שעת בוקר מוקדמת.
אני יושב בסלון.
מאכיל את הקטנה ולא מצליח להוריד ממנה את המבט.
זה גיל כזה שאפשר לבהות בהם שעות.
היא שמנמנה ופלאפית כמו ענן לבן.
כל כמה דקות היא שולחת לעברי חיוך לא רצוני ואני נמס.
מדי פעם היא קורצת לי כדי לפלרטט.
החלב ניגר לה בצידי השפתיים והיא משמיעה את הקולות הכי חמודים בעולם.
התגלמות הטוב והטוהר והתום.
הלב שלי מתרחב לממדים שלא ידעתי שהוא מסוגל.
אני מרים ראש לטלוויזיה.
דניאל הגרי מודיע בקול ממלכתי וסדוק על ששת החטופים שנרצחו בשבי –
עדן, אורי, אלכס, אלמוג, כרמל והירש.
השמועות כבר בעבעו במהלך הלילה, אבל עכשיו זה רשמי.
היד שבה אני מאכיל את הקטנה מתחילה לרעוד.
אני בוהה במסך ומרגיש שהבטן שלי מתהפכת, כאילו אני בירידה מטורללת של רכבת הרים.
כל חלק בגוף שלי רוצה לזעוק ולצעוק אבל הקטנה אוכלת מהבקבוק ואני צריך להחזיק אותה ואת עצמי.
אני מקשיב לדיווחים ומנסה לדמיין מה עבר עליהם.
כאילו שאפשר.
התגלמות הרוע והאופל והחושך.
הלב שלי מתכווץ.
אני מוריד את המבט, הקטנה בוהה בי בעיניים שעוד לא ראו כלום.
הלב שלי שוב מתרחב.
אני מרים את המבט למסך ורואה את תמונותיהם של השישה.
הלב מתכווץ.
ושוב מבט לקטנה.
הלב מתרחב.
ומתכווץ.
ומתרחב.
וככה, בחודש האחרון - אני חי את חיי בין חושך לאור.
בין ייאוש לתקווה.
בין קושי לרוך.
שתי חזיתות.
שתי תנועות נפש מנוגדות.
שני זרמים מקבילים שהלוואי שלעולם לא ייפגשו.
אני מגדל תינוקת שכל כולה אור.
אבל חי בתקופה שכל כולה חושך.
הבית שלנו עמוס בדובים פרוותיים. בשמיכות ורודות. במוצצים וטיטולים ובקבוקי חלב.
עמוס בכל מה שילדה חדשה מביאה איתה – צמיחה. שמחה. התלהבות. תקווה.
והבחוץ עולה בלהבות. מודעות אבל על קירות. בתים עולים באש. חיים נקטעים. עולמות נרמסים. אנשים מתרסקים.
איזה ניגוד משוגע לחיות בו.
והיא, היא זקוקה לכל העדינות שבעולם.
אבל הנפש והגוף כל כך מתורגלים בקושי ובזעם.
התחספסנו בשנה האחרונה.
ולוקח לי זמן לעשות את המעברים.
מהריח שבחוץ - ריח פיח סמיך - לריח שלה, שצריך לייצר ממנו בקבוקי בושם.
משירי השכול והזיכרון והמלחמה - לבייבי מוצרט שלה שממלא את הבית בעיגולים של רוך.
מהאספלט השחור עליו אנחנו צועדים כדי לצעוק שיחזירו אותם הביתה - לחלב הלבן, הבסיסי, הראשוני שאותו היא גומעת.
היא צורחת מגזים, הקטנה שלי.
כן, כן, ניסינו הכול – נמר על העץ וטיפות ושמן, אבל יש דברים שפשוט צריך לעבור דרכם.
אני מבטיח לה שהכאב הזה יחלוף.
על זה אני יכול לחתום.
לגבי כל השאר, אני עוד לא בטוח.
היא מתפתלת ומאדימה וצווחת את נשמתה.
הלוואי שזה הכאב הכי גדול שתחווה בחייה.
אני עומד ובוהה בה מעל מיטתה כשהיא ישנה.
מעליה תלוי מובייל עם פרפרים.
אני מתפלל לאלוהים – אמן וכל החיים היא תרים את המבט ותראה פרפרים ולא טילים.
"אתה נראה עייף".
זה המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בחודש האחרון.
ואני באמת עייף.
עייף מסיבות כל כך טובות. עייף מסיבות כל כך גרועות.
אני עייף כי אני קם בלילה לילדה.
והאכלות.
וריצות.
וסידורים.
ועלייה לרגל תמידית כי המשפחה והחברים התמכרו אליה גם הם.
ואני עייף, כמו כל המדינה הזאת.
כי כל פעם הגבול נמתח עוד קצת.
כי זה כבר סוריאליסטי.
כי אין לי מספיק עיניים לבכות על הכול.
ואין לי מספיק דונמים בנפש להחזיק את הכאב.
אני ממשיך לבהות בתמונותיהם של ששת החטופים.
מריץ בראשי את התמונות של כל אלה שעדיין לא הוחזרו.
שואל את עצמי מה עוד צריך לקרות פה כדי שיחזירו אותם הביתה.
אני חושב על השם שבחרנו לילדה – דרור.
עד כמה לא מובן מאליו החופש פה.
הלוואי שהשם הזה יביא עימו גם בשורה חדשה.
במתח הזה, בין מלמוליה המתוקים של התינוקת לבין דמעותיה המלוחות של המדינה, אני חי.
מה ינצח בסוף? אני לא יודע.
הילדה או העולם שבחוץ.
מה יציף את מה?
מה יגבור על מה?
הילדה שלי היא כמו בול עץ באמצע אוקיינוס סוער.
אני נצמד אליה בכל הכוח ולא משחרר.
אין סימן ליבשה באופק אז אני נתלה בה כמו שהיא נתלית בי.
אני זקוק לה כמו שהיא זקוקה לי.
אני שעון עליה כמו שהיא שעונה עליי.
כל אחד צריך למצוא לו איזה בול עץ כזה להיצמד אליו בתקופה הזאת.
אני עומד עכשיו מעל מיטתה, המובייל של הפרפרים חג מעליה, בייבי מוצרט מנגן ברקע והיא מחייכת אליי במבט שאומר: אבא, אנחנו ננצח.
