"כמו שריפת הנוטרדאם, 'אמילי בפריז' של נטפליקס היא קטסטרופה תרבותית". כך בחרו במגזין "אטלנטיק" לתאר את הסדרה הפופולרית, שחזרה לאחרונה בעונה שנייה. פה אצלנו היא הוגדרה "קלישאתית וחסרת נשמה", ויש שיאמרו שגם זה ניסוח עדין מכדי לתאר את גודל הזוועה. למרות זאת, עם עלייתה ב-2020 שברה "אמילי בפריז" שיאים והפכה לתופעה של ממש: בתוך חודש צפו בה יותר מ-58 מיליון בתי אב, ובבריטניה היא נותרה בעשרת התכנים הנצפים ביותר של נטפליקס במשך 40 יום. גם בטריטוריות אחרות, ובהן ישראל, זכתה הסדרה להצלחה מהותית, וזאת על אף שהיא נתפסת כמוצר נחות: דרמה קומית אוורירית, רפה וחסרת מעוף, שמצטיינת בעיקר בניצול לוקיישנים נאים ובחיזוק סטריאוטיפים. יש כמעט קונצנזוס עולמי לגבי כמה ש"אמילי בפריז" היא סדרה גרועה, אז איך זה שאנחנו ממשיכים לצפות בה?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המועמדויות של "אמילי בפריז" בטקס פרסי גלובוס הזהב בשנה שעברה הצליחו לעורר זעם - לא רק מפני שדחקו סדרות מוצלחות ומוערכות יותר הצידה. השחקנית והתסריטאית דאני פרננדז צייצה אז בתחינה: "תפסיקו עם הייט-בינג'. זה משפיע על כולנו. זה משפיע גם על ההערות שאנחנו מקבלים מהאולפנים, ואני ממש לא צוחקת". הציוץ הזה גרר דיון רחב בסוגיית צריכת תוכן. הייט-בינג' (Hate binge), הייט-ווטש (Hate watch) ואפילו הייטר-טיינמנט (Hatertainment) הם רק חלק מהביטויים השגורים לתיאור התופעה, שעל אף שכנראה קיימת משחר המדיה, צוברת תאוצה בשנים האחרונות ומתחילה להעסיק גם את אנשי התעשייה ואת יוצרי התוכן עצמם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אין סיכוי שהם סובלים באמת, מי שעוסקים בצפיית שנאה", אומר ד"ר איתי חרל"פ, חוקר טלוויזיה וראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית ספיר. "אם הם לא נהנים ממה שהם רואים - הם נהנים להגיד כמה שהם שונאים את זה".
אבל למה לבזבז את הזמן על סדרה שאנחנו מתעבים?
"הסוציולוג פייר בורדייה אמר שכשאתה מגדיר אם משהו הוא לטעמך או לא לטעמך, אתה בעצם מגדיר את עצמך. אז יש פה איזושהי אמירה של בידול, של הגדרה עצמית. מי שעוסקים בצפיית שנאה הם לא צרכנים של אופרות סבון - או שהם לא מודים בזה - אלא צרכנים שתופסים מעצמם. להצהיר על מה שהם לא אוהבים משרת את ההגדרה העצמית שלהם, בדיוק כמו להצהיר על מה שהם כן אוהבים".
יש לזה קשר לנקודת הזמן הנוכחית?
"כיום צפייה בטלוויזיה היא לא רק צפייה בטלוויזיה. לצפות בטלוויזיה זה גם להיכנס אחר כך לרשתות החברתיות, לפורומים ולאתרי תיאוריות. הצפייה מכניסה אותך לדיון, ואתה נהיה חלק ממנו. מהבחינה הזו הצופים נהנים מהצפייה כי היא כוללת גם את הדיון על הצפייה. זה חלק בלתי נפרד מהחוויה".
חוויית הצפייה החדשה שאותה מתאר חרל"פ גם היא הלכה והשתכללה בשנתיים האחרונות - מאז נכנסה הקורונה אל חיינו. ב"ניו יורקר" כינו את החוויה החדשה "צפיית אווירה" - המעבר מלצפות בטלוויזיה באופן ממוקד, בזמנים מוגדרים במהלך היום, לכך שהטלוויזיה שלנו כיום תמיד דולקת. זה קורה בעיקר כי אנחנו בבית רוב הזמן, לרוב יחד עם הילדים שבעצמם צמודים למסכים. הסלון הביתי הפך למוקד הקיום שלנו, וכך גם הטלוויזיה. משהו תמיד קורה שם ברקע, ואנחנו, מדי פעם, מרימים את הראש אליה, ואז בחזרה לטלפון ולרשתות החברתיות, וחוזר חלילה.
"אמילי בפריז" – עונה 2 – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
תרומתן של הרשתות החברתיות לעליית תופעת ההייט-ווטש היא משמעותית הרבה מעבר לניהול ויכוחים בטוויטר או לקבוצת המלצות בפייסבוק. הייט-ווטש מושווה בשנים האחרונות לתופעה דומה אחרת, Doomscrolling - האופן שבו אנחנו ממשיכים לגלול את הפיד ללא מטרה, בעיקר כשהוא עמוס בפייק ניוז, בחדשות קשות, בוויכוחים לוהטים ובאופן כללי בתוכן שעושה לנו רע על הנשמה.
הגלילה האינסופית הזאת היא תוצאה ישירה של אלגוריתמים שמפעילים אותנו בדיוק מהמקומות האלה. אנגייג'מנט, הגביע הקדוש של הרשתות החברתיות, קורה יותר כשיש מולנו תוכן קשה, משלהב, בלתי נסבל, מעורר אנטגוניזם או פשוט מגוחך. כשזה שגורם לנו אולי לרצות להצביע עליו ולצחוק, מחייב אותנו להגיב לו ברצינות תהומית, ובכל מקרה - לשתף, לשתף, לשתף. במובן הזה, יש כבר מי שמאשימים גם את נטפליקס, על האלגוריתם המשוכלל שלה, ביצירת תוכן רדוד בכוונה תחילה: מה זה חשוב אם "אמילי בפריז" היא פסגת היצירה הטלוויזיונית? העיקר שהשיחה עליה ממשיכה להתגלגל.
"צפיית השנאה ברשתות החברתיות באה לידי ביטוי במין פוסטים כאלה של פורקן אשמה", מסביר הפסיכולוג עמוס פריבס ממכון טריאסט שריג, מנהל השירות הפסיכולוגי במכללה למנהל. "אנשים חצי מתנצלים, חצי מזדככים על בחירות הצפייה שלהם. הם מאווררים את האמביוולנטיות שלהם, מתוודים על הגילטי פלז'ר שלהם כדי להיפטר מהאשמה".
למה אנחנו בכלל טורחים לצפות בזבל?
"ברכבת הרים, אנשים מכניסים את עצמם במודע למין מצב של מצוקה מענגת. חוויית צפיית השנאה לא זהה לזה. אני חושב שזה יותר גילטי פלז'ר, שאתה נבוך מהמקומות בך שכן מתחברים לזה, אתה מתבייש בהם".
כאן כדאי גם לעצור ולחדד את ההבדל שבין גילטי פלז'ר לצפיית-שנאה. מעצם הגדרתו, גילטי פלז'ר הוא משהו שאנחנו נהנים ממנו, על אף שאנו מודעים לנחיתותו. הוא מספק לנו עונג מעט מביך - אבל אל לנו להתבלבל, זה עדיין עונג. לעומת זאת, צפיית-שנאה מתאפיינת כחוויה צינית יותר. אנחנו לא מפיקים עונג ממה שמרצד מולנו על המרקע אלא מעוצמת התחושות השליליות שלנו כלפי התוכן, ובהמשך כנראה גם מהיכולת שלנו להחזיק שיחה שכולה על טוהרת השנאה.
"אמילי בפריז" היא כמובן רק הדוגמה הרלוונטית ביותר, אבל האמת היא שהתופעה מתפרשת על פני שורה של תכנים וז'אנרים בעולמות התוכן. החשודות המיידיות הן סדרות הריאליטי, שהתקבעו כטראש מוחלט אבל ממשיכות להביא צופים בהמוניהם - חלקם רואים בז'אנר גילטי פלז'ר מובהק, ואחרים נהנים דווקא לשנוא אותו. כותב שורות אלה, למשל, מוצא את עצמו צופה לעיתים קרובות (מדי) ב"הסיפון התחתון" - דוקו-ריאליטי דל איי.קיו שגם הוא משודר בנטפליקס. הסדרה מתארת את חייהם עמוסי ההורמונים של צעירים וצעירות העובדים כאנשי צוות ביאכטות נופש מפוארות. כיאה לתוכן כה מטופש ומיותר, הצפייה ב"הסיפון התחתון" נעשית במחשכים, באין רואה.
באופן אישי אני לא שונא את "הסיפון התחתון", אלא נהנה ממנה למרות הבושה המסוימת שפעולת הצפייה בה מעוררת בי. לעומת זאת, את "האנטומיה של גריי" אני מתעב בכל נימי נפשי, ועדיין מוצא את עצמי צופה בה מעת לעת, משכשך במדמנת הבוז שלי כלפיה, ניזון אקסקלוסיבית מרגשותיי השליליים כלפיה. מתברר שגם זאת הנאה.
בחזרה להייט-ווטש, ולעונג הייחודי שמסבה לנו תחושת גלגול העיניים. הזחיחות, ההתנשאות והבידול - כל אלה מתפקדים היטב באזורי ההגדרה העצמית שלנו. אבל האם יכול להיות שכשאנחנו צופים ב"אמילי בפריז", ב"אופירה וברקו" או ב"אנטומיה של גריי", אנחנו עושים משהו שאנחנו ממש לא רוצים לעשות? האם מתחת לשכבת התוצאה - פעולת הצפייה - שוכנת שכבה של עונג או של סבל?
במאמרו ב"פסיכולוגיה היום" קבע הפסיכולוג הקליני טימותי קארי ש"אנחנו פשוט לא עושים שום דבר, אלא אם אנחנו רוצים לעשות אותו. בסופו של יום, אנחנו יצורים 'רוצים'. כל מה שאנחנו עושים מחובר לרצונות שלנו". אלא שהרצונות האלה לא תמיד ברורים לנו. לדברי קארי, גם אם נדמה לנו שאנחנו לא מעוניינים לעשות פעולה מסוימת, מאחוריה יושב רצון קצת אחר.
קארי משתמש בדוגמה קלאסית: לעבוד עד שעה מאוחרת. אנחנו עושים את הפעולה הזאת, על אף שלכאורה אנחנו ממש לא מעוניינים בה, כי מתחתיה יושבים רצונות אחרים לגמרי. להיות טובים בעבודה שלנו, לרצות את הבוס, להרוויח עוד כסף, אפילו להקל על הקולגות. במובן הזה, מי שעושים בינג' על העונה השנייה של "אמילי בפריז" אולי לא רוצים לעקוב אחרי הנרטיב המטופש של הסדרה, לא רוצים לגלות מה עלה בגורלה של האמריקאית הדקיקה, אבל כן רוצים דברים אחרים: להשתתף בשיחה, להבין על מה כל המהומה, לגלגל עיניים חזק, למצב את עצמנו כמבקרי הטלוויזיה של המשפחה והחברים או לצייץ בדיחה שתביא הרבה ריטוויטים.
מי שתוך כדי צפייה ב"אמילי בפריז" מצייצים את שנאתם, בעצם עושים זאת כדי ליצור קשר עם אחרים - כאלה שמשתתפים בשנאה או כאלה שמתנגדים לה. השונאים מתפייטים על סבלם, האוהדים (המעטים, כנראה) מגינים עליה - וכולם מקיימים שיח שקושר אותם יחד בעבותות של עניין משותף. יכול להיות שבסופו של דבר, הצופים-שונאים רק רוצים לדבר על זה עם אחרים. להרגיש, ולו לרגע, שהם שייכים. מה יותר נוגע ללב מזה?
