A Mad Max Saga, מכריזה כותרת המשנה של "פיוריוסה" (Furiosa), ובכך ממקמת את הסרט בתוך יקום שמוגדר על ידי הנעדר שלו. דמותו של מקס אמנם צצה לרגע בסרט (בגילומו של ג'ייקוב טומורי שהיה כפילו של טום הארדי ב"מקס הזועם: כביש הזעם"), אבל סרטו החדש של ג'ורג' מילר פועל ביקום קולנועי שהולך ומתנתק מהגיבור שלו ומעצב דמויות שכל אחת מהן עשויה לצבור נפח משלה בהמשך. סדרות סרטים לא מעטות נדרשות היום למושג "יקום קולנועי" כדי לחבר באופן רופף או מאולץ בין סרטי זיכיון, אבל במקרה של מקס הזועם מדובר במרחב שהוא חוצה עשורים, מסורות קולנועיות ואפילו טכנולוגיות - תוך יצירה של עולם שבו זיכרון ומיתולוגיה קולנועיים נפגשים עם דור חדש של דמויות וצופים. מילר מחבר בין כל אלה באופן שאינו פחות ממעורר השתאות.
"פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" – טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט הראשון בסדרה, או מה שנכון יותר לקרוא לו עתה יקום, עיצב כמה מיסודותיו של העולם הפוסט-אפוקליפטי, באופן שמייצר חלוקה קולנועית ברורה בין "לפני" ו"אחרי". "מקס הזועם" (1979) היה למעשה מערבון אוסטרלי בעל מאפיינים עלילתיים בסיסיים למדי (הוא הגיע מיבשת שתוצרתה הקולנועית לא הייתה מוכרת עד אז בעולם, והצלחתו הקופתית והביקורתית בהחלט מיקמה אותה על מפת הקולנוע העולמי) – והעובדה שזיכרון הסרט הזה מהדהדת תוך כדי הצפייה ב"פיוריוסה" מדגישה את עוצמתם של דימויי הסייברפאנק שהלכו והשתכללו מאז, בין היתר תודות לשימוש ב-CGI. קשה לחשוב על עוד סדרת סרטים שקו ישיר נמתח בין הפרק החדש בה ובין הסרט הראשון שנוצר 45 שנה קודם לכן. קשה לחשוב גם על עוד סדרת סרטים שההתנעה-מחדש שלה (ביטוי מתבקש בהקשר הזה), 30 שנה אחרי "מקס הזועם וכיפת הרעם" (1985), יצרה אפקט משמעותי כל כך: "מקס הזועם: כביש הזעם" (2015) התקבל בהתלהבות ביקורתית וזכה בשישה אוסקרים. הוא גם התאים עצמו, כמעט כמו נולד מחדש, אל עידן MeToo# דרך דמותה של פיוריוסה, שבסרט ההוא גולמה בידי שרליז ת'רון.
"פיוריוסה" כמו מבקש לברוא מחדש את דמותו המיתית של מקס רוקטנסקי, שוטר הדרכים הנוקם, דרך יצירה של דמות מיתולוגית חדשה, נשית (למעשה, התסריט נכתב - על ידי מילר וניק לטוריס - עוד לפני ש"כביש הזעם" צולם). יתר על כן, בתבונה רבה הוא לא בוחר להמשיך את עלילת הסרט הקודם, שבו נכנס טום הארדי לנעלי מל גיבסון כמקס, אלא יוצר פריקוול שבו נבראת דמותה של פיוריוסה תחילה כילדה-לוחמת החווה אירוע טראומטי, ואחר כך כדימוי האישה-נוקמת שהפך דומיננטי מאוד בעידן הנוכחי. זהו סיפור-מיתוס לידתה של האישה הלוחמת שבסרטו של מילר הופכת למעין אבטיפוס - או שמא אם-טיפוס - של כל הנשים הלוחמות, והוא כולל אפילו דימוי בלתי נשכח של גלעין אפרסק שהגיבורה שומרת עליו מכל משמר, והפיכתו לעץ בסופו של הסרט היא אולי הביטוי הנפלא ביותר שאפשר להעלות על הדעת של נקמה וסירוס המביאים בעקבותיהם חיים ומצמיחים את המיתולוגיה הנשית. זהו, במילים אחרות, סרט אקשן פמיניסטי שמייצר דיאלוג לא רק עם דימויי הגבריות האלימה והפסיכוטית ששלטו בסדרה מראשיתה, אלא גם עם דמות השליטה האכזרית של "ברטרטאון" שגילמה טינה טרנר ב"מקס הזועם וכיפת הרעם" - הדמות הנשית הדומיננטית היחידה ביקום הזועם עד בוא פיוריוסה.
3 צפייה בגלריה
אניה טיילור ג'וי היא האישה-הנוקמת. מתוך "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
עלילת "פיוריוסה" מחולקת לשישה פרקים שכל אחד מהם מפתח את המיתוס הדיסטופי שכולל את המתחים בין חברת נוודים להתיישבות קבע, פראיות מול תרבות, שממה מול שפע, ונשיות מול גבריות, ממש כפי שזה במערבונים הקלאסיים שאליהם מתייחסים "פיוריוסה" והיקום הזועם בכלל. הסרט נפתח כאשר הילדה פיוריוסה (אליילה בראון המרשימה) נחטפת על ידי חבורת אופנוענים ברברים מגן העדן החבוי שבו היא מתגוררת עם שבטהּ ומכונה "המקום הירוק של האימהות הרבות". אמה (צ'רלי פרייזר) יוצאת למרדף אחריה אך נלכדת על ידי אנשיו של הלוחם האכזר דמנטוס (כריס המסוורת'), המבקש למצוא את המקום הפורח, מעין ארקדיה, שממנו הגיעו האם ובתה. אחרי שהוא מחסל את האם לנגד עיניה, דמנטוס מגדל את פיוריוסה כבתו.
בבגרותה, כעת מגולמת בידי אניה טיילור-ג'וי, פיוריוסה נעשית מעורבת במלחמות שבטיות בין דמנטוס ובין אימורטן ג'ו (לאצ'י הולם), שבו מורדת פיוריוסה ב"כביש הזעם" ומובילה בעקבותיה את שפחותיו אל חירותן. כמה מהדמויות כאן - כמו the people eater, המצורע בעל כיסוי-האף ממתכת - וגם חלק מהדימויים והאתרים (חוות הקליעים, המקום הירוק, גזטאון) יהיו מוכרים למי שזוכרים את הסרט הנ"ל, אבל גם בלי הידע המוקדם הזה ההנאה וההבנה אינן נפגמות. פיוריוסה היא עתה הגרסה הנשית של מקס הזועם, ואת המסע שלה הביתה שהוא גם מסע נקמה באב-אל דמנטוס היא עושה בחלקו עם פרטוריאן ג'ק (תום ברק), נהג אחת מאותן משאיות דלק הרסניות שהפכו לסימן ההיכר של הסדרה, והוא פחות או יותר הדמות הנדיבה היחידה בעולמה של פיוריוסה.
3 צפייה בגלריה
גבריות סדיסטית, פסיכוטית. מתוך "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כקודמו, "פיוריוסה" הוא סרט שכולו ספקטקל של תנועה מכנית. נדמה שמילר חותר כאן ליצירה של קולנוע מופשט, קולנוע שכולו קינטיקה של גוף ופלדה, קולנוע שחותר אל מקורותיו ואל הראשוניות שבו. לאיש כמדומה לא אכפת שפיוריוסה בבגרותה מופיעה לראשונה בסרט רק כעבור כשעה, ושגם אז היא בקושי מדברת. המושג "בית" מעולם לא היה מזוהה עם חברת הנוודים הפוסט-אפוקליפטית של סרטי "מקס הזועם", אבל פה הוא מתקיים באופן משכנע. הדרך הביתה חרוטה על זרועה של פיוריוסה, אותה זרוע שהיא תאבד ותחליף באחת מכנית במהלך הסרט (זהו לא ספוילר למי שמכיר את הדמות מ"כביש הזעם"). החיבור של נקמה נשית בגבריות סדיסטית עם גן פורח, עץ במקרה שלפנינו, מזכיר באופן משונה את הדרך בה נחתם "מסכנים שכאלה" – פיוריוסה ובלה בקסטר-אמה סטון כגיבורות של אודיסיאה נשית של נקמה ומימוש עצמי פמיניסטי.
בגיל 79 ג'ורג' מילר מוכיח שהוא במאי האקשן הטוב ביותר שאפשר למצוא. החתירה שלו אל היסודות הקדומים של החברה האנושית, משולבת בפנייה אל הקולנוע בצורתו הראשונית ביותר – תנועה - מקבלת בסרטי היקום הזועם ובסרט הזה בפרט ביטוי מושלם. "פיוריוסה" לוקח את העולם הדיסטופי של מקס ומשליך אותו בעוצמה אל הקינטיקה והטכנולוגיה של המאה ה-21. כמו "כביש הזעם", גם זהו סרט על לידה מחדש בעולם שמזוהה עם אלימות ומוות – ובשני המקרים זוהי לידתה מחדש של דמות מיתית (מקס, פיוריוסה) שמגדירה מחדש את ההיבטים האידיאולוגיים ואת החזון הקולנועי שמלווים את הסדרה מראשיתה. גם עבור מילר עצמו, החזרה לעולם הזה היא, בכל פעם, סוג של לידה מחודשת. כאשר הוא יוצא ממנו, למשל ב-"3000 שנים של כמיהה" (2022) או "השמן של לורנצו" (1992), נדמה שהוא פשוט לא במקומו. מוזר אכן שהמלך הבלתי המעורער של הפוסט-אפוקליפסה זכה באוסקר היחיד שלו על סרט אנימציה בכיכוב פינגווינים מרקדים ("תזיזו ת'רגליים" מ-2006).
3 צפייה בגלריה
מאת במאי האקשן הטוב ביותר שאפשר למצוא. מתוך "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
"פיוריוסה" הוא סרט בומבסטי. אבל מה שיכול להיחשב כפגם נהפך כאן להישג. לפני תשע שנים זכה "כביש הזעם" בשישה פרסי אוסקר והיה מועמד גם לפרסי הבימוי והסרט הטובים ביותר. הישג נדיר לסרט מסוגו. בנוסף, הסקרנות שעוררה מאז המשכה של הסדרה (מילר תכנן לביים פרק נוסף בסדרת "מקס הזועם" אך תביעה משפטית מול אולפני האחים וורנר עיכבה את הפרויקט שגורלו כרגע אינו ידוע) רק מעידה על תקפותה ברגע ההיסטורי והתרבותי הנוכחי שבו דיבורים על אפוקליפסה עולמית ממשמשת ובאה הופכים שגורים. "פיוריוסה" הוא סרט מלהיב בכל קנה מידה שהוא, קולנוע ענק, ספקטקולרי וסוחף. אניה טיילור-ג'וי נכנסת היטב לעולם הגיהינום על גלגלים שמציע היקום של מקס הזועם, וכן – אפילו מלחמת ששת הימים נזכרת פה, למי שמחפשים בכל סרט את הגאווה הישראלית.
