מיק ג'אגר עדיין זז כמו מיק ג'אגר. אפילו בגיל 80 שאותו הוא חוגג היום (ד') נדמה שהוא לא מסוגל לנוח לרגע. מי שעוקב אחריו ברשתות החברתיות יכול לראות אותו ממשיך לפקוד בהנאה לא מעט אירועי ספורט כצופה פעיל, עם או בלי ארוסתו הצעירה. וכשהלהקה שלו, הרולינג סטונס, נמצאת בדרכים - והפעם האחרונה שהיא עשתה זאת זה היה בשנה שעברה - הסולן נוהג להסתובב בעיר שבה הלהקה מופיעה, כמעט כאחד האדם. בעוד סולנים גדולים של להקות ענק אחרות משנות ייצור דומות לאלו של הסטונס נראים במקרה הטוב כצל פחות חיוור של עצמם, הפרונטמן של הסטונס מדגים על הבמה ומחוצה לה שהוא קורץ מחומרים אחרים. ג'אגר, שאיבד לא מעט חברים לאורך השנים, עדיין כאן, ואפילו עם תוכניות להשלים אלבום חדש של הסטונס שבו צפויים להתארח שני חברים, וגם הם לא בדיוק צעירים - פול מקרטני ורינגו סטאר. לא רע לאדם שפותח כעת את העשור התשיעי לחייו.
ייתכן שאת התשובה לשאלה כיצד ג'אגר עושה זאת, ועוד בחן נערי שכזה, יש לצאת ולחפש בעבר שלו. לג'אגר ולסטונס תמיד היה חשוב להוכיח את כוחם ואת כישרונם, בין היתר גם לאבא של ג'אגר שרצה שבנו יעשה משהו קצת יותר רציני בחיים שלו. זה היה כך באמצע שנות ה-60 כשחברי הלהקה החלו לכתוב שירים מקוריים, זה התגבר לאורך שנות ה-70 שבמהלכן הם הגדירו כיצד צריך להיראות ולהישמע מופע רוק להמונים וזה כמעט ולא עצר מאז. השיר הכי "חדש" בסטליסט שלהם כבר בן יותר מ-40, וגם אלבום האולפן האחרון והראוי באמת שלהם, Steel Wheels, יצא לפני כמעט 35 שנה, אבל בכל פעם שהם עלו לבמה הסטונס הציעו את אחת מהעסקאות היותר מתגמלות שיכולות להתקיים בין קהל לבין להקה - תשלם לנו לא מעט כסף, ובתמורה תקבל מאיתנו הרבה מאוד. ג'אגר מבין דבר או שניים בערך כלכלי. הרבה לפני שהפך לכוכב רוק עשיר ולמותג-על, הוא למד ראיית חשבון בלונדון. וגם אם הוא שר פעם שאתה לא יכול לקבל את כל מה שאתה רוצה, אין סיבה שתפסיק לנסות לרצות להשיג את זה, אפילו כשאתה כבר בן 80.
הילדים הרעים של הרוק
ג'אגר והסטונס השיגו כמעט כל דבר שהם חלמו עליו ב-62 השנים שחלפו מהרגע שבו הוא וקית' ריצ'רדס נפגשו בתחנת הרכבת בדארת'פורד והבינו שכדאי להם לנסות ולעשות משהו עם האהבה הגדולה והמשותפת שלהם לבלוז אמריקני שחור, ועד לימינו. שנתיים אחרי הפגישה ההיא, וכשהלהקה כבר ספרה לא מעט הופעות במועדוני המוזיקה בלונדון, הם הוחתמו בחברת התקליטים "דקה". אותם האנשים שקודם לכן דחו את הביטלס, מכיוון שהניחו שלהקות בנים שמנגנות רוקנ'רול ייעלמו בקרוב, הבינו שאת העסקה הזו חובה לסגור.
ההבנה הזאת שיחקה לידי הסטונס. הלהקה זכתה לחוזה תקדימי למדי במושגים של אותם הימים, ובמסגרתו הוצעו לה תמלוגים משופרים עבור השמעת השירים, זכויות על המאסטרים ובעיקר - חופש פעולה יצירתי. אחרי שהמשא והמתן הסתיים בהצלחה והרקע הכלכלי של ג'אגר שלא הזיק לאינטרס של הלהקה - הסטונס החלו להקליט בקצב מהיר. בתחילה היו אלו בעיקר קאברים לשירי בלוז ואר אנ' בי. בהמשך, כשג'אגר וריצ'רדס עברו לכתוב חומר מקורי, הסטונס עלו על דרך המלך בזכות הסינגל (I Can't Get No) Satisfaction שהופיע בקיץ 1965 והיה בין מבשרי עידן השחרור המיני של אמצע הסיקסטיז. בהמשך הם הפכו לילדים הרעים של הרוק - אלו שההורים פוחדים מהם והילדים רוצים להיות כמוהם. בסצנה המוזיקלית השוקקת והצפופה של בריטניה ההיא, הדימוי הזה היווה יתרון עצום, והסטונס לא התכוונו לוותר עליו.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
הם תחזקו את הפרסונה הזאת לא רק בשירים שהם החלו להקליט, אלא גם בחיבתם לסמים, בעיקר של שלושת הכוחות המניעים בלהקה אז: ג'אגר, ריצ'רדס, והגיטריסט השני בראיין ג'ונס. האחרון יעוף מהלהקה ויימצא מת בבריכת השחייה שלו עוד לפני שהעשור יסתיים; השני ילחם בהתמכרותו ארוכת השנים למחט עד שינצח אותה; והראשון, ג'אגר, שניצל בינתיים ממאסר בגין אחזקת כדורים ממריצים, למד להלך בין הטיפות. מחד, הוא רתם את השערוריות שנקשרו בשם הלהקה כדי להעצים את הדימוי הפרוע שלה. מאידך, הוא טען שהוא רק קורבן שהתקשורת נהנית לצלוב ולהפוך למעין שטן. את יתר העבודה עשתה המוזיקה.
ועוד איזו מוזיקה. במאי 1968, וכשיום הולדתו ה-25 של ג'אגר התקרב, יצא אחד מהשירים הגדולים ביותר של הלהקה עד אז (ובכלל) - Jumpin' Jack Flash שאותו כתב הסולן עם ריצ'רדס. הסינגל הזה החזיר את הסטונס לבלוז השחור, ופתח את תור הזהב שלה שנמשך עד 1973. חמש שנים שבמהלכן הלהקה שירטטה וחיזקה את הקשר שבין הבלוז לבין הרוק, עברה טלטלות (כולל מוות של גיטריסט אחד והחלפתו באחר) וכתבה כמה מהאלבומים המבריקים בתולדות הרוק, וביניהם Beggars Banquet, שהקלטותיו הסתיימו החודש לפני 55 שנה.
עם המפיק המוזיקלי החדש שלהם, ג'ימי מילר, הסטונס מודל 1968 הבינו שהם חייבים להישמע אחרת. האלבום הקודם שלהם, Their Satanic Majesties Request, שאופיין בצליל פסיכדלי ועטיפתו הזכירה את Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של הביטלס, זכה אמנם למכירות נאות, אך הלהקה לא ביצעה שירים ממנו בהופעות, וגם בהמשך דרכה מיעטה לשוב אליו. קצב העבודה הגבוה התיש את חברי הלהקה, וגם המנהל שלהם בדיוק פוטר והוחלף באחר – באלן קליין, שבהמשך ניהל גם את הביטלס לתקופה קצרה (במקביל). להקות אחרות היו מתפרקות בנסיבות דומות. הסטונס נסקו למרות כל אלו.
הנגינה שלהם השתפרה ושיריהם החדשים היו מסעירים יותר, אך השינוי העיקרי התרחש אצל האדם שבפרונט. ג'אגר הלבן החל לשיר ולנוע על הבמה כמו זמר שחור, תוך שהוא שואב השראה מארית'ה פרנקלין, מטינה טרנר, מג'יימס בראון ומליטל ריצ'רד. הסטונס החלו להפוך למכונת הופעות שקשה לעמוד בפניה, אך גם בהאזנה ביתית ההרכב הטוב ביותר שלהם (זה שפעל בקו התפר שבין שלהי הסיקסטיז לבין ראשית הסבנטיז) הציע חוויה יוצאת דופן שהושקה עם אלבום ענק, שאחריו הגיעו שלושה נפילים נוספים.
המאבק המתקיים תדיר בין הטוב לבין הרע
לכל אלבום גדול יש לרוב גם עטיפה איקונית. גם ל-Beggars Banquet הייתה אמורה להיות אחת שכזאת, שהולידה - איך לא - מיני שערורייה. בניגוד למקובל אז, על העטיפה לא הופיעו חברי ההרכב, אלא תא שירותים מטונף שעל הקיר שמעל מכסה האסלה הפתוח נראו כתובות גרפיטי. בחברת התקליטים של הלהקה הזדעזעו למראה העטיפה ועיכבו את יציאת האלבום, שהודפס לבסוף עם עטיפה לבנה ונקייה (עטיפת השירותים הופיעה רק כשהאלבום יצא בדיסק בשנות ה-80). למרות העטיפה הסטרילית החדשה, מי שהצטרף למשתה הקבצנים הפרוע של הלהקה הופנט מיד, ככה זה כשהשטן שר לך באוזן, שותפו שולף ריפים לאורך האלבום, וג'ונס, סגנו השני, זורח עם גיטרת הסלייד האיטית שלו בשיר בלוז כמו No Expectations.
האלבום נפתח עם אחד מהשירים הגדולים של הסטונס - Sympathy for the Devil, שבהקלטתו השתתפה גם מריאן פיית'פול, בת הזוג של ג'אגר אז, שמגלם פה את השטן. הוא יסביר לימים שהשיר נכתב בסגנון ששאב השראה ישירה מהמשורר שארל בודלר, מהרומן "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב ומבוב דילן. על כתפי ענקים שכאלו הוא נשען כשכתב את השיר שאותה ראה כבלדת פולק. ריצ'רדס הציע כיוון שונה ללחן, והשיר זכה לקצב הולך ומתגבר, עם תיפוף בסגנון אפריקני וכלי הקשה שמשכו אותו למחוזות הסמבה. המקצב הפועם, הפסנתר המרקד של ניקי הופקינס, קריאות ה-woo-woo בפתיחה (שמתגברות לאורך השיר), והגיטרה של ריצ'רדס שמצטרפת לקראת סופו לדואט עם האנחות של ג'אגר, הכניסו את המאזין לטרנס. אחד מאלו היו העיתונאי האמריקאי האנטר ס. תומפסון שערך את מסע הסמים הנודע שלו לעיר החטאים (שהונצח בספר ובסרט "פחד ותיעוב בלאס-וגאס") כשהוא שמע את השיר הזה בלופ באוטו.
ג'אגר הסביר פעם שהשיר הארוך הזה - שהפך ללהיט למרות שלא הופץ כסינגל - מתאר את המאבק המתקיים תדיר בין הטוב לבין הרע, ושזו למעשה גרסת השטן לשורת אירועים היסטוריים טרגיים: מהצליבה של ישו, דרך מלחמות הדת באירופה, המהפכה הבולשביקית, שתי מלחמות העולם ועד לרצח של ג'ון ובובי קנדי. בגרסה המקורית של השיר שנקרא קודם לכן The Devil Is My Name הופיע רק קנדי אחד, הנשיא המנוח. הבן השני מהמשפחה הראשונה של אמריקה, נכנס אל השיר לאחר שהתנקשו בו ב-1968. "מי ירה בקנדיז?", שואל ג'אגר ומיד משיב שזה היה "אני ואתם".
למול העיבוד המוזיקלי המשלהב, הטקסט מעורר מעט אי נחת, אך ג'אגר - למרות הסימפתיה שלכאורה הוא מפגין כלפי השטן - לא מזכיר אותו לאורך שש ורבע הדקות שבהן נמשך השיר. הזמר, שהפך פה למעין פרקליטו של השטן, פורש באוזני המאזינים את עוצמת הרוע הממתינה לשעת כושר. השיר המבריק והמתריס הזה, שבעקבותיו הואשמו חברי הלהקה שהם סוגדים לשטן, מדגים עד כמה מומלץ למוזיקאים לצאת מאזור הנוחות שלהם. ולראייה, Sympathy for the Devil היווה גם את הבסיס לסרט הפילם-נואר האוונגרדי של הבמאי ז'אן לוק גודאר, שעקב אחרי הקלטות האלבום. יתר חלקי הסרט היו פוליטיים יותר, וכללו מסר מרקסיסטי ותיעוד של חנות ספרים שמכרה קומיקס לצד ספרים נאציים. אגב, לפני שגודאר סגר עם הסטונס על השתתפותם בסרט, הוא פנה בהצעה דומה לחברי הביטלס, שסירבו.
בדומה לביטלס, גם הסטונס של שלהי הסיקסטיז חיפשו דרכים להרחבת הגבולות האמנותיים שלהם, אך יותר מהראשונים, הם הכניסו פוליטיקה לשירים שלהם. Sympathy for the Devil לא היה הרגע היחיד באותו אלבום איקוני שבו הסטונס נגעו באקטואליה. ב-Street Fighting Man, הסינגל היחיד שיצא מהאלבום, הם עסקו במהומות הסטודנטים באירופה ובמחאת הצעירים בארצות-הברית נגד מלחמת וייטנאם. לצד התייצבותם לצד המוחים, ולמרות שג'ונס כבר איבד מכושרו, החליטה הלהקה לחגוג את צאת האלבום בהופעה באוהל קרקס שיועדה לשידור בטלוויזיה. משתה הקבצנים של ג'אגר, ריצ'רדס, ג'ונס, הבסיסט ביל ויימן, המתופף צ'רלי ווטס והפסנתרן שלהם הופקינס, הפך חמישה ימים אחרי צאת האלבום לקרקס רוקנ'רולי שאליו הוזמנו ג'ון לנון (עם יוקו אונו כמובן), אריק קלפטון, להקת המי, ג'תרו טאל, פיית'פול, אמן הבלוז טאג' מאהל והכנר עברי גטליס. למרות השמות הנוצצים, קשה להחשיב את ההופעה הזו כאחד מרגעי המפתח בתולדות הלהקה.
8 צפייה בגלריה
מיק ג'אגר,ז'אן לוק גודאר ובריאן ג'ונס
(צילום: Keystone Features/Hulton Archive/GettyimagesIL)
בשלהי אותה שנה פלאית ג'אגר וריצ'רדס השלימו עוד שיר ענק אחד - You Can't Always Get What You Want, שיופיע באלבומם הבא, Let it Bleed, שיצא ב-1969. רגע לפני תום העשור, הסטונס הספיקו - לצד פיטורי ג'ונס שגם מת בינתיים, והחלפתו בגיטריסט הנפלא מיק טיילור - להיפרד גם מחברת התקליטים שלהם, לערוך מופע ענקי בהייד פארק, ולייסד לייבל עצמאי עם לוגו השפתיים והלשון המשורבבת. ג'אגר חבש מעתה שני כובעים על ראשו: לצד היותו הסולן וכותב הטקסטים של הלהקה, הוא הפך גם למנהל העסקי שלה. במבט לאחור, קצת קשה להכריע באיזה מבין שני התפקידים הוא הצליח יותר.
אם הביצוע באולפן של Sympathy for the Devil היה אחד מהשיאים של הסטונס, הרי שההופעה שבה הוא בוצע שנה לאחר מכן, היא רגע השפל הגדול ביותר שלה. הלהקה, שלא הופיעה בפסטיבל וודסטוק, רצתה להעמיד פסטיבל מוזיקה גדול משלה שבו יופיעו לצידם הרכבים מושכי קהל כמו סנטנה, ג'פרסון איירפליין וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. למרות התוכנית האמנותית המרשימה הפסטיבל שהתקיים ב-6 בדצמבר במסלול מרוצי המכונית באלטמונט, קליפורניה, היה אסון מתמשך שבמהלכו נרצח מרדית' הנטר, מעריץ אפרו-אמריקאי של הלהקה, בידי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהינום" שהסטונס שכרו (בתמורה לארגזי בירה) לטובת אבטחת האירוע. ג'אגר אמנם ניסה להרגיע את הרוחות מהבמה, ובניגוד למיתוס, הרצח האכזרי לא בוצע כשהלהקה ניגנה את Sympathy for the Devil, אך האסון הזה הפך לאקורד הסיום העצוב של הסיקסטיז, ולכתם ענק במורשת של הסטונס.
עדיין מתגלגלים ביחד
הסטונס הוציא עוד שני אלבומים גדולים בראשית הסבנטיז, Sticky Fingers, ו-Exile on Main Street הכפול שחנכו את הלייבל הפרטי שלהם, ובעיקר המשיכו להופיע, אבל בעיות הסמים של ריצ'רדס פגעו ביחסיו עם השותף ולמעשה הבוס של הלהקה - ג'אגר. באמצע אותו עשור, אחרי שגם המפיק המוזיקלי מילר פוטר (בגלל שימוש בסמים), והלהקה שוב החליפה גיטריסט (הפעם את טיילור ברוני ווד, שעדיין שם), היה נראה שהסיפור שלהם נגמר. אבל הם חזרו בגדול לקראת סוף העשור. ושוב ושוב בעשורים הבאים. נדמה שהסיבה שהסטונס עדיין מתגלגלים ביחד, לא נובעת רק מהתשוקה שלהם לנגן ביחד. הם ממשיכים - למרות מערכת היחסים המאוד מורכבת בין ג'אגר לריצ'רדס והמחלוקות האמנותיות ביניהם – גם בגלל שהם לא הצליחו להעמיד לעצמם אלטרנטיבה בת קיימא.
ג'אגר דווקא ניסה להסתדר בלי הסטונס. כבר ב-1970 הוא שיחק בשני סרטים (Performance ו-Ned Kelly), והוא שב למסך הגדול עוד שלוש פעמים בשנות ה-90 ובראשית המילניום. למרות הכריזמה הבימתית שלו, קשה לסכם את הופעותיו בקולנוע כהברקה, והסרטים נכשלו. גם קריירת הסולו המוזיקלית שלו הייתה פושרת למדי, בטח בהשוואה לזו של יוצאי להקות ענק אחרות. ולמרות שאפשר היה לאתר כמה רגעים יפים בכל אחד מארבעת האלבומים שהוא הוציא, הם לא דגדגו את ההצלחה שהוא ידע עם הלהקה. גם להיט הסולו הגדול ביותר שלו, Dancing in the Street, הוא לא בדיוק יצירה מקורית, אך הביצוע שלו ושל דייויד בואי לקלאסיקת הסול הזו כבש את המצעדים בקיץ 1985, ולא פחות חשוב מכך, כל ההכנסות ממנו זרמו למיזם הצדקה Live Aid של בוב גלדוף. וכך, האיש שהשתתף פעם בהקלטת הלהיט של קארלי סיימון, You're So Vain (שאגב, לא נכתב עליו), נאלץ ללמוד כמה שיעורים במגבלות הכוח בחייו.
8 צפייה בגלריה
חזרו ובגדול. קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
מי שצפה ב"להיות רולינג סטון", סדרת הדוקו היחסית טרייה על הלהקה, קיבל שם ג'אגר מבוגר ומפויס. על הבמה הוא עדיין נראה כאדם נטול גיל, אך מאחורי הקלעים הוא התגלה כהכלאה בין מנהל שיווק שלא מחדש הרבה לבין מנכ"ל שחושב בעיקר על טובת המותג שלו, ומבין שאין טעם לסגור מפעל כל עוד יש בו עובדים זמינים ולקוחות שמחכים לסחורה היקרה. בגיל 80 ג'אגר רחוק מלהיות יצרן השערוריות וחובב ההרפתקאות המיניות שהוא היה לאורך הסיקסטיז והסבנטיז. ולמרות שלא פעם נראה ששורת הרווח היא היחידה שמניעה אותו, ג'אגר לא הפך לקלישאת רוק אפילו בגיל 80. מתברר שיש כאלו שכן יכולים להשיג כל מה שהם רוצים.
