כל ספר חדש של מישל וולבק הוא סוג של חגיגה מהולה בסקנדל. הסופר הצרפתי שבמובנים רבים החזיר את הילת הרוקנרול לראשם של האינטלקטואלים, אוהב את הפוזיציה שבנה לעצמו כבר בתחילת שנות ה-90. הוא מתמסר לה בחיים ומתמסר לה בכתיבה. הספרות שלו מלאה בה. וזו גם אחת הסיבות שהיא קנתה לה קהלים רבים ברחבי העולם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למעשה אפשר להגיד שוולבק לא צריך דבר כדי לזכות היום בקוראים, לא מסעות יח"צ ולא פרסים גדולים ומכובדים. עבור התקשורת הוא יכול להיות לא פחות מבלתי נסבל — כזה שזוכה לכל תשומת הלב בעולם אך דוחה אותה בהינד עפעף. סופר מבוקש לכל הדעות עם מוניטין ידועים לשמצה של מרואיין נורא, של מי שיכול לסרב להשיב, להתחמק, לשתוק. ועל כן, מה שהתחיל בראיונות פה ושם לכלי תקשורת מרכזיים, נדד לכלי תקשורת מחתרתיים, והתבטל כמעט לחלוטין בשנים האחרונות. וולבק מאס במשחק, בלדבר על עצמו ועל כתיבתו (גם אם הוא נהנה מזה מאוד). ואם כבר לדבר, אז זה במקום אחר, במסגרת אחרת — באקדמיה.
ב־2 בדצמבר 2021 הגיע וולבק לסורבון לשיחה פתוחה בפני קהל במסגרת הסמינר של ד"ר אגאת נובאק לה־שווליה. התנאי לשיחה היה שלא ידברו כלל על ספרו החדש, "להכחיד" — רומן קיומי רחב יריעה שהתפרסם זה עתה בצרפת ועוסק בזקנה ובמוות, ומפרק לגורמים את תרבות המערב המתנוונת. וולבק, בן 66, לא צריך הרבה עלילה, כפי שהוא מעיד בשיחה עם לה־שווליה. מרכיבי החיים נמצאים שם, או נכון יותר תודעת המוות, במילותיו ל"לה-מונד": "אבל יש מוות. תומס ברנהרד כתב את זה. פסקל אמר את זה בצורה מבריקה יותר. כשאתה חושב על המוות, כל השאר הופך לזניח. זה נשמע קצת טיפשי להגיד את זה. אהבה נשארת נושא אמיתי. כך גם המוות...".
לאחר שפירסם את "סרוטנין" (2019), "כניעה" (2015) ו"המפה והטריטוריה" (2010), וכשמאחוריו 30 שנות יצירה בפרוזה, בשירה ובקולנוע, לצד שערוריות רבות — הסכים וולבק לענות לשאלותיה של לה־שווליה. מי שמעיד כבר בראשית דבריו כי הוא סובל מכך שהוא "חושב על הדברים החשובים והמעניינים רק לאחר שהראיון מסתיים", מגלה לקוראיו כמה סודות מדרכי עבודתו, מהרגלי הכתיבה שלו ובכלל ממצב הספרות כיום.
הדברים בתרגומי מתפרסמים כאן לראשונה בשינויים וקיצורים נדרשים.
מהו האופן שבו אתה מתחיל לכתוב רומן?
"הדבר החשוב הוא לחכות שהכתיבה תתחיל לנוע מעצמה. יש להישאר במצב של התבוננות ערה, ולחכות שזה יתחיל לנוע מעצמו, אין דרך אחרת שבה אפשר להתחיל את הדבר לפני כן... אני לפחות לא מכיר, אני לא מכיר דרך להניע את עצמי כדי שזה יתחיל מעצמו, צריך לחכות שזה יתחיל לנוע מעצמו".
אבל כאשר אתה מתחיל, מה יש לנגד עיניך?
"יש סיטואציה שמופיעה. באופן כללי, יש דמות ומקום, דמות בתוך מקום. יש פסקה שמצאה חן בעיני המבקרים, השורה הראשונה מתוך 'הרחבת תחום המאבק': 'ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה...' זה לא רע. אפשר להרגיש כבר את הסיטואציה. אחר כך הדמות מפורטת מעט, וצריך להרגיש את האפשרויות הגדולות שלה... באמת, לחכות שזה יתחיל לנוע מעצמו, זאת האפשרות היחידה. זה מדכא, זה נכון. הפחד מהדף הריק, זה לא ביטוי מוצלח. ברגע שזה מתחיל, זה מתחיל. אין דף ריק. אבל לפני שזה מתחיל יש תחושה של אי־ודאות, שזה לא יתחיל בכלל".
האם אתה שומר את כתבי היד שלך? "לא". למה? "כי זה לא מעניינו של אף אחד. אני מקפיד להשמיד כל עקבה כתובה. פרסום של ספר זה עניין מביך כשלעצמו, אז שאנשים יקראו דברים שאתה מרגיש שהם גרועים לעומת מה שיוצא לאור, זה לא עניינם בכלל"
לעלילה יש חשיבות בעיניך?
"זו באמת שאלה. אני חושב שאצלי העלילה נוצרת מתוך הדמות, ולא להפך. הדברים צריכים להתרחש בין הדמויות, באינטראקציה ביניהן. אני לא קובע מראש מה הולך לקרות, אני מניח להן לפעול".
אם הכל נובע מן הדמות, מה מסקרן אותך מעל לכל בדמות מסוימת? האם אתה יודע כיצד הדמות נוגעת בך ומעניינת אותך מספיק כדי להשתקע בכתיבת ספר?
"אני חושב שאני לא יודע. זה הדבר הכי מסתורי בעניין הזה. ליצור אנשים שנראים אמיתיים. זוהי פעולה מסתורית. זוהי פעולה שנדמית מסתורית, והיא באמת כזו, לדעתי. אבל אני לא בדיוק יודע".
האם למקום ולרגע שבו אתה כותב יש חשיבות?
"רוב הספרים שלי נכתבו במקומות שונים זה מזה, כלומר, עם מחשב נייד ומדפסת. זה חשוב. זאת הבעיה הגדולה של חיי, מדפסת ניידת. אני יכול לכתוב בכל מקום, זה אותו דבר, מכל מקום אני לא בעולם, אני במקום אחר. מצד שני, השעה חשובה, אני צריך לכתוב כשאני מתעורר. זה הדבר הראשון שאני עושה ביום שלי. הרגע הנכון הוא הרגע שבו מתעוררים, במצב שבו אין ערות מוחלטת".
רגע שבו אין צנזורה.
"אהה..."
אתה מתקן הרבה את כתב היד שלך?
"מאז שאני כותב במחשב, גם אם הוא מהווה שיפור אמיתי, אי־אפשר לדעת בדיוק. אני לא יודע כמה פעמים אני מתקן קטע כזה או אחר, אני לא סופר את התיקונים. מה שבטוח הוא שכשאני לא מוכן, או כשאני כותב דבר חסר ערך, אני תמיד מתקן את מה שאני עושה, אז אני מתקן את עצמי אין־ספור פעמים".
במהלך הכתיבה או בסופה?
"במהלכה, אני לא מפסיק. אני כותב ומתקן באותו זמן".
ואיך אתה יודע שהרומן שאתה כותב מגיע לסופו?
"אני חושב שהתשובה הנכונה והבטוחה ביותר היא ברגע שנמאס לך לגמרי. כשהעניין יוצא לך מהחורים ודוחה אותך, ברגע הזה אני עוצר. כי אם לא, אפשר ללטש עד אין-סוף. וחוץ מזה, כשנמאס לך — זה סימן, שאם תמשיך לשנות תעשה שטויות. אבל מעל הכל זה קורה כשאי־אפשר לסבול יותר את העניין. בגלל זה אני גם מסרב לתת ראיונות, כי שואלים אותך על ספר שסיימת לכתוב, והדבר האחרון שבא לך לעשות זה לדבר עליו".
האם אתה שומר את כתבי היד שלך?
"לא".
למה?
"כי זה לא מעניינו של אף אחד. אני מקפיד להשמיד כל עקבה כתובה. פרסום של ספר זה עניין מביך כשלעצמו, אז שאנשים יקראו דברים שאתה מרגיש שהם גרועים לעומת מה שיוצא לאור, זה לא עניינם בכלל".
לספר כאובייקט יש ערך בעיניך?
"כן, זה אחד האובייקטים המועדפים עליי".
אמרת באחד הראיונות: "אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי ספר".
"ברור. היום למשל יצאתי עם תיק גדול, אבל בתוכו יש רק ספר אחד, זה כל מה שיש בו. כל זה כדי לומר שלפעמים אני יוצא עם תיק שלם, אני הולך לסופרמרקט או לא חשוב לאן, ואני לא יכול לזוז בלי ספר בידי. מה יקרה אם יהיו שתי דקות של המתנה, או לא יודע מה. ואם לא יהיה לי מה לקרוא, אני יכול להיכנס לפאניקה. זה יכול להיות נורא, אני אמצא את עצמי בעולם הממשי".
זה ממסך?
"אתה ניצל, אם יש לך ספר".
בטקסט אחר שלך, אתה מציב את ההאצה המתמדת של העולם כיום בתור הסכנה העיקרית שמאיימת על הספרות. בהמשך לכך, האם אתה חושב שגם האנושיות שלנו עומדת בפני סכנה?
"כן, בכל זאת, באופן מסוים. דיברתי לאחרונה עם צעיר אחד. הבחנתי בו עושה את ענייניו ברשתות החברתיות. הבטתי בו באופן מוזר, אז הוא שאל אותי מה אני חושב, אמרתי לו, 'אני מרחם עליך, באמת צר לי עליך'. כלומר, 'להיות' אינו מתיישב עם 'להיות מחובר'. ברגע מסוים צריך להיות לבד. ספר מאפשר את זה.
"אני קורא וכשאני רוצה אני עוצר, עושה משהו אחר, לא מחובר לזרם. כל מה שאני אומר עכשיו כבר נחקר על ידי סופרי מדע בדיוני לפני 50 שנה: אנשים שלא יכולים לצאת מהזרם, אנשים שאינם יכולים 'להיות', למעשה. לכן יש כאן סכנה לקיומה של ההוויה האנושית בתור מין שמייצר אינדיבידואלים. אם כולם באותו הזרם, ישנה סכנה גדולה עוד יותר מגורלה של הספרות. עם זאת, הספרות היא מכשיר שמשמש כדי להתנתק מהזרם. דברים נוספים יכולים לעשות זאת: מישהו אומר לך אני מתנתק כשאני עושה מדיטציה, נכון, זה גם יכול לעבוד. אבל הספר מאפשר לצאת מהזרם".
הספרות היא כלי התנגדות לעולם של היום?
"בוודאי. הספרות היא כלי התנגדות לכל עולם שלא טוב לנו בו".
אז הספרות היא לא חסרת תועלת?
"אפשר לומר שהספרות לא קוראת לשנות את העולם, היא קוראת להיות פחות תלוי בו".
ספרו החדש של וולבק מדגיש שוב את גדולת כתיבתו, הנוגעת בהתנוונות התרבות המערבית.
"לאיין", "להכחיד", אולי "לחסל" או "להשמיד" — על אודות שמו של הספר החדש של וולבק יש לדבר ארוכות. השם טומן בחובו צופן, במיוחד כאשר מדובר בספר עב כרס שכולל בצרפתית כ-730 עמודים, לא פחות. שכן עלילת הספר לא עוסקת בהחרבה מוצהרת, בתוכנית השמדה של משטר אלים או התנגשות אלימה בין תרבויות (כמו בספרו 'כניעה' מ־2015), אלא מספרת ברובו סיפור קאמרי, סיפור משפחה בורגנית הסובב סביב הקשר שבין שלושה אחים לאביהם שנפגע משבץ מוחי ושב ומשתקם בחלקו.
החשיבה על השם והחיפוש אחר משמעויותיו יוצרים ציפייה דרוכה במשך הקריאה: למה מתכוון וולבק כשהוא מכתיר את ספרו כך בשם הפועל האימפרסונלי, "לאיין". ועוד יותר מכיוון שאין בספר כתב אישום שיטתי וברור לעין. נהפוך הוא, הטון המריר האירוני המיוחס תדיר לכתיבה של וולבק מורגש באופן מזוקק ממש אך ורק ברגעים בודדים, בפעמים ספורות במהלך הקריאה. התלונות הארסיות האפלות נשמעות במיוחד כאשר הדמויות שוקעות בפנטזיה של כיליון החיים המודרניים, ברגעים מדכדכים ובאבחנות ניהיליסטיות על תרבות המערב השוקעת.
"הדברים נעו יחסית במהירות", כותב וולבק בנוגע לשנות ה־90 (ביחס לנעורים שהקשיבו ל'נירוונה' והלכו לצפות בקולנוע ב'מטריקס'), "מן הסתם במהירות פחותה משנות ה־60, או אפילו משנות ה־70, אותה האטה ועצירה הדרגתית, הקדימה את ההתאיינות של המערב" (עמ' 161).
או ביטוי אחר: "בעיניו נראה העולם האנושי כמורכב מכדוריות קטנות של חרא אנוכי, לא מחוברות ביניהן, לעיתים הכדוריות נרעדו אלה באלה והזדווגו בדרכן, כל אחת ברמתן, ויצרו בהמשכיות כדוריות חדשות של חרא, גם אם קטנות מאוד [...] הכל התחרו ביניהם מי יפיל לעוני מצמית את מרבית האוכלוסייה של הפלנטה, כדי להמשיך ולרדוף אחר המטרות המסחריות העלובות שלהם, זה לא מעורר מידה גדולה של הערצה" (עמ' 314־315).
במילים אחרות, אין כאן רומן שעוסק ישירות בהכחדה ובחורבן, אלא בעקיפין בהתנוונות או ב"התאיינות" של תקופה חברתית. אולי בניגוד לבלזק שביקש לנסח את עליית הבורגנות, לצד נפילתה בראשית המאה ה־19 כפואמה טרגית רבת־משקל המתרחשת בזמן חייו (למשל בספר הנהדר על סזאר בירוטו) — פרויקט הכתיבה הריאליסטית של מישל וולבק מבקש להתמקד אך ורק בשקיעתה של הבורגנות הצרפתית (בעיקר זו הלבנה החילונית־רפובליקנית): לחקור את כניעתה לכוחות טכנולוגיים וכלכליים שמרדימים אותה ומנוונים אותה.
כמו ברומנים קודמים של וולבק (למשל ב'המפה והטריטוריה') גם כאן ניתן מקום מרכזי לפענוח של תחומי ידע ומושגים טכניים הקשורים בחוויות מעצבות של התרבות בת זמננו: סביבת העבודה והבית, ההישרדות המינית האישית, הפוליטיקה הכללית, והחיפוש אחר מושא כלשהו לאמונה. כך אפשר למצוא בספר החדש רצפים של ניתוחים ותיאורים (כמו ערכים מיקרו־אנציקלופדיים) של סביבות אקטואליות: תעשיית מכוניות הפאר, אתרי זנות, טכנולוגיות הדמיה וירטואליות, סדר המנות במסעדה מסורתית, צפייה בערוצי הטבע, היחס למוות באמונות ובתרבויות שונות, הסברים רפואיים וקבוצות אנרכיסטיות אזוטריות, וכן הלאה.
וולבק הגדיר פעם את אלה כמעצבים את "תחום המאבק" של הדמויות שלו. מאז הרומן הראשון שכתב, העושר הסוציולוגי הזה — גם אם הוא מובא באיסדר פרוע — משתקף על פני דמויות אדישות או ריקות, מנותקות מרגשותיהן, לעיתים מיואשות מאוד או קרות כקרח. ועם זאת, נדמה כי ברומן הנוכחי, בניגוד לרומנים קודמים, יש הבעת חמלה רבה יותר מצידו של המחבר. הדמויות קשורות זו בזו, גם כאשר הן חיות בנפרד או במרחק, בין שהן מייצגות זוג בנאלי מהפרובינציה הצרפתית, או זוג פריזאי שחי בניכור זה מזה ומבלי לעשות ילדים, ובין שמדובר בגבר רופס שמחליט להתגרש מאשתו. נדמה כי המנעד הרגשי הולך ומתרחב ככל שמאריך הרומן, והדאגה לשלום דמויותיו מורגשת מעמוד לעמוד, וזאת על אף שהספר מסרב במכוון (לעיתים אף נמנע במוצהר) לגלוש ליופי סנטימנטלי או לדרמה עלילתית סוערת.
עלילת הרומן מתמקדת בעולמו של פול רזון (raison, "תבונה" בצרפתית) פונקציונר כבן 50, שמועסק כיועץ אישי במשרדו של שר האוצר, ברונו ז'וז' (Juge,"שופט" בצרפתית), במעבר השנים 2026־2027 בתום המנדט השני של הנשיא עמנואל מקרון ולאורך שנת הבחירות בצרפת. פול חי בזוגיות כושלת עם פרודנס (Prudence, "זהירות" בצרפתית – האם וולבק מהתל בקוראיו או שיש למדרשי השם הללו חשיבות?) אמו נפטרה לפני כעשור, ואביו (אדואר) שחי מאז עם אישה חדשה (מדלן), עובר שבץ מוחי. פול ממהר לנסוע לבקרו בבית החולים, ואליו מצטרפים אחותו ובעלה (ססיל וארווה), ומאוחר יותר אחיו הצעיר ואשתו (אורליאן ואינדי) וכולם מתרכזים בחזרה בבית שבו הם גדלו בסביבות העיר ליון. לצד ההסתעפויות המשפחתיות ולצד המהלכים הפוליטיים בצרפת העתידית, הספר עוקב כבר בפתיחתו אחר חקירה בלשית (אחר סדרת פיגועים ממשיים ווירטואליים כאחד), אבל עיקר חשיבותו בפריסת מניפה של מחשבות על הזמן, על הזקנה ועל המוות.
ואכן, אבחנותיו הרגישות של פול והרגעים שבהם הוא שוקע בהרהורים נוגים, הרגעים שבהם הוא יושב בשיחה או בשתיקה לצד אביו המשתקם, מעצבים דמות מלאה. "הוא הוצף ברגשות חמלה חזקים כל כך עד שנאלץ להסב את פניו כדי להימנע מלבכות", כותב וולבק במעבר מבית החולים אל ההוספיס הרפואי (עמ' 223). או כאשר פול מקבל מתנה לחג המולד מנשות המשפחה: "הוא נשק להן, ובתוך כך נתקף רגש מוזר; זו הייתה מתנה יפה, מתנה לא מובנת" (עמ' 156). יותר מן ההתרגשויות הזעירות הללו, החלומות של פול שמשובצים פה ושם במהלך הספר, מהווים רגעי כתיבה סוריאליסטיים יפים. "החלום הוא ראשיתה של כל פעילות בדיוניות", מעיד וולבק בראיון לעיתון 'לה מונד' עם צאת הספר.
באשר לאביו של פול. אולי אפשר להמשיל את מצבו הרפואי של האב (היותו בתרדמת, ולאחר מכן ער בגוף משותק), למצב הגסיסה המתמשך של תרבות המערב, כמו מעין אלגוריה סמויה. היחס לזקנים ולזקנה בכלל מביע את תחושת ההתאיינות של ערכי החיים. מצד אחד, אריכות הימים היא שאיפה לשאוף אליה ומחליפה את האידיאל הוויטאלי של הנעורים, מצד שני התערבותו של המדע מעמידה את הזקנה כמעין תקופה שאינה בין החיים ואינה בין המתים, כמעין מצב סטטי של רוח רפאים או אורקל, כותב וולבק. ואז, בחברה שמקדשת את התנועה ואת החדש, את האינפנטילי בעיקר, הופכים הזקנים והזקנות לסרח העודף, מושמים בגבולות בתי הקשישים ונשכחים שם או נידונים להמתת חסד.
אפשר לומר שהיחס לזקנה הוא סימפטומטי. הזילות כלפי ניסיון החיים וריקון העבר מתוכן מדירים למעשה כל מובן וכל מוטיבציה תרבותית. ומכאן, עולה אותו חיזיון אפוקליפטי של "אחרוני האנשים" (כל זאת על אף שלא ניתן לשמוע געגועים נוסטלגיים או ריאקציונריים למסורות אחרות). מכאן עולה תחושת ההכחדה רחבת ההיקף שהולכת וקרבה בתחילת המאה ה־21: "נדמה היה לפול בוודאות שהשיטה כולה עומדת לקרוס במפולת ענקית, מבלי שניתן יהיה עד היום לנחש מתי זה יקרה או כיצד – אבל היום הזה יכול להיות קרוב והאופנים אלימים" (עמ' 539־540).
הציפייה נושאת רווחים. במאות העמודים האחרונים של הספר, הניסוחים ההגותיים מתחדדים והדרמה העלילתית מתהדקת, כך שהספקולציות מקבלות תפנית גורלית, הכרחית ממש. ככל שהיצירה קרבה לסופה, אפשר לחוש בגדולה של וולבק: ברוחב היריעה של סופר שאינו חדל לחקור וללמוד את העולם העכשווי, על כל הישגיו וכשליו (על כל תחומיו ופרטיו), ובאופן הנוקב שבו הוא מתאר את הטכנולוגיות שמלוות את חדלון החיים.
Michel Houellebecq // anéantir (Editions Flammarion) 2022
התרגום מצרפתית יראה אור בעוד מספר חודשים בהוצאת בבל, תחת השם הזמני "להכחיד", בתרגומו של ניר רצ'קובסקי
פורסם לראשונה: 07:41, 25.02.22
