם), "מתל אביב לביירות" (סי היימן), "לא עוצר באדום" (שלום חנוך), "התותח מצלצל פעמיים" (משינה), "לא יכול לעצור את זה" (יובל בנאי), "אין לי ארץ אחרת" שאהוד מנור כתב לגלי עטרי ו"אמצע ספטמבר" שאסתר שמיר כתבה גם היא לעטרי לאחר מאורעות סברה ושתילה, "מלחמה" (קורין אלאל), "הגברים בוכים בלילה" (אבנר גדסי), ושיר הנושא מתוך הסרט "שתי אצבעות מצידון", ששר בועז עופרי. היו גם שירים חריפים מהם כמו "אל תדליקו לי נר" של הקליק, או "ביירות" של זאב טנא ("בלחיצה קלה גמרנו / על אנשים שלא הכרנו / הרגנו בטח כמה בטעות / יצאתי חי יכולתי גם למות / ולא הבנתי אז שזו סתם שטות / כל יום הפצצתי את ביירות"). לציון 40 שנה למבצע שהפך למלחמה, חזרנו לימים ולצלילים ההם.
סי היימן: "שכב שם חייל פצוע קשה ומהתריס הציצה עליו קרן אור שהאירה את הרגל הקטועה שלו"
באופן מעט סוריאליסטי מלחמת של"ג סייעה לנסיקתה של סי היימן בתחילת דרכה כזמרת. היא רצתה להתקבל לאחד מצוותי ההווי של צה"ל, אך לאחר שהבוחן גדי יגיל לא התרשם מכישוריה, היא הוצבה בעוקץ - יחידת הכלבנים של צה"ל. חיילת בודדה ביחידה מובחרת ("הייתי הכי קרבית שיש", אומרת היימן בשיחה עם ynet), שהתגייסה בגיל 17 בזמן שהוריה חיו בלונדון. כששירתה ביחידה במהלך מלחמת לבנון, היימן חייתה את הפער העצום שבין הדי הקרב הקשים שעליהם סיפרו הלוחמים, לבין המציאות הפסטורלית בבסיס אימוני היחידה ליד פתח תקווה. היימן השתחררה ב-1983 והתקבלה למחזור הראשון של בית הספר למשחק בית צבי לצד יעקב כהן, אדם, עידית טפרסון, ג'וליאנו מר ואחרים ונשלחה, עם כמה מחבריה לכיתה, להופיע בפני חיילים פצועים שאושפזו בבית החולים הצבאי בחיפה. "הכרתי אז רק מונולוג אחד ופתאום הייתי צריכה לשיר ולשחק בפני חיילים", היא נזכרת. "לא הצלחתי כל כך לשחק, אז שרתי להם, עם השיער הצבוע שנשאר לי מצילומי הסרט 'שוברים' ועם גיטרה שהיו בה שלושה מיתרים, שירים שהתחלתי לכתוב אז כמו 'גיבור גדול' ו'עולם תעשייתי'".
10 צפייה בגלריה
"כשאני פוגש אנשים שהופעתי מולם, ליד ביירות, הם אומרים לי שנתתי להם דלק לעוד כמה ימים". הופעה במהלך מלחמת לבנון הראשונה
(צילום: יעקב סער , לע"מ)
בהופעה המאולתרת הזאת נולד הרעיון לשיר "מתל אביב לביירות", שהופיע בהמשך באלבום הבכורה המצליח שלה "סי היימן ולהקה מקומית" (1987). "הכתיבה אצלי תמיד מגיעה ממקום רומנטי, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים", אומרת היימן, "שכב שם חייל פצוע קשה ומהתריס הציצה עליו קרן אור קטנה שהאירה את הרגל הקטועה שלו", אותה קרן האור נכנסה לשיר. גם הבובה שעיטרה סיכה שמעצבת האופנה טובל'ה נתנה להיימן, אותה ענדה הזמרת על הז'קט שלה, מצאה בשיר מקום והעצימה את הדרמה והכאב. את השיר השלימה כותרת שהיימן קראה בעיתון "חדשות", שטענה שמתל אביב אפשר לראות את ביירות, כמחאה על הניתוק של אנשי המרכז למול המצב בצפון הרחוק. "עבדתי עם משה לוי על האלבום, ביחד עם להקה מקומית, והתחלתי לכתוב את השיר על הסינתיסייזר. לא הצלחתי לנגן אותו מספיק טוב ומשה הציע שנזמין את רמי קליינשטיין שינגן בו. למרות שלא ממש הכירו אותי אז - הוא הגיע. הוא שמע את השיר, אמר 'וואו' וניגן את הנשמה שלו שם. גם אם לא ראיתי את הכאב של החיילים במלחמה מול העיניים, בהחלט הרגשתי אותו, ולמרות שהייתי בתל אביב לא הייתי מנותקת ממה שקרה שם".
(סי היימן | "מתל אביב לביירות" | NMC)
"מתל אביב לביירות" הוקלט ויצא, ולמרות שלא צולם לו קליפ ("הוא היה ויזואלי מדי", אומרת היימן), הוא הפך לאחד משיריה האהובים ביותר. "הוא התקבל בצורה טובה ונשאר שיר כאב עד היום. יש בו תמהיל של ויזואליות של אמא ובובה, וקצת נאיביות ג'ואן באאז-ית, 'פרט על הגוף שלי במקום על הרובה' - גיטרה שהיא גוף נשי לעומת הנשק הגברי".
"השיר תמיד נשאר מבוקש, גם בהופעות מול חיילים", היא אומרת. ב-10 ביוני היא תשוב אליו במסגרת הופעה בתיאטרון תמונע לרגל יום ההולדת ה-35 של אלבומה הראשון. "זה לא היה שיר כל כך מחאתי באיך שהוא נשאר כמו בימים שהוא יצא", היא מסכמת, "אני חושבת שזה בגלל שבחרתי במילה 'חשה' ולא ב'בטוחה' כי אני לא איזה מדיום שהתיימרה לדעת מי יחזור מהקרבות ומי לא".
דני בסן: "פתאום מצאתי את עצמי במדינת אויב, עם מטוסים שרופים מכל עבר"
אצל דני בסן המלחמה חתמה את הפרק שלו כסולן להקת תיסלם בעוד "חצבים פורחים", שנכתב בעקבות המלחמה, היה משיריה האחרונים. "הרבה לפני המלחמה, כשעשינו את האלבום הראשון, היה לנו הסכם חסות עם בנק לאומי שהיה דבר די חדש אז", מתחיל בסן. "הם שמו את יהבם על חבורת צעירים שנראה שהם הולכים להצליח. הבנק חילק כרטיסים להופעות שלנו למי שפתח חשבון במסגרת מועדון 'חצב', ובמסגרת ההסכם היינו אמורים גם לכתוב המנון למועדון".
כשפרצה המלחמה חברי תיסלם עבדו באולפן על אלבומם השני. "המלחמה הלכה והתארכה", ממשיך בסן, "הייתי אז בן 26 ובכל המלחמות שהכרתי עד אז, בששת הימים וביום כיפור, כל העם היה במלחמה. כאן זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה מלחמה שם בלבנון, אבל בתל אביב החיים המשיכו כרגיל. הלכתי אז להופעה בפארק של הבומטאון ראטס ובוב גלדוף, שהגיעו אליה כמה מאות בודדות של אנשים, הייתי רגיל לראות בפארק הופעות מפוצצות וזה הותיר עליי רושם רע".
(תיסלם | "חצבים פורחים" | מתוך המופע של תיסלם והתזמורת הסימפונית ראשון לציון)
תיסלם סיימו את התקליט ובספטמבר, בסמוך למאורעות סברה ושתילה, הם מצאו את עצמם ביחד עם הגשש החיוור, אילנית ויהורם גאון על מטוס בדרך לביירות במטרה להופיע בפני החיילים שישבו שם. "נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי בביירות, ופתאום מצאתי את עצמי במדינת אויב, עם מטוסים שרופים מכל עבר, ארבע שנים אחרי הסכם השלום עם מצרים", הוא משחזר, "ירדנו מהמטוס והתחלנו לנסוע באוטובוס עם ליווי צבאי לאצטדיון שבו הייתה אמורה להתקיים ההופעה, ובדרך עברנו במחסומים של הפלנגות בעיר התחתית של ביירות שהזכירה לי את חיפה. באצטדיון ראינו חיילים זרוקים בברדק גדול. זה הרגיש לי כמו סצנה מ'אפוקליפסה עכשיו' או מ'מ.א.ש' ולא כמו המציאות. אני חושב שעל יאיר (ניצני, א"ש) זה השפיע מאוד. מכאן נולד 'חצבים פורחים', שיר שמצד אחד מתאר את נופי הארץ היפים בסתיו, עם הגלבוע, התבור, גלי הים והחצבים, אבל התחבאה בו ביקורת עם השורה 'מול הכפר הירוק / בין עצים וגדרות / על אדמות הטרשים / מחפשים שורשים', שהתייחסה להלוויות הרבות שהיו אז בבית הקברות הצבאי בקריית שאול.
"למרות שהיינו צעירים ושהאמירה שלנו הייתה קלילה, בער בנו לעשות משהו שיתחבר למציאות סביבנו", הוא אומר. "אני לא זוכר שמישהו מהבנק הרים גבה כשהם שמעו את השיר, אני חושב שהם בלעו את הפיתיון. ככל שהמלחמה התארכה והיו עוד ועוד הרוגים והתחילו השאלות הקשות, השיר צבר תאוצה וגם המשמעות המחאתית שבו יצאה החוצה". גם 40 שנה אחרי הוא נותר אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה, וגם בסן ממשיך לבצע אותו בהופעות הסולו שלו. "עם השנים לקחתי אותו יותר למקום של בלוז ופחות לפאן שהיה שם במקור, והמסר חזק יותר ככה. הבלוז מתחבר לי עם המוזיקה של מלחמת וייטנאם, ולבנון הייתה הווייטנאם שלנו".
10 צפייה בגלריה
בחודש ספטמבר, בסמוך למאורעות סברה ושתילה, הם מצאו את עצמם על מטוס בדרך לביירות במטרה להופיע בפני החיילים. המחאה נגד המעורבות הישראלית בטבח סברה ושתילה
(לע"מ)
חנן יובל: "כשאני פוגש אנשים שהופעתי מולם, ליד ביירות, הם אומרים לי שנתתי להם דלק לעוד כמה ימים"
את חנן יובל המלחמה החזירה לעסקי המוזיקה. "1981-1982 היו שנים קשות עבורי. חוויתי אכזבה אחרי אכזבה והתחלתי לחשוב שאולי אני במקצוע הלא נכון. שיא הייאוש היה בקיץ 1982, כשהייתי אמור להשתתף במופע גדול שהתבטל בגלל המלחמה. יום לפני שהיא פרצה נפל בן דודי, אורי בילנסקי ז"ל, במהלך פעילות מבצעית בלבנון, והפך לחלל הראשון של המלחמה". המוזיקאי האבל שהתקשה למצוא את דרכו, חבר בשלהי אותה השנה לאהוד מנור. למרות ששניהם גדלו במרחק לא רב זה מזה בבנימינה, הם לא עבדו יחד קודם לכן. "במהלך הפגישות עם אהוד הוא דחף אותי לחזור ולכתוב. נסענו ביחד ברכב הרבה, ובנסיעות האלו הוא לימד אותי כיצד להקשיב לעריכה של תוכניות מוזיקה ולהבין איך ראש של עורך מוזיקלי עובד".
במהלך הנסיעות של השניים במסגרת המופע "ימי בנימינה", עלו הרעיונות לשירים שירכיבו את האלבום "דור", שיצא ב-1985 ושנקרא על שם בנו של יובל. "במהלך הופעה בנהריה אהוד אמר לקהל ש'עכשיו חנן ישיר לכם שיר חדש שלו', הוא ממשיך, "לאחר שסיימתי לשיר את 'דור' התפרץ איש מהקהל וצעק בהתלהבות ש'זו ציונות'. האיש הזה היה סטף ורטהיימר". העבודה על האלבום "דור" המשיכה. במהלך ישיבה של הצמד הפזמונאי הסב את תשומת ליבו שהאלבום המתקרב עשוי לצאת דיכאוני מדי, וכדי להמתיק במעט את הגלולה נולד השיר "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר" הסוגר את האלבום עם משב רוח של תקווה.
כשמאזינים לאלבום "דור" היום, הוא נשמע כשילוב בין כתב אישום לכתב הגנה כלפי רוח הימים ההם. חוץ ממלחמת לבנון, הוא עוסק גם בירידת קרנם של הקיבוצים ודור מייסדי המדינה; דן בחברים שירדו מהארץ ("חברים רחוקים"), ואף מנבא את עליית המוזיקה המזרחית ("ים-תיכוני"). בין שירי האלבום נמצא גם "עד מתי" שנכתב לזכר בילנסקי. "אהוד מנוסה מאוד בכתיבת שירי זיכרון, ולמרות שהכתיבה שלו תמיד אישית היא הופכת ללאומית, כי הוא תמיד אמר לי שהאישי הוא הלאומי", מדגיש יובל.
"הייתה אז תחושה שאין על מי לסמוך ושאין הנהגה שאפשר ללכת אחריה", אומר יובל, "וכשאבא אומר לבנו 'אל תסמוך על הדור שלי', זה הפוך לגמרי ממה שדור ההורים שלנו אמר. אבל בשיר יש גם את האמירה שאני סומך עליך, ויש בו מחאה כמו ב'אין לי ארץ אחרת', ואלו שירים מאוד נוקבים שכל צד פוליטי אימץ לעצמו. בהתחלה אהוד השתגע מזה שהליכוד אימץ את 'אין לי ארץ אחרת", אבל בהמשך הוא הבין שהשיר הזה שייך לגאולה כהן וליוסי שריד באותה המידה. אני שר את 'דור' בכל מיני מקומות וכל המגזרים מאמצים אותו".
האלבום היפה הזה שקצת נשכח (ולא בצדק) עם השנים, הופק בידי יאיר שרגאי והשתתף בו גם גרי אקשטיין ז"ל. במובן מסוים, הוא מתפקד כקפסולת זמן שמתארת היטב את המדינה הסוערת בתקופה שלאחר המלחמה. "אפשר לשרטט את ההיסטוריה של ישראל דרך המלחמות ולפי השירים שנכתבו אחריה", ממשיך יובל, "בשירים האלו היו מחאה, ביקורת וכאב, אבל לא בצורה בוטה, והיום אם אתה לא בוטה לא מקשיבים לך".
"הופעתי מול חיילים בלבנון המון לאורך השנים ואף הוכתרתי כ'אמן מילואים מצטיין'", הוא חותם. "אני זוכר שהייתי מגיע למוצב כשעה לפני ההופעה והכול רגוע, ובדיוק כשההופעה צריכה להתחיל פתאום השטח מתעורר ויש בלגן. הישיבה הארוכה ייבשה לחיילים שם קצת את הרגישות, והמצב הפך לדי סטטי. עד היום אני פוגש אנשים שהופעתי מולם במלחמה ליד ביירות, והם אומרים לי שנתתי להם דלק לעוד כמה ימים".
10 צפייה בגלריה
"עד היום אני פוגש אנשים שהופעתי מולם במלחמה ליד ביירות, והם אומרים לי שנתתי להם דלק לעוד כמה ימים". חייל במהלך מלחמת לבנון הראשונה
(צילום: דוד רובינגר)
דני דותן: "רציתי שנהיה הפסקול האלטרנטיבי של תרבות השכול"
בעוד שאצל יובל המחאה הייתה מרומזת, את זו של הקליק אי אפשר היה לפספס. אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להיגמל" מ-1981, היה מלא בשנאה, בכעס ובהומור שחור. לדברי סולן ההרכב המיתולוגי, דני דותן, "זו הייתה מדינה שמרנית וימנית, בגין היה ראש הממשלה וברדיו שלטו יוצאי הלהקות הצבאיות. היה בא לי שתגיע שעת הזאבים ושכל זה ייעלם". דותן וחבריו שרו שם ש"זו שעתן של ממשלות לשקוע וליפול / זו שעתן של להבות לפרוץ מן השאול". בשיר אחר, "גולם", הם עסקו באובדן של היחיד - "נוצרת בטעות של אבחנה / בין איכות לבין כמות".
למרות הביקורת החריפה, או שאולי דווקא בזכותה, הקליק הושמעו לא מעט ברדיו והופיעו בהצלחה. "הביקורת עלינו הייתה שאנחנו עושים משהו שהוא לא מכאן", אומר דותן כיום, "ואני עניתי שאם זה בעברית - זה הכי מכאן. זה לא שהיינו איזה להקת פאנק אנגלית שלא ראתה מדים בחיים שלה. כולנו היינו במילואים, גם ז'אן ז'אק (גולדברג, המתופף המנוח של ההרכב, א"ש) היה בצידון".
(הקליק | "אל תדליקו לי נר" | NMC)
ב-1982 הם הוכיחו שגם אם הם נשמעו ונראו קצת אחרת, הם הכי מכאן - כשיצא שיר המחאה "אל תדליקו לי נר", שנותר עד היום להיטם הגדול ביותר. "התחלנו לעבוד על האלבום השני (עולם צפוף, א"ש) בדיוק כשפרצה המלחמה, והיו ריבים בלהקה מה להכניס ומה לא. אני רציתי שנהיה הפסקול האלטרנטיבי של תרבות השכול, בלי שירי זיכרון ואנדרטות שחוגגים את המוות", נזכר דותן, "כתבתי את השיר מנקודת מבט של חייל שיוצא לקרב, וזה כמו הפתק שאומרים לך להשאיר. אבל החייל רוצה לחזור הביתה בשלום, לא שידליקו לו את הנר ושהוא יהפוך לפינת זיכרון בבית. הוא לא רוצה למות או להיות גיבור, זה לא שיר שלהקה צבאית יכולה לשיר. רציתי לצאת נגד התרבות של חגיגת הדם הזאת".
דותן מספר על התלבטות קשה בלהקה לפני הקלטת השיר. "הייתה תחושה שבזמן מלחמה אנחנו לא צריכים להגיד את זה. אבל מתי נגיד את זה, כשהמלחמה תגמר? חוץ מזה, אף אחד לא ידע למה אנחנו נמצאים שם ואם המלחמה צודקת". כש"אל תדליקו לי נר" יצא והפך להמנון אלטרנטיבי למלחמה, דותן שמח מאוד אבל גם נכנס קצת לשוק. "השמיעו בגלי צה"ל שיר שלועג לפולחן המוות, אנשים שרו אותו והוא צעד במצעד הפזמונים. אבל זה חלק מהדברים שאני אוהב במדינה - שהקונפליקטים חיים פה כל כך טוב. במוזיקה הישראלית הרבה פעמים יש תחושה שהכול נעים למרות שהמציאות די קשוחה, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתה, והשירים יוצאים מתוקים מדי. בתחילת שנות ה-80, הדבר הלא פופולרי הזה שלנו עבד. חיילים שרו אותו וכתבו את המילים שלו על קירות של בונקרים בלבנון. אני חושב שנשמענו כמו הסאונד האמיתי של ישראל אז, כמו ירי של נשק אוטומטי, רק בהבדל אחד - שאף אחד לא מת".
10 צפייה בגלריה
"חיילים שרו אותו וכתבו את המילים שלו על קירות של בונקרים בלבנון". תיעוד ממלחמת לבנון הראשונה
(צילום: ארכיון דוד רובינגר)
ירדנה ארזי: "שרתי את 'שיר לשלום' מול מאות חיילים במדים, זו הייתה חוויה עוצמתית"
מלהקת פוסט פאנק וניו-ווייב כמו הקליק הגיוני לקבל שירי מחאה. אבל מאחת הזמרות המצליחות באותה העת במדינה, ועוד כזו עם עבר כמפקדת של להקת הנח"ל - קצת פחות. "הביתה" של ירדנה ארזי (במילותיו של אהוד מנור, ולחן של יאיר קלינגר), הפך במהרה לאחד מהשירים הכי מזוהים עם מלחמת לבנון הראשונה, אבל לא רק - אלא גם לאחד מהשירים החשובים והאהובים של ארזי עד היום. "לאורך כל שנות ה-80 לא יכולתי לשיר שירי מולדת רגילים כמו לפני מלחמה", אומרת ארזי היום. היא ביצעה לא מעט שירים כתגובה למלחמה ובהם "שירו שיר אמן", ובעיקר סירבה לשירים שלא התאימו לתחושות הקשות שהיו אז מנת חלקה. כמו למשל כשהוצע לה השיר "חי" (מילותיו של אהוד מנור, לצד לחן של אבי טולדנו), שעבר לעפרה חזה לאחר שוויתרה עליו, ואיתו חזה הגיעה למקום השני באירוויזיון 1983 במינכן. "לא יכולתי לשיר את 'חי' בגלל הטקסט. אז בכל יום היו הרוגים, וזה חלחל ומאוד דכדך אותי. התחלתי לשאול את עצמי, 'מה אנחנו עושים שם ולמה יש עוד ועוד הרוגים?'. אני אזרחית אכפתית עם מודעות פוליטית, ורבים מהשירים שלי בעשור ההוא היו שירי תקווה ותפילה כמו 'עוד נגיע' או 'האישה על האבן', שרלוונטי גם למלחמה עכשיו באוקראינה. בסוף תמיד יש אישה שיושבת על חורבות ביתה ובוכה.
10 צפייה בגלריה
גם 40 שנה אחרי, הזיכרונות מהמלחמה וגם הקהל המאובק שצפה בה - לא מרפים מירדנה ארזי. מלחמת לבנון הראשונה
(צילום: דוד רובינגר)
לא בטוח שהקהל העצום של ארזי באייטיז קלט את הכוונה האמיתית של הזמרת. גם בשיר "בן אדם", שנכתב גם הוא על ידי מנור ושאיתו הופיעה באירוויזיון 1988, יש לדבריה אזכור לתפילת יום כיפור עם בקשה לרחמים על המדינה. "אבל אנשים לא שמו לב לזה בגלל השמלה והסגנון הצועני", היא אומרת. השירים האלו ורבים אחרים זכו לדבריה לתגובות טובות בשעתו, אבל "הביתה" עורר מחלוקת. "המדינה נחלקה אז לשניים, והתלבטה בשאלה אם לצאת או להישאר בלבנון", ממשיכה ארזי. "הופעתי שם מול חיילים וראיתי מראות קשים. משם התחלתי לגבש את תפיסת העולם שלי כאדם וכאמן שבוחר שירים שלא בהכרח יהפכו ללהיטים גדולים".
באחת מהופעותיה הצבאיות בהרי השוף בעומק לבנון, נגמרו לה השירים שהיא תכננה לבצע, וארזי החליטה לשיר בספונטניות את "שיר לשלום" של להקת הנח"ל, "מול מאות חיילים במדים, זו הייתה חוויה עוצמתית". גם 40 שנה אחרי, הזיכרונות מהמלחמה וגם הקהל המאובק שצפה בה לא מרפים ממנה. היא מספרת שאפילו בתום הופעה שקיימה ערב לפני שיחתנו, ניגש אליה אדם שסיפר לה שהוא זוכר שהיא שרה להם בלבנון. את "הביתה" היא מבצעת גם היום וממשיכה להקדיש אותו לחיילים הרבים שנפלו על אדמתה. "נכנסתי ללבנון למרות שלנשים היה אסור לחצות את הגבול, אבל כמו כל ישראלי הצלחתי בקומבינה להיכנס לשם", היא חותמת בגאווה מהולה בעצב. "להופיע בפני חיילים בזמן מלחמה היה הדבר הכי טבעי עבורי לעשות. גילית שם צה"ל אחר, וזו הייתה חוויה מטלטלת. עלינו לשם שמחים וחזרנו עם הזנב בין הרגליים".
10 צפייה בגלריה
"זו הייתה חוויה מטלטלת. עלינו לשם שמחים וחזרנו עם הזנב בין הרגליים". תיעוד ממלחמת לבנון הראשונה
(לע"מ)
שלמה יידוב: "פתאום באמצע ההופעה שמענו יריות ממש בסמוך אלינו וכולם התפזרו"
בין האמנים הרבים שהופיעו בפני חיילי המילואים והסדיר של צה"ל ב-1982 בלבנון, היו גם שלמה יידוב, יוני רכטר, גיד גוב, מוני מושונוב ושלמה בראבא. יידוב מספר ש"כשיצאנו לחזית להופיע בפני חיילים, אשתי הייתה בהיריון מתקדם. המראות שראינו היו קשים, לפעמים לא היינו בטוחים שלחיילים יש בכלל כוח בשבילנו, אבל כשההופעות התחילו ראינו שהם מתחילים ליהנות קצת. אחת מההופעות שלנו בלבנון נערכה באוהל גדול, ופתאום באמצע ההופעה שמענו יריות ממש בסמוך אלינו וכולם התפזרו". יידוב מספר שבראבא היה החבר הכי מאורגן בצוות בכל הנוגע למיגון עם "שכפץ, מימייה וקסדה". בתום המהומה ליד האוהל, יידוב התקשר הביתה כדי לברר מה שלום אשתו. "לא הייתה תשובה, אז התקשרתי לאשתו של יוני שאמרה לי שאשתי בבית חולים ושהיא עומדת ללדת. למחרת הגעתי עם מוני, יוני וגידי ברכב צבאי לקריית שמונה. משם לקחתי אוטובוס והגעתי לבית החולים בסמוך ללידה".
חלק מהשירים שיידוב וחבריו להרכב שרו אז בלבנון, ובהם "ילדי הירח", מופיעים גם בספר התווים שהוציא לאחרונה ויבוצעו גם בהופעתו הקרובה ב-10 ביוני בזאפה הרצליה, עם אסתר רדא. המופע של הסופר-גרופ המוזיקלי-קומי המאולתר הזה זכה לאחר המלחמה להצלחה בשוק האזרחי. זה התחיל מהופעה אחת במועדון צוותא, שהפכה די מהר לשתיים, ומשם - לסדרה ארוכה שחזרה לסיבובים נוספים ב-1985 וב-1991, כשאלון אולארצ'יק החליף את יוני רכטר. "לאורך השנים היו אנשים שהזכירו לי שהופענו מולם בלבנון, ופה ושם אני נתקל בפנים שמגדרות את הזיכרון מהימים ההם", הוא מסכם.
(ערב חד פעמי | מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, שלמה יידוב, יוני רכטר ואלון אולארצ'יק | NMC)
מוני מושונוב, חברו של יידוב להרכב המוזיקלי-קומי ההוא, מספר כיצד החמישייה עלתה צפונה. "מכיוון שאנחנו גם חברים שעבדו ביחד, ארגנו את הצוות במהירות וגויסנו", הוא אומר. "בקיץ ההוא התקיים גם המונדיאל בספרד, ואותי מאוד עניין לנסות ולראות איפשהו איזה משחק בטלוויזיית שחור-לבן קטנה". עם המחשבה הזאת בראש הם נכנסו לאוטוביאנקי שלו, "חמישה אנשים, כשיוני יושב מקדימה עם הפסנתר על הברכיים שלו. בהמשך קיבלנו גם ציוד צבאי ונשק וגם אותם היינו צריכים לדחוף לאוטו. היה צפוף וכל מהמורה בכביש הקפיצה אותנו", הוא נזכר בחיוך.
"הייתה לכל אחד מאיתנו מחויבות - להופיע בפני חיילים ולהעלות להם את המורל. יצרנו מערכונים מתוך המציאות שחווינו", הוא ממשיך. "עשינו חזרות לפני על השירים שנשיר מ'הכבש השישה עשר', דרך כוורת והשירים של יידוב. יצרנו לעצמנו מעין פאזל שבו היו גם מערכונים ממונולוגים מהצגות של בראבא ושלי כמו 'גוג ומגוג שואו'. תוך כדי המלחמה התחלנו גם לכתוב חומרים שהושפעו ממנה, ומהמצב הקיצוני שבו כולנו היינו".
לדברי מושונוב, המפגש ההזוי עם המציאות הצבאית המורכבת והמשתנה תדיר יצרו לא מעט רגעים קומיים. הוא זוכר המתנות ארוכות לבוא הנציג הצבאי שאמור היה לכוון אותם ליעד הבא. "פעם הגיע איזה אפסנאי שלא הבין איך אנחנו מחוברים ביחד וזרק לעברנו 'אש יא'ברבאבא'. הוא אמר לנו שאנחנו אורחים שלו ושאל מה נרצה לשתות. על כל תשובה שענינו לו הוא אמר שאין לו את זה, ממש כמו במערכון 'פגז קומפוט' של הגשש. גם השיר 'מצב רוח טוב' נולד מהמתנה שכזאת בלבנון. חיכינו בג'בל ברוך עד שיגיעו החיילים להופעה, וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות בינתיים, ובגלל האקו של הבטון שהיה שם המצאנו את השיר".
10 צפייה בגלריה
"רציתי שנהיה הפסקול האלטרנטיבי של תרבות השכול, בלי שירי זיכרון ואנדרטות". תיעוד ממלחמת לבנון הראשונה
(צילום: ארכיון דוד רובינגר)
מלבד ההופעות, מהמצב שהיווה אספקת חומר טרייה למערכונים ומהמפגש עם לובשי המדים, מושונוב לא שוכח גם את לבנון כמדינה. "היינו בעליי ובבחמדון, ואתה יושב שם ורואה וילות מפוארות במיוחד שעברו התעללות עוד בימים שהסורים היו שם, אבל אנשים עדיין חיים שם, ופתאום אתה צריך לישון שם. השילוב בין הנוף המאוד יפה של לבנון לבין המצב המלחמתי הנורא שסביבנו גם נכנס למערכונים". וגם מכשירי הווידיאו שחיילי צה"ל החלו להבריח משם: "היה שם חייל שהפך ממש לסוחר כמו ב'מלכוד 22'", נזכר מושונוב.
הצלחת גם לראות איזה משחק מהמונדיאל בלבנון?
"חיכינו להופעה בבית המלון שבו ישבו חיילי הנח"ל, וכשההופעה עמדה להתחיל שאלתי אותם אם מפריע להם שנדחה אותה קצת כדי שנוכל לראות את חצי הגמר בין איטליה לברזיל, והם צעקו שהם מעדיפים את ההופעה. אחרי הרבה שנים מודי בר-און סיפר לי שהוא היה בין החיילים שצעקו לנו שהם דווקא מעדיפים לראות את המשחק".
מלחמת לבנון שיתקה את תחום התרבות בארץ. "כשחזרנו לחיים הנורמליים אחרי שהמלחמה נגמרה, מצאנו את עצמנו בלי עבודה כי הצגות נפלו, ועלה הרעיון שנעלה את הערב שהרצנו במילואים, נעשיר ונעדכן אותו. החומרים ההם שנולדו ממצב מצוקה שבו ניסינו להצחיק ולשמח את החיילים עזרו גם לנו לחזור לחיים", חותם מושונוב.
