"ריצ'ארד סאקלר חיבר את שני המרכיבים הממכרים ביותר בעולם, הרואין וחמדנות", אומרת אידי פלאוורס, חוקרת מטעם התובע המחוזי בווירג'יניה, באחד הפרקים של "אימפריית הכאב", שעלתה בשבוע שעבר בנטפליקס. סאקלר הוא אדם אמיתי. הוא אחד מהבעלים של חברת פרדו פארמה, חברת התרופות שאחראית במידה רבה על מגפת האופיואידים שגבתה את חייהם של כחצי מיליון איש בארצות הברית לבדה בשני העשורים האחרונים. פרדו פארמה העניקה לעולם את המתנה המפוקפקת - משכך כאבים על בסיס מורפיום בשם אוקסיקונטין. היא דחפה אותו בשיווק אגרסיבי ישירות לרופאים ורוקחים תוך הסתרת התכונות הממכרות שלו. כשאנשים התחילו למות ממנת יתר היא גם התנערה לחלוטין מאחריות.
סאקלר היה המוח מאחורי המהלך הזה, והוא הניע אותו במודעות מלאה להשלכות האפשריות, שגם הגיעו. הגשמת שאיפות חמדניות גם במחיר של יצירת נזק לחברה היא לא דבר נדיר, בטח לא במציאות שבה שר בממשלה מתלונן בתקשורת שהוא מתקשה למנות מקורבים לתפקידים ברשויות ציבוריות. "אימפריית הכאב" משתמשת בלא מעט דרכים, חלקן מניפולטיביות, כדי לספר סיפור מוכר וקשה לעיכול, והיא אפילו לא הסדרה הראשונה שמספרת את הסיפור שמאחורי האוקסיקונטין. עשתה זאת קודם לכן "דופסיק", שעלתה בהולו לפני פחות משנתיים (אצלנו בדיסני+), מייקל קיטון הוא רופא שמעיד בבית המשפט על השפעות התרופה עליו ועל מטופליו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
"אימפריית הכאב" מספרת את אותו הסיפור מכמה זוויות: זו של פלאוורס (אוזו אדובה, "כתום זה השחור החדש"), החוקרת שמתארת את השתלשלות יצירת התרופה במעבדות של פרדו כפי שבאו לידי ביטוי בחקירה שעשתה, ומצטרפת לתביעה הציבורית נגד סאקלר; זו של גלן (טיילור קיטש), מוסכניק שמתמכר למשכך בעקבות פציעה ומשלם את המחיר, ושאנון שייפר (ווסט דוכובני), שמוצאת עבודה כסוכנת מכירות של התרופה, ויש שיאמרו כדילרית לכל דבר, עד שהמצפון שלה מתחיל להציק לה. את ריצ'ארד סאקלר מגלם מתיו ברודריק, תפקיד קצת כפוי טובה כי על פניו מדובר ברוע נטול עומק שאין שום קצה חוט לאחוז בו מלבד היותו סוציופת ורודף בצע.
"אימפריית הכאב", שמבוססת על ספרו של כתב ה"ניו יורק טיימס", בארי מאייר, עם אותו השם, לא מוותרת על שום אפקט במאמץ להבהיר לצופה עד כמה המצב גרוע. היא עושה את זה באמצעות מונולוגים חדים ודרמטיים, הצגה חסרת רחמים של משפחת סאקלר, עריכה תזזיתית ששואלת לא מעט אלמנטים מעולמות הדוקו, דיסקליימרים קצרים בתחילת כל פרק שבו מסבירים אנשים אמיתיים שחוו אובדן של בן משפחה קרוב לאוקסיקונטין וגם הצגה חד צדדית של הדמויות.
הכול כשר במאבק באופיואידים. ההצלחה של האוקסיקונטין התאפשרה כתוצאה משילוב מעורר אימה של אנשים עשירים מאוד, חזקים מאוד ובעלי מצפון קטן מאוד, שהאדם הרגיל ואפילו כוחות החוק חסרי אונים מולם לא פעם. הסיכוי לנצח בקרב הזה כמעט אפסי, רובו מתנהל מתחת לפני השטח ויש צורך בכוחות טקטוניים כדי להציף סוגיה כזאת אל פני השטח. בכל המשפטים שנערכו להם בעשור האחרון משפחת פרדו שילמה מאות מיליוני דולרים אבל תמיד הכיל הסדר הטיעון סעיף שהבטיח שהתצהירים שנתנו בני המשפחה, ש"מכרו הרואין כאילו זה מנוי לשבועון", כמו שאומרת פלאוורס, יישארו חסויים.
לא תמיד ההמרה של סיפור אמיתי לדוקו-דרמה עוברת חלק. למען האמת ברוב המקרים היא לא. הנטייה להיצמד למציאות לא תמיד עושה טוב לציר הדרמטי ומשהו בדרך כלל הולך לאיבוד באפקטיביות של התוצר. אבל "אימפריית הכאב" דווקא עושה עבודה טובה, גם אם פשוטה וישירה, כשהיא מספרת את הסיפור שלה. אדובה מתפקדת נהדר כציר של הסדרה, היא פוטנטית ומלאת עוצמה, דמות שהצופה צריך באזור כדי להיאבק במלוכנים בני משפחת סאקלר. מגפת האופיואידים היא קצת כמו הכיבוש: כולם יודעים שזה הרסני, אף אחד לא באמת רוצה לעסוק בזה או לשמוע על זה. התחושה הכללית היא של חוסר אונים ואת המערכה מנהלים מאחורי הקלעים כוחות ואינטרסים גדולים משניתן להכיל. אבל "אימפריית הכאב" מצליחה להפוך את הבירוקרטיה והפרטים הקטנים לסיפור מותח ואפקטיבי. בתיווכה של הדמות שמגלמת אדובה, הגרידיות של סאקלר מקבלת פנים, פנים מכוערות מאוד, ובמובן הזה "אימפריית הכאב" עושה שירות חשוב לצופה, גם אם היא מוציאה אותו בצד השני עם פחות אמון באנשים ובמערכות שאמורים להגן עליו.