היה זה לילה קודר וסוער בשנת 1816, הקרויה גם "השנה ללא קיץ", אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. מרי שלי, אישה צעירה ומוכשרת בת 19 בלבד, מצאה את עצמה סגורה עם חבורה של אנשי בוהמה אנגלים בטירה יפהפייה על שפת אגם ז'נווה. איתה היו בעלה המשורר פרסי שלי ובנם התינוק ויליאם, אחותה למחצה קלייר קלרמונט, מארחם הפרוע הלורד ביירון ורופאו האישי ג'ון פולידורי. ומשום שהיה זה לילה קודר וסוער, הנוכחים חיפשו דרך להעביר את הזמן. ביירון הציע אתגר: הבה נשב כולנו לכתוב ונראה מי יוציא מתחת ידיו את סיפור האימה המפחיד ביותר.
מרי שלי תפסה את ההזדמנות בשתי ידיים והגתה בלילה הזה את הרעיון לספר "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני", רומן גותי שיש מי שרואים בו את ספר המדע הבדיוני הראשון. בתוך כך היא יצרה את דמותו של המדען שהפך לתבנית שעל פיה נוצק חלק ניכר מדמויות המדענים שנכתבו ב-200 השנים הבאות עד ימינו. מאותו לֵיל כתיבה נולד גם סיפור הערפדים הראשון בתרבות המערבית, אבל גם זה סיפור לפעם אחרת.
הספר עקב אחרי עלילותיו של ויקטור פרנקנשטיין, כימאי שמגלה דרך להפיח חיים בחומר מת. בדרך לא דרך הוא אוסף חלקי גופות, תופר אותן יחד ליצור מזוויע דמוי אדם – ומקים לתחייה את המפלצת שיצר. וכמובן, ברגע שהיא מתעוררת לחיים הוא מייד בורח ממנה, כי הסיפור כולו הוא בכלל מטפורה להורות, לקושי להתמודד עם היצירה שלך, ליתמות ועוד.
אבל מה שחשוב לענייננו הוא לא המפלצת, אלא דמותו של ד"ר ויקטור פרנקנשטיין עצמו: מדען פורץ דרך, שחושף בכוחות עצמו תגלית מדעית מדהימה. בלי לחשוב על משמעות מעשיו ועל השלכותיהם הוא פועל מיד ליישם אותה – עם תוצאות הרסניות לכל המעורבים.
צילו האפל של הרופא הטוב
מאז פרנקנשטיין דמות המדען הבודד, שפועל בלי להבין את משמעות מעשיו, חזרה והופיעה בספרות שוב ושוב בשלל סוגות. והייתה לזה סיבה טובה – הענקת כוח כה רב לאדם יחיד היא אמצעי ספרותי שמאפשר ליוצרים לדון באופי האדם, בהשלכות מעשינו, ביוהרה, בקטנותו של האדם מול הטבע ועוד כהנה וכהנה.
אולי המפורסם מכל המדענים הספרותיים אחרי פרנקנשטיין הוא הרופא הוויקטוריאני ד"ר הנרי ג'קיל, גיבור הנובלה "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" שפרסם רוברט לואיס סטיבנסון בשנת 1886. דוקטור ג'קיל הוא אדם מוסרי ואצילי, שאחת המחמאות הבולטות שהוא מקבל מחבריו היא שהוא משעמם להחריד מרוב מוסריות. בהיותו אדם כה טהור, הדוקטור מתקשה להתמודד עם הדחפים הפנימיים שלו, לכן הוא מפתח תרופה שאמורה לחסל אותם.
היות שמדובר בשלהי המאה ה-19, לפני שהתבססו הנהלים הקשוחים הנדרשים בימינו ממפתחי תרופות, ג'קיל לא טרח לערוך ניסויים מבוקרים בבעלי חיים ולהעמיד את ממצאיו לביקורת של אנשי מקצוע אחרים לפני שיעבור לניסויים בבני אדם. במקום זה הוא גומע את החומר בעצמו וכשהניסוי משתבש נפשו מתפצלת לשניים: ד"ר ג'קיל הטוב ומר הייד המרושע והיצרי.
מר הייד הוא התגלמות כל מה שרע בבני האדם – הוא בריון, אנס, רוצח, ההפך המוחלט מהג'נטלמן האנגלי המכובד ד"ר ג'קיל. זמן מה שתי הדמויות דרות בגוף אחד - רוב הזמן הוא רופא מכובד, אך מפעם לפעם משתלט עליו מר הייד המעוות ויוצא לשחר לטרף. בתחילה ג'קיל מצליח לרסן את הייד באמצעים כימיים, עד שמחסור במרכיב לא ידוע בתרופה מוביל לניצחונו המלא וההרסני של הייד. כמו ב"פרנקנשטיין", גם כאן הסוף רע ומר והסיפור מלמד שהמדע הוא כלי רב עוצמה, ואסור לנהוג בו בקלות ראש ולהתעלם מההשלכות שעלולות להיות לו.
כזה הוא גם דוקטור מורו, גיבור ספרו של הרברט ג'ורג' וֵלס, "האי של דוקטור מורו" משנת 1896. דוקטור מורו הוא רופא שהוקע על ידי החברה הלונדונית המהוגנת ופנה לעסוק בניסויים בלתי חוקיים שבמסגרתם הוא מנסה לרומם חיות למעלת בני אדם. כיאה למדען ויקטוריאני נטול מוסר, הוא לא חושב על מעשיו עד תומם, ובסופו של דבר השילוב לא צולח, והחיות מידרדרות בחזרה למצבן הפראי.
בניגוד לשני קודמיו, ולס כתב רבות על מדע, ורבים מספריו הציגו מדענים וממציאים. גיבור "מכונת הזמן", למשל, ממציא מכונה שמאפשרת לו לנוע קדימה בזמן ולהתחלחל עמוקות מהשינויים החברתיים שעברו על העולם. אך דמות המדען המרתקת ביותר של ולס היא דווקא של איש מדע ריאליסטי יותר: האסטרונום בספרו "מלחמת העולמות". בתחילת הספר, כשמתגלים פרטים מוזרים בתצפית על כוכב הלכת מאדים, הוא בוחר להתעלם מהם, כי ידוע שאין חיים על מאדים. אך ברגע שהמציאות מפריכה את הנחותיו, והמאדימאים פולשים לכדור הארץ, האסטרונום, בהיותו איש מדע אמיתי, יוצא לחקור את העצמים הגליליים שנחתו על כדור הארץ, לגלות ממה הם עשויים ומה יש בתוכם. הרי כל תיאוריה מדעית צריכה להתאים לתצפיות מהמציאות.
דמות המדען הבודד, שלהיטותו לידע גורמת לו לאבד את שיקול דעתו, המשיכה להופיע בספרות לכל אורך המאה ה-20 ועד ימינו. אפשר למצוא אותו אפילו בספרות הילדים העברית, בדמותו של פרופסור קתרוס התמהוני מסדרת ספרי "דנידין הרואה ואינו נראה" שכתב הסופר שרגא גפני תחת שם העט און שריג. הפרופסור פיתח "מים סגולים" שהופכים את השותה אותם לרואה ואינו נראה. במקום להשאיר את החומר המסוכן סגור היטב במנדף כימי, כראוי לחומרי מעבדה מסוכנים, הוא הניח אותו בכוס פתוחה על אדן החלון. וכך ילד תמים בשם דני שתה את הנוזל ועבר שינוי בלתי הפיך.
(דני סנדרסון מראיין את דנידין הרואה ואינו נראה)
המדען הממוסד
אם במאה ה-19 ייתכן שעוד היה בסיס כלשהו לדמות המדען הבודד, רוב המדע העכשווי מבוסס על עבודתם המשותפת של חוקרים רבים ותיאורטיקנים, שמקדמים את הידע האנושי כשהם "עומדים על כתפי ענקים" שקדמו להם ומשתפים פעולה עם עמיתיהם. בהדרגה גם דמות המדען בספרות התפתחה בהתאם: לא עוד אדם בודד שעמל במעבדה אפלולית לקולות הנפץ של ברקים חשמליים ורעמים רחוקים. המדענים הספרותיים החדשים כבר פועלים בצורה דומה יותר למציאות. הם חברים בקבוצת מחקר, חושבים מראש על מטרות עבודתם, ומשקפים אידיאלים של קידום האנושות, ולא רק מימוש עצמי אנוכי.
דוגמה טובה למדען ספרותי כזה היא דמותו של המתמטיקאי הארי סלדון, הוגה תורת הפסיכוהיסטוריה בסדרת ספרי "המוסד" של סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב. סלדון אינו בדיוק גיבור הסדרה, שכן הוא מת כבר בסוף הסיפור הראשון, וגם שם העלילה מתמקדת בדמות אחרת. עם זאת, מעשיו מניעים את הסדרה כולה, כך שדמותו מוזכרת פעמים רבות לאורכה. כמו כן, בערוב ימיו כתב אסימוב עוד שני ספרים לא מוצלחים במיוחד שבהם חזר אל ראשית הקריירה המדעית של סלדון.
מאמרים נוספים של מכון דוידסון:
מתוך מה שנאמר עליו בטרילוגיה המקורית ובספרי ההמשך, אנחנו יודעים שסלדון עבד בקבוצת מחקר שבה הייתה שותפה גם עם אשתו. לאורך כל הקריירה המדעית שלו הוא פעל לפתח את הפסיכוהיסטוריה: מדע סטטיסטי שמאפשר לנבא את העתיד על סמך שילוב של נתונים אמפיריים בתוך מודלים ממוחשבים המבוססים על תורות מתמטיות וסוציולוגיות. ממחקריו הוא גילה בשלב די מוקדם שהקיסרות הגלקטית שבה הוא חי מתפוררת, ושאם לא ייעשה דבר נגזר על האנושות לשקוע לבור של ברבריות שתימשך 20 אלף שנה. הסדרה המקורית עוקבת אחרי השלבים השונים של "תוכנית סלדון" שנועדה לקצר את תקופת הברבריות לאלף שנה בלבד.
ככה מדע עובד גם במציאות – מדענים משתפים פעולה עם מדענים אחרים מתחומים אחרים, ומשלבים את הידע, הניסיון והכלים שרכשו בתחומם כדי להסביר תופעות, כך שמדען בין-תחומי שסוף סוף משתף פעולה עם אחרים בהחלט דומה יותר למציאות. מעבר לזה, סלדון לא רק פיתח את התיאוריה שלו, אלא פעל באופן יזום ומתוכנן בקפידה לוודא שהתחום המדעי שלו יסייע לאנושות בצורה ברורה וניתנת למדידה. כך בדיוק פועלות כיום קבוצות מדענים על מנת לפתח חיסונים, תרופות חדשות, שיטות חדשות לגידול מזון וכו'.
גם לנשים מותר
בהתאם לרוח התקופה, שבה נולדה דמות המדען הבודד, הוא היה באופן מסורתי גבר. ככל שהספרות נפתחה למודלים רלוונטיים יותר של אנשים שעוסקים במדע, נפתחה הדלת גם למדעניות.
קחו לדוגמה את קיוורין אנגל, גיבורת "ספר יום הדין" של הסופרת קוני ויליס (Willis) משנת 1992. קיוורין היא היסטוריונית, אבל לא מהסוג המוכר לנו כיום. מאז שהומצא המסע בזמן, עבודת ההיסטוריונים השתנתה והפכה לעבודת שטח אנתרופולוגית באופיה, המבוססת על תצפית ישירה בתקופה הנחקרת. כהיסטוריונית בתחילת דרכה, שמתמחה בימי הביניים המוקדמים, היא נאבקת בממונים עליה כדי שירשו לה לצאת לחקור את אנגליה של ראשית ימי הביניים. הדברים מסתבכים כשהיא מגיעה בטעות ל-1348, בשיא המגפה השחורה, ונאבקת לשרוד כשכל הידע שלה לא רלוונטי. בלית ברירה היא מוותרת על הריחוק המקצועי שנדרש ממנה ביחס למושאי המחקר שלה ומוצאת את עצמה מעורבת בעולם הסובב אותה. כי מדע לא פועל בחלל ריק, וכשאנשים סובלים אנחנו אמורים לסייע להם.
דמותן של קיוורין ושל נשים חוקרות אחרות היא חלק משינוי רחב שעבר על הספרות הבדיונית ועל המדע האמיתי גם יחד – התרחבות ועלייה בגיוון של העשייה המדעית והכתיבה עליה. מדובר בשינוי איטי והדרגתי, שנמשך עשרות שנים.
עוד בערוץ התרבות:
דוגמה לשינוי הזה טמונה בספר "The Calculating Stars", החלק הראשון בטרילוגיה זוכת פרס הוגו מאת מארי רובינט קוואל (Kowal), שיצא לאור ממש לאחרונה, בשנת 2018. העלילה מתארת מציאות חלופית שבה אסטרואיד פגע בכדור הארץ בשנת 1952, והותיר את עולמנו בדרך להפוך בלתי ראוי לחיים. על מנת למנוע את הכחדת המין האנושי, כל האומות מתגייסות לאפשר את יישוב הירח וכוכב הלכת מאדים. המתמטיקאית אלמה יורק שותפה לצוות שחושף את התהליך ההרסני שחוללה פגיעת האסטרואיד. בעקבות זאת היא מתגייסת לקמפיין לגיוס הכוח הפוליטי הנדרש על מנת להניע את תוכנית החלל, ובסופו של דבר אפילו מצליחה לשכנע את נאס"א שלא מספיק לשלוח רק גברים לחלל, אלא יש להוסיף אסטרונאוטיות.
לצד היותה אישה, שנאבקת בשוביניזם המובנה במערכת ובחלק מהאסטרונאוטים שלצידה, הספר מציג את ההתמודדות האישית עם הידיעה שהעולם כולו עומד להיחרב, כולל דיכאון וחרדות. חלק מהספר מוקדש לצורך להגן על ההשערה בדבר השמדת העולם מול ספקותיהם של מדענים אחרים, כיוון שכך פועלת השיטה המדעית. לא די בכך שאדם חכם אחד יקום ויודיע שגילה תגלית מרעישה. כל מדען ומדענית נדרשים להסביר, להדגים ולפרט מדוע התיאוריה שלהם נכונה ולהפריך הסברים מתחרים לאותן תופעות. ורצוי גם שמדענים אחרים יאששו באופן בלתי תלוי את הממצאים שלך ויוסיפו לתיאוריה נדבכים נוספים. השילוב בין המחקר המדעי, הסביבה העויינת והקושי האישי דומה בהרבה למציאות שבה פועלים מדענים אמיתיים, לעומת דמויות שפועלות מתוך צדקנות בלתי מתפשרת.
את התגליות הגדולות בימינו עושים בדרך כלל צוותים גדולים של מדענים, ובהתאם לכך גם דמות המדען הבודד – המטורף או השפוי – הולכת ונעלמת מהספרות הבדיונית. כשמופיעים מדענים, הם עובדים בצוות, למשל ב"המשכוכית" של קוני ויליס, או נשארים מאחורי הקלעים והגיבורים רק מגיעים מדי פעם להתייעץ איתם.
כאלה, למשל, הם האוטופיסטים ב-"Too Like the Lightning" משנת 2017, הראשון ברביעיית ספרים מאת אדה פאלמר (Palmer). זוהי קבוצה שמטרתה לקדם את האנושות, וחבריה ממציאים ומפתחים מערכות מורכבות במיוחד שיאפשרו למין האנושי להתיישב בעולמות רחוקים. אולם בשום שלב הם אינם מרכז הסיפור, אלא לכל היותר אתנחתא שעוזרת לסופרת להסביר לקוראים איך הדברים עובדים, ולאחר מכן ננטשת לטובת עלילה של תככים ומזימות פוליטיות.
שריד מן העבר
המדען או הממציא הבודד אומנם כמעט שאינו קיים יותר, אולם עדיין אפשר למצוא אותו פה ושם בספרות. למשל הסיפור הקצר "הארץ בקצה הארון" (2019) מאת יעל פורמן מתחיל כמחווה לסדרת ספרי הפנטזיה "דברי ימי נרניה", אך לוקח את העלילה לכיוון שונה מאוד. גיבורי הסיפור הם ילדים שמוצאים שער לממלכת נרניה הקסומה, אולם מגלים שזו כלל אינה נרניה שעליה קראו אלא חיקוי קלוקל. עד מהרה מתברר שהם הגיעו ליקום כיס שמפעיל מדען חייזר מטורף במקצת אבל בעיקר בודד מאוד. המדע כאן מאפשר לקרב בין יצורים חיים ולפתוח לכל אחד ואחת הזדמנות לחיות בעולם הקרוב לליבם.
דמות המדען או המדענית בספרות עברה דרך ארוכה מאוד, כמו במציאות. בסוף המאה ה-18, הרופא הבריטי אדוארד ג'נר (Jenner) עוד היה יכול לפתח לגמרי לבדו את החיסון היעיל והבטוח הראשון נגד אבעבועות שחורות. מאתיים שנה לאחר מכן, המדענית הישראלית זוכת פרס נובל עדה יונת, שהקדישה את חייה לפיצוח מבנה הריבוזום, כבר עשתה את זה מתוך מעבדה במכון ויצמן למדע, בסיוע תלמידיה ובשיתוף פעולה עם מדענים נוספים. העולם המדעי התרחב, השתנה, וכולל היום מגוון רב של אנשים עם שלל התמחויות. השינוי חלחל גם לספרות, שמכילה היום קשת רחבה של דמויות של אנשי מדע בתחומים רבים ומגוונים, שעוסקים במדע לא רק למען הגשמת מטרותיהם האישיות, אלא למען האנושות.
אחד הספרים המוצלחים של העשור האחרון הוא "לבד על מאדים" מאת אנדי וייר (Weir), שבמרכזו נמצא האסטרונאוט מרק ואטני, בוטניקאי שננטש בטעות על מאדים כשחבריו נאלצו לנטוש בחיפזון את תחנת המחקר, ובין השאר מגדל שם תפוחי אדמה בעזרת ההפרשות של עצמו. לכאורה גם הוא וריאציה על דמות המדען הבודד, אך רק על פני השטח. ואטני אומנם נמצא לבדו על מאדים, אבל הוא הגיע לשם בתוך צוות של מדענים, ומי שעובדים כדי להחזיר אותו הביתה הם צוות ענק ומגוון של נציגים מקשת שלמה של מקצועות. מדען, בודד, אבל ממש לא עוד ויקטור פרנקנשטיין.
