רבים מחשיבים את מרטין סקורסזה בן ה-81 לגדול הבמאים החיים. באופן קצת אירוני, הפרויקטים האחרונים שלו הפכו גדולים מדי למסך הגדול ולתקציבים שניתן לגייס מהתעשייה ההוליוודית המדולדלת. סרטו הקודם והמרשים "האירי" (2019) תפקד כפרידה באורך 209 דק' מז'אנר סרטי הגנגסטרים, שבו עשה כמה מיצירותיו הגדולות. הבמאי, המזוהה עם ידע ואהבה ללא גבולות של הקולנוע, נזקק לשם כך למימון של נטפליקס.
ארבע שנים מאוחר יותר הוא שב עם "רוצחי פרח הירח" (Killers of the Flower Moon), הפקה יקרה (200 מיליון דולר) ושאפתנית שנפרשת על 206 דק' ושנעשתה במימון של אפל TV פלוס. זהו עיבוד לספר התחקיר מ-2017 של העיתונאי דייוויד גארן, והוא עוסק בפרשה אפלה משנות ה-20 של המאה הקודמת, ושבה התבצעו רציחות של ילידים אמריקאים משבט האוסייג'. למרות שביקורת זו תצביע על לא מעט פגמים זו עדיין עבודה קולנועית בעלת מעלות רבות, ומומלץ מאוד לראותה על מסך הקולנוע.
"רוצחי פרח הירח" – טריילר
האירועים המתוארים בספרו של גארן מהווים פרק מאוחר ואפל בהיסטוריה של רצח העם שהתבצע בילידים האמריקאים. בני האוסייג' הוגלו ב-1870 מהשמורה שבה חיו בקנזס, ובתמורה ניתנו להם זכויות על אדמות שנחשבו לחסרות ערך בפווהוסקה, אוקלהומה. ב-1894 התגלו מתחת לאדמות אלו מאגרים של נפט, ובני האוסייג' התעשרו מהחכרת האדמות לחברות הנפט.
רבים מבני השבט אימצו אורח חיים שהתבסס על צריכה ראוותנית של בתים, מכוניות ובגדים. בנוסף היו להם גם משרתים בני הגזע הלבן. מראית העין של רווחה כלכלית הסתירה מציאות עגומה: לבני השבט מונו אפוטרופסיים לבנים "מכובדים" כדי לפקח על הוצאת הכספים השייכים להם. בנוסף, הזכויות על האדמות יכלו לעבור בירושה בדרך שתוציא אותן מחזקתם של בני האוסייג' (להעבירם, למשל, לבני הזוג הלבנים של נשים אינדיאניות). השילוב של שני אלו היה משול לציור מטרה על גבם של בני השבט.
לפחות 60 מבני האוסייג' נרצחו בין 1921 ל-1926 במסגרת ניסיונות השתלטות על האדמה היקרה. השם הפיוטי של הספר והסרט מתייחס לתופעה בוטנית שמתרחשת בסביבות חודש מאי בגבעות של אוקלהומה. הפרחים שכבר פרחו מתחילים לגווע לאחר שנגזל מהם אור השמש. הגזלנים הם צמחים גבוהים יותר שצומחים בצפיפות רבה מסביבם. דימוי זה מושאל לתיאור השלכותיה של החמדנות הרצחנית שבני השבט נפלו לה קורבן.
המעשים הנתעבים היו בהיקף רחב הרבה יותר מכפי שניתן להבין מהסרט – ואי היכולת להבין זאת מהווה את אחד מפגמיו התסריטאיים. הרציחות הונעו על ידי מערכת גזענית, ושרשרת של בעלי סמכות ששיתפו פעולה בגזל - האפוטרופוסים, אנשי החוק, השופטים, עורכי הדין ואפילו רופאים. מתחתם פעלה שכבה של סוחרים שגבו מחירים מופקעים, ופושעים "מהסוג הרגיל" שביצעו מעשי שוד, או פעלו במצוותם של בעלי העוצמה והמעמד המכובדים.
הספר והסרט מתמקדים בפרשה מקוממת במיוחד הקשורה למשפחתה של מולי ברקהארט (מגולמת ע"י השחקנית הילידית-אמריקאית לילי גלדסטון). הבנות במשפחה היו קורבנות של קונספירציה שנועדה לכנס זכויות בעלות ובסופו של דבר להעבירן לגבר הלבן המושך בחוטים. בסרט של סקורסזה המניעים מאחורי מעשי הרצח והדמויות המבצעות אינן בגדר תעלומה. המתח המסוים הקיים בו נובע יותר מציפייה לאחריתה של הפרשה. במקום התמקדות בפתרון מעשי הפשע, "רוצחי פרח הירח" עוסק באופן בו הדמויות הראשיות מבצעות או חוות אותם. במוקד העלילה נמצאות שלוש דמויות: מולי ברקהארט, בעלה הלבן ארנסט ברקהארט (לאונרדו דיקפריו), והדוד של ארנסט, החוואי העשיר הנחשב לידידם המסור של בני האוסייג', ויליאם קינג הייל (רוברט דה נירו).
הרציחות של בני השבט, ובעיקר הפרשה הקשורה למשפחתה של מולי, הן אירוע מכונן בתהליכי הלידה של ה-FBI. ג'יי אדגר הובר מינה את חוקר הבולשת תומס וייט (ג'סי פלמונס) לפענח את שרשרת הרציחות בטריטוריית האוסייג'. הפרשה הוכיחה את הצורך בקיומה של זרוע חקירה פדרלית, שיש לה עליונות על רשויות חוק מקומיות שעשויות להיות נגועות בשחיתות וריקבון מוסרי.
על כתיבת העיבוד הופקד התסריטאי הוותיק והמוערך אריק רות' - זוכה פרס האוסקר על התסריט ל"פורסט גאמפ", ומי שכבר עבד עם במאים כמו סטיבן ספילברג ("מינכן"), דיוויד פינצ'ר ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן") ודני וילנב ("חולית"). במקור, ובהתאם לספר, התסריט היה אמור להתמקד בחקירה, ולהפוך את דמותו של הבלש וייט – אז בגילומו המיועד של דיקפריו – לדמות המרכזית. אולם ההסתמכות הנדרשת על שיתוף הפעולה של ההפקה עם שבט האוסייג', וההכרה בהכרח הפוליטי והמוסרי לתת לפרספקטיבה של בני השבט מעמד מרכזי, הובילו לשינויים מהותיים בתסריט. הבלש וייט הפך לדמות משנה המופיעה רק כשעתיים מתחילת הסרט, והדגש הושם על החיים הפרטיים של ארנסט ומולי, על רקע מעשי הרצח המצטברים בשעתיים הראשונות. לפרשת הרצח כבר היו שתי גרסאות קולנועיות: הראשונה, Tragedies of the Osage Hills, נעשתה ב-1926, עוד בטרם הגיעה הפרשה לסיומה, ע"י במאי הילידי-אמריקאי ג'יימס יאנג דיר. למרבה הצער אף עותק של הסרט לא שרד. ב-1959 מרווין לרוי ביים שיר הלל ל-FBI בשם The FBI Story, סרט של שעתיים וחצי שבו תופסת הפרשה לא יותר מ-20 דקות, שבאף אחת מהן לא ניתן כל ביטוי לפרספקטיבה של הילידים האמריקאים.
לביקורות קולנוע נוספות:
השינוי בתסריט של "רוצחי פרח הירח" פותר את הבעיה שהייתה ב"מיסיסיפי בוערת" (1988) של אלן פארקר, סרט שעסק ברציחות של פעילי זכויות אזרח בתחילת שנות ה-60. גיבוריו היו חוקרי ה-FBI שהוצגו בסרט כ"מושיעים לבנים" למרות שהארגון שאליו הם השתייכו היה יותר כוח של דיכוי מאשר מקור ישועה. מצד שני, השינוי שבוצע ב"רוצחי פרח הירח" מוביל לשלל בעיות מבניות בקצב ובהעברת מידע, כמו גם בעיות באפיון לא עקבי של חלק מהדמויות.
בגלל שהסרט לא נע עם החקירה, מעשי הפשע הרבים והקשרים בין הדמויות שביצעו אותם לא מוצגים באופן מספיק ברור. בשעתיים הראשונות (כלומר, לפני תחילת החקירה) ניתן היה לקצר באופן ניכר את המוצג, ומנגד היה צורך להרחיב בהצגת ההקשר של הממסד המשתף פעולה באופן אקטיבי או בהעלמת עין. כך, למשל, לא מספיק ברור השימוש באלכוהול רעיל (ששיחק תפקיד במעשי הרצח), ומזימת החיסול באמצעות אינסולין מורעל מוצגת באופן חלקי (במציאות היא התרחשה מוקדם ובאופן נרחב מהמוצג). בסרט שדורש 3.5 שעות מזמנם של הצופים בהחלט ניתן היה לשנות את האיזון בין מה שמוצג בפירוט יתר למידע החסר.
בשעה וחצי האחרונות, עם המעבר לחקירה, יש מהלכים רבים שהקשרים ביניהם לא תמיד ברורים. דמויות מופיעות ונעלמות, ומוצאות את מותן בפרצי מידע קצרצרים. בסרט כמו "החבר'ה הטובים" (1990), פרצי מידע אלו עבדו עם טון ההומור השחור של הסרט. כאן הדברים כמעט נטולי הומור, ודרך העברת מידע זו עשויה להקשות על מי שמנסה לעקוב אחר שלל האירועים. גם המהלך המשפטי המתרחש בחצי השעה האחרונה לא זוכה לפיתוח שהוא היה ראוי לו, חרף אורכו הכולל של הסרט.
הניסיון לכבד את המורשת התרבותית של בני האוסייג' ולהכיר בעוול שנעשה להם הוא חשוב וראוי. יחד עם זאת העובדות הידועות הן שבני השבט נקטו בעמדה פאסיבית מול גל הרציחות (היו ניסיונות חקירה של אזרחים, אך מי שהובילו אותם היו לבנים). הבעיה הזו בולטת במיוחד בדמות של מולי. הדמות האמיתית האמינה בחפותו של בעלה ארנסט, גם הרבה מעבר לכל מידה שניתן היה לצדק. בסרט, הדמות של מולי מעוצבת באופן לא עקבי. בתחילת היחסים והנישואים עם ארנסט היא מוצגת כאישה חריפה ודעתנית שקולטת בדיוק איזה טיפוס עומד מולה, ולכן נראה קצת מוזר שהיא מתאהבת ומתחתנת איתו. בהמשך היא הופכת, באופן לא מספיק מנומק, לחסרת מודעות למעשיו של בעלה. סתירה בין "הייצוג הנכון", לאופן בו היא התנהגה ע"פ העובדות הידועות.
הפגמים של התסריט משליכים גם על העריכה של תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה והמחוננת של סקורסזה. אך גם אם יש מידה של אכזבה מבחינות אלו, סקורסזה מפגין את כישרונו, וכך גם שותפיו הקבועים הצלם רודריגו פרייטו והמוזיקאי המנוח רובי רוברטסון. אך מעל לכל, חוזקו של הסרט הוא בשלושת השחקנים הראשיים, ובסצנות הדיאלוג ביניהם. לאחר 11 שנים של קריירה לא משגשגת במיוחד גלדסטון מסומנת בעקבות הסרט כ"תגלית" ונראה שיש לה מועמדות מובטחת לאוסקר המשחק. דיקפריו מאתגר את עצמו בתפקיד לא אופייני של דמות לא חכמה ולא סימפטית עם צדדים אפלים ופתטיים - ולמרות זאת מדובר בדמות שהצופים אמורים להאמין שיש לה הבלחות של רגשות אשם אמיתיים.
אחרון חביב הוא רוברט דה נירו בן ה-80, השחקן המזוהה עם סרטיו של סקורסזה. בתקופה בה התרחשו האירועים המוצגים ויליאם קינג הייל היה צעיר ב-30 שנה מגילו הנוכחי של דה נירו. פער זה מדגיש עד כמה היה חשוב לסקורסזה לשוב ולעבוד איתו, גם כאשר הדבר מייצר קשיים שהתסריט לא מתגבר עליהם היטב. למרות בעיות אלו דה נירו נותן הופעה מרשימה כאיש שדם רב על ידיו, אך יהירותו ואמונתו במערכת המושחתת ששירתה אותו עד כה גורמים לו להאמין שהכול ישכח ויסולח לו. אמנות מוצאת דרכים מפתיעות להסתכל על העבר ולדבר על ההווה.
