סרטיו הראשונים של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, ובמיוחד סרטו השלישי "שיני כלב" (2009) הפכו אותו לדמות המובילה במה שכונה לעיתים "הגל היווני המוזר". ראשון לקבוצה הכוללת גם את אתינה רייצ'ל טסנגרי, פאנוס ה. קוטראס, יואניס אקונומידס וארגיריס פאפדימיטרופולוס. קומדיות שחורות, עם משפחות לא מתפקדות, או מערכות יחסים זוגיות רחוקות מאיזון, ואלמנט משובש ביותר באופני ההתנהגות והתגובה ושבאופן כללי ניתן להגדיר כ"מוזר". סיטואציות קיצוניות, לעיתים סוריאליסטיות, שניתן לפרש אותן, אם ממש מתעקשים, כביקורת חברתית המועברת באמצעות אלגוריה. במקרה של לנתימוס אפשר לחוש בזיקה ליוצרים עם טמפרמנט מאוד שונה. לואיס בוניואל המאוחר ("המלאך המשמיד", "סוד הקסם הבורגני") הכולא את הדמויות שלו בסיטואציות עם הגיון ייחודי, ורובר ברסון שבהשראתו מעצב לנתימוס את אופן הדיבור וההתנהגות נטולי הרגש של הדמויות בסרטיו. באופן פרדוקסלי, לנתימוס מחבר גם בין שני אספקטים מנוגדים של הבימאים: הלעג הסאטירי של בונואל לפסאדה הדתית והמימד הטרנסצנדנטלי בסרטיו של ברסון.
שם: "סוג של חסד" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
ב"שיני כלב" הוצגה משפחה שבה האב כלא את הילדים בבית מאז ילדותם. הוא לימוד אותם שפה שבה למילים המוכרות יש משמעויות חדשות וסכנות איומות אורבות אם יעזו לצאת מהמתחם. ב"הרי האלפים" (2011) אנשים מסייעים להתגבר על האובדן של אדם קרוב באמצעות חיקוי של המת. הסיטואציות יוצאות הדופן המשיכו גם כאשר לנתימוס החל לעבוד עם שחקנים בינלאומיים: ב"הלובסטר" (2015) אנשים בודדים חייבים למצוא אהבה תוך פרק זמן קצר כדי למנוע את הפיכתם לחיה, וב"להרוג אייל קדוש" (2017) רופא נדרש לקורבן של חיי אחד מילדיו כדי לפוגג קללה. ההומור האבסורדי החד והצונן לא מנסה לעצב דמויות שמעוררות חיבה. קל להסיק מכך שלנתימוס הוא מיזנתרופ עם חוש הומור ייחודי שבהכרח יגביל את הצופים בסרטיו.
את לנתימוס המוקדם מלווים הצלם טימיוס בקאטאקיס (בארבעה סרטים), העורך יורגוס מברופסארידיס (כל הסרטים מאז ועד היום), ובמיוחד התסריטאי-שותף שלו אפטימיס פיליפו - שעבד איתו ברציפות מ"שיני כלב" ועד" להרוג אייל קדוש". את פיליפו החליף טוני מקנמרה בשני סרטיו הבאים של לנתימוס – "המועדפת" (2018) ו"מסכנים שכאלה" (2023), והשינוי באופי הסרטים היה ניכר. מעבר להפקה הגדולה יותר, והנוכחות של אמה סטון שהפכה לשותפה יצירתית משמעותית, אלו שני סרטים שבדרכם הייחודית עוסקים בניסיונה של אישה להשיג מעמד אוטונומי ועמדת כוח. סרטים אלו זכו לקהל רב יותר, והפכו את לנתימוס לבימאי בולט בתעשייה ההוליוודית. "המועדפת" היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר (וזיכה את אוליביה קולמן בפרס השחקנית). "מסכנים שכאלה", שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר וזכה בארבעה פרסים (פרס השחקנית לאמה סטון, תלבושות, תפאורה, איפור ושיער).
מפתיע שלא חלפו אפילו תשעה חודשים בין הבכורה של "מסכנים שכאלה" בוונציה, והקרנת "סוג של חסד" (Kinds of Kindness) בפסטיבל קאן. מפתיע שהסרט שנעשה בזמן כה קצר מורכב משלושה סיפורים, ושאורכו הכולל הוא כשעתיים ו-45 דקות, ושיצירתו הייתה, כך לדברי לנתימוס, מאתגרת כמו שלושה סרטים. ולבסוף, הדבר הכי מפתיע הוא ההבדל בין "סוג של חסד" לשני הסרטים הקודמים. אלו היו סרטי ארט האוס שהצליחו להישאר בגבולות הרלוונטיים לפרסי האוסקר. "סוג של חסד" הוא פניית פרסה חדה המחזירה את לנתימוס לשיתוף פעולה עם התסריטאי פיליפו, ולקולנוע אבסורדי, מאתגר, מטריד וכמובן גם "מוזר".
אומנם התקציב גדול יותר (15 מיליון), השחקנים האמריקאיים מפורסמים בקנה מידה בינלאומי, עבודת הצילום היא של רובי ראיין (שצילם את שני הסרטים הקודמים) ויש שימוש רב יותר בצבע ביחס לסרטים שצולמו על ידי באקטאקיס. ברמת התוכן יש הדים ברורים לאלמנטים של שליטה וחוסר היכולת או הרצון להשתחרר ממנה. ריטואלים שפועלים על פי היגיון פסיכולוגי ייחודי, ורגעי חריגה מהמציאות המוכרת. זו אינה חווית צפייה פשוטה – לא באורך ולא בתוכן – והיא עשויה לאתגר גם את חובביו המושבעים של הבמאי. אבל ברור כי לנתימוס הוא במאי שיודע היטב מה הוא רוצה להשיג, ויש לא את היכולת והאומץ הנדרש כדי להשיג זאת, גם במחיר הוויתור על לא מעט מאהדה לה זכו שני סרטיו האחרונים.
3 צפייה בגלריה
אינה חווית צפייה פשוטה – לא באורך ולא בתוכן. מתוך "סוג של חסד"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
שלושת הסיפורים המוצגים מתבססים על אותם שבעה שחקנים, כאשר בכל סיפור הם מגלמים דמויות שונות. אמה סטון, ווילם דפו ומרגרט קוואלי – המשיכו לסרט הנוכחי הישר מ"מסכנים שכאלו". אליהם מצטרף ג'סי פלמונס המוכשר וארבעתם מגלמים את הדמויות הראשיות. אליהם חוברים בתפקידי משנה הונג צ'או, ג'ו אלווין ומאמדו אצ'יי. ישנו גם יורגוס סטפנקוס, חבר ותיק של לנתימוס ופיליפו, שמגלם דמות קבועה שמוכרת רק בראשי התיבות R.M.F הרקומים על חולצתו, ועל שמה נקראים שלושת פרקי הסרט: "מותו של ר.מ.פ", "ר.מ.פ מעופף", "ר.מ.פ אוכל סנדוויץ'". באופן מוזר זוהי דמות המומה, שתקנית ומוגבלת בפעולותיה. הניחוש שלי שמעבר לבדיחה הפרטית של הבימאי והתסריטאי (ואולי כחלק ממנה), סטפנקוס מגלם את המקבילה המהופכת של לנתימוס לדמות המתבוננת ונטולת השם שצצה בכל פרקי הדקלוג של קישלובסקי. רמז נוסף לאופן בו ההתחככות עם הטרנסצנדנטלי מלווה כאן במידה של לעג אבסורדי.
בסיפור הראשון רוברט (פלמונס) נשוי לשרה (צ'או) ויש לו בוס בשם ריימונד (דפו) שמפנק אותם בפרטי ממורביליה שהיו שייכים לספורטאים עתירי תהילה. התמורה היא השליטה המוחלטת של ריימונד על חייו של רוברט – מה הוא אוכל, מתי הוא שוכב עם אשתו, ואפילו דרישה למעשה הכולל סיכון ממשי של חיי אדם. רוברט מגלה שחוסר יכולתו להיענות לתביעה החד משמעית של ריימונד ואשתו ויויאן (קוואלי) תעלה לו באובדן שהוא מתקשה לשאת.
בסיפור השני אבדו עקבותיה של ביולוגית ים בשם ליז (סטון). העלמות זו מערערת את בעלה, שוטר בשם דניאל (פלמונס). קולגה של דניאל (אצ'יי) ואשתו (קוואלי) הם חברים טובים של הזוג, אבל הם מתקשים לנחם את דניאל (כאן מזומן הקאט החד הפרוע ביותר בסרט). כשליז תחזור במפתיע דניאל יגלה אי-התאמות קטנות של התנהגות ביחס לאישה שאותה הוא זכר ויסרב להאמין כי זו באמת אשתו. הדבר יוביל לדינאמיקה זוגית לא קלה.
בסיפור השלישי אמילי (סטון) נטשה את בעלה ג'וזף (אלווין) כדי להיות חברה בכת הנשלטת בידי המנהיג אומי (דפו) ושותפתו (צ'או). היא מצוותת לחבר נוסף בכת בשם אנדרו (פלמונס) ומוטלת עליהם משימת האיתור של אישה בעלת כוחות על טבעיים המאפשרים להחיות את המתים, זאת בהתאם לנבואה שלה הם כפופים. הסיפור השלישי, הארוך ביחס לשני הקודמים, יכול להיראות כסיכום ומיצוי של הנושאים שהדהדו בשניים הקודמים.
הצפייה בסרט מאתגרת, ובוודאי שאינה מומלצת או רלוונטית לכל צופה. לחובבי לנתימוס, בעיקר של סרטים שלוש עד שש בפילמוגרפיה שלו, ההנאה מובטחת. אם לא הבנה כוללת, בוודאי לא בצפייה ראשונה, אז לכל הפחות מהשליטה שלו בדקויות בסוג הדמויות והעולם בו הוא ממקם אותן, ומהתפניות החדות וההתרחשויות הגרוטסקיות. מי שמתחבר לתדר של לנתימוס עשוי למצוא שהן מצחיקות ועשויות להצחיק עוד יותר בצפייה חוזרת.
