במאה ה-16 הגיעו לראשונה ספנים ומלחים ממערב אירופה לאי מאוריציוס, ומצאו שם עוף מוזר, חסר יכולת תעופה, שלו קראו דוֹדוֹ. יחד עם המלחים הגיעו לאי בעלי חיים שלא נראו בו לפני כן, בהם חולדות, חזירים וכלבים, שאכלו את הביצים של הדודו שוכני הקרקע, ולפעמים גם את העופות חסרי ההגנה עצמם. הוסיפו לזה קצת ציד והרבה הרס שטחי מחיה, ותוך כמאתיים שנה בלבד הדודו נכחד. כל זה נכון, כמובן, אלא אם כן אתם מאמינים לניוט סלמנדרה, מחבר הספר "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" (להלן: "חיות הפלא", שבשנים האחרונות עובד לסדרת סרטים), שהינו חלק בלתי נפרד מהעולם הדמיוני של הארי פוטר. בעולם זה, יצירתה של ג'יי. קיי. רולינג, קוסמים חיים בינינו תוך הקפדה יתרה להסוות את עצמם מפני המוגלגים - בני האדם נטולי כוחות הקסם.
ניוט סלמנדרה טוען שהדודו אינו אלא הדיריקול, ציפור שמסוגלת "להיעלם בעננה של נוצות ולהופיע במקום אחר" (ע' 23). המוגלגים היו בטוחים שגרמו להכחדת המין הזה, מה שהעלה את המודעות שלהם לבעלי חיים בסכנת הכחדה, ולכן "קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית מעולם לא ראתה לנכון ליידע את המוגלגים בכך שהדיריקולים עודם קיימים". הסיפור הזה ממחיש לנו שיש קשר הדוק בין בעלי החיים שאנחנו מכירים לבין חיות הפלא, אולי יותר ממה שחשבתם. האם חיות הפלא יכולות ללמד אותנו משהו על אבולוציה? מי שקורא את ספרי הארי פוטר עלול לחשוב שחיות פלא הן משהו שונה לגמרי. מפתה להאמין שאת רובן יצרו קוסמים, ושלחשיפה המתמשכת לקסם יש השפעה שגורמת לאבולוציה מואצת. כלומר, כמו שיש בריאתנים שטוענים כי כל היצורים החיים הם מעשה ידיה של ישות אלוהית, ושהאבולוציה באמצעות ברירה טבעית לא הייתה מעולם - כך יש הטוענים שכל חיות הפלא נבראו בידי קוסמים. עוד תעלומה היא ההיעדר המוחלט של מאובנים של חיות פלא, אך זה כבר נושא לדיון אחר. כאן נראה שחיות פלא הן פשוט וריאציות על בעלי החיים שכולנו מכירים, ובהתאם לכך האבולוציה שלהן פועלת לפי אותם עקרונות שחלים על כל בעלי החיים. אחרי הכול, קסם בעולם של הארי פוטר אינו המצאה אנושית, אלא כוח שהיה קיים גם לפנינו.
7 צפייה בגלריה
עוף שוכן קרקע שנכחד במאה ה-17 או ציפור קסומה שמסוגלת להתעתק ממקום למקום? דודו
(צילום: שאטרסטוק)
אבולוציה על קצה המזלג
אבולוציה היא השינויים שחלים בתכונות של יצורים חיים מדור לדור. דרכם אנו יכולים להבין את ההיסטוריה של החיים. כיום האבולוציה היא תיאוריה מדעית מבוססת, שהתפתחה הרבה מעבר לרעיונות המקוריים שהעלה צ'רלס דארווין. התהליך של שינוי בתכונות מדור לדור הביא להתפתחות מגוון מדהים של יצורים חיים, שאת חלקם אנו רואים כיום סביבנו ואחרים אנו מוצאים במאובנים. תורת האבולוציה טוענת שלוש טענות מרכזיות: לחיים יש היסטוריה; החיים בעולמנו משתנים במהלך ההיסטוריה; וכל היצורים ה , שבו רק חלק מהפרטים יצליחו להעמיד צאצאים ולהעביר את התכונות שלהם לדורות הבאים.
אבולוציה מתרחשת רק כשחל שינוי בתכונות התורשתיות של האוכלוסייה, או בשכיחות של תכונות מסוימות בתוכה. כשהשינויים האלה עוברים מדור לדור נוצר שינוי ארוך טווח. איך זה עובד, ומה ההבדל בין שינוי אבולוציוני לשינוי אחר? תארו לעצמכם שאוכלוסייה של דרקונים סקוטיים שחורים (חיות הפלא, עמ' 31-24) עוברת לוויילס, אזור עשיר בירקות ירוקים שמחוללים שינוי זמני בצבע הקשקשים שלהם לגוון ירוק יותר. שינוי כזה לא ייחשב שינוי אבולוציוני, משום שהוא לא משפיע על ההישרדות של הדרקונים ועל יכולת ההתרבות שלהם ואינו עובר בתורשה מההורים לצאצאים. לעומת זאת, נניח לרגע שצבע הקשקשים של הדרקון נקבע באופן תורשתי, בדומה לצבע העיניים אצל בני אדם, ושבתחילה מרבית הדרקונים באוכלוסייה היו שחורים ורק מיעוטם היו ירוקים. אם כעבור כמה דורות השתנתה שכיחות הצבע באוכלוסייה בגלל יתרון הישרדותי כלשהו שיש לצבע הירוק – שינוי כזה ייחשב שינוי אבולוציוני.
מנגנוני שינוי דרקוניים
ארבעה מנגנונים מניעים שינויים אבולוציוניים. הראשון הוא שינויים אקראיים (מוטציות) שמתרחשים בגֵנים – מקטעים בחומר התורשתי (DNA) שכוללים את ההוראות ליצירת תכונה מסוימת – ויצירת גרסה חדשה של הגֵן. כתוצאה ממוטציה, הורה בעל גֵן לצבע קשקשים שחור יכול להעמיד צאצאים בעלי גֵן לצבע ירוק, והם יורישו את הצבע הירוק לצאצאיהם בדורות הבאים. אולם המוטציה היא אירוע נדיר והשפעתה על שכיחות התכונה באוכלוסייה תהיה קטנה, אלא אם כן קיימים מנגנונים נוספים שיעלו את שכיחותה. ואכן מנגנון אחד כזה הוא הברירה הטבעית. תארו לעצמכם דרקון סקוטי שחור אורב לטרף – בעיקר כבשים – בגבעות הירוקות של ויילס. הכבשים יזהו אותו בקלות על הרקע הירוק, יברחו ממנו והדרקון יישאר רעב. לעומת זאת, לדרקונים ירוקים יהיה קל יותר לצוד, ולכן יהיו להם סיכויים טובים יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים, וכך להעביר את הגֵנים שלהם לדורות הבאים. התוצאה תהיה שבדורות הבאים שכיחות הגֵן לצבע ירוק באוכלוסיה תלך ותגדל. בדרך זו, גם אם דרקון ירוק הופיע כמוטציה נדירה באוכלוסייה של דרקונים שחורים, שכיחות הצבע הירוק באוכלוסייה תעלה בהדרגה עד שתוך כמה דורות אוכלוסיית הדרקונים השחורים תוחלף בצאצאים ירוקי קשקשים. זה אכן יכול להסביר את הופעתו של הדרקון הוולשי הירוק הנפוץ.
המנגנון השני שאחראי להתפשטות של תכונות נדירות באוכלוסייה הוא הסחיפה הגנטית. אם באחד הדורות רוב הדרקונים השחורים לא שרדו בגלל אירוע אקראי, למשל אם ארומפנט (חיות הפלא, עמ' 8-7) התפוצץ עליהם, בדור הבא יהיו יותר דרקונים ירוקים משחורים, רק בגלל יד המקרה. אירועים אקראיים כאלה יכולים לשנות את שכיחות התכונות הקיימות באוכלוסייה. לדוגמה, אוכלוסייה שבה כשליש מהדרקונים היו שחורים יכולה להפוך לאוכלוסייה שהדרקונים השחורים בה נדירים. סחיפה גנטית יכולה גם לגרום לכך ששכיחותם של גֵנים נדירים תעלה, גם אם הם לא מקנים לפרט כל יתרון. התופעה הזאת משמעותית במיוחד באוכלוסיות זעירות, למשל בעלי חיים שחיים על אי קטן, שאצלן גם לשינוי בשניים-שלושה פרטים יש השפעה גדולה על מאגר הגנים. כך שכיחותן של מוטציות נדירות שאינן מזיקות יכולה לעלות באקראי ולהשפיע על תכונות האוכלוסייה כולה. במקרה כזה נדבר על אבולוציה ניטרלית. כלומר, שינוי בשכיחות גֵנים מדור לדור לא בשל ברירה, אלא עקב שרשרת של אירועים אקראיים.
ולבסוף, הגירה של פרטים יוצרת זרימת גֵנים בין אוכלוסיות. לדוגמה, חלק מאבות הדרקונים הירוקים נדדו ועברו לוויילס. כתוצאה מכך תעלה שכיחות הגֵן לקשקשים ירוקים באוכלוסייה השחורה. היכולת של פרט מסוים להעמיד צאצאים ולהעביר את הגֵנים שלו לדורות הבאים, בהשוואה לפרטים אחרים, נקראת כשירות. אם דרקונים ירוקים בוויילס מצליחים באופן עקבי להתרבות טוב יותר מדרקונים שחורים באותה סביבה, נאמר כי כשירותם של דרקונים ירוקים גבוהה מזו של השחורים. הכשירות תלויה מאוד בתנאי הסביבה. הכשירות של פרט מסוים בתקופת הקרח שונה מהכשירות של פרט דומה לו בתקופה חמה יותר. הפרט הכשיר ביותר אינו בהכרח החזק, המהיר או הגדול ביותר: הוא פשוט זה שמצליח בעקביות לשרוד, למצוא בן או בת זוג, להתרבות, וכך להעביר את הגֵנים שלו לדורות הבאים. הברירה טבעית מתגמלת לא רק יכולת ההישרדות, אלא גם יכולת הרבייה.
תכונות מנצחות
כדי לשרוד ולהתרבות טוב יותר, יצורים זקוקים לתכונות שיתאימו כמה שיותר לסביבה שבה הם חיים ופועלים. כל תכונה תורשתית שהברירה הטבעית מעלה את שכיחותה באוכלוסייה היא התאמה. התאמות יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות. הן יכולות להיות התנהגות שמאפשרת לחמוק מטורפים, חלבון שמתפקד טוב יותר בטמפרטורת הגוף, מבנה אנטומי שמקנה ליצור נגישות טובה למשאב חשוב כמו מים או מזון, וכן הלאה. למעשה אין כמעט תכונה תפקודית או מנגנון ביולוגי של יצור חי שאינם התאמות. גם אצל חיות הפלא קל לזהות התאמות. לדוגמה הנוצות של ציפורי האוגוריי (חיות הפלא, ע' 2) דוחות נוזלים. זה חשוב מכיוון שהן עפות רק בזמן גשם כבד ובשאר הזמן מסתתרות בקיניהן. לכן, נוצותיהן לא מתאימות לכתיבה כי הן דוחות דיו. הגרינדילו (ע' 20) הוא שד מים ירקרק שחי באגמים בבריטניה ובאירלנד ולוכד קורבנות תמימים שהתקרבו אליו בעזרת האצבעות הארוכות והחזקות שלו. לסנאליגאסטר (עמ' 65-65) יש ניבי פלדה משוננים שבאמצעותם הוא מנסר את טרפו, ואילו הדגבוג (ע' 22), שחי בשלוליות ותוקף יונקים קטנים, מצויד בקרומי שחייה.
סוג מיוחד של התאמות הוא חקיינות – מצב שבו בעל חיים מחקה בעל חיים אחר, צמח או חפץ כמנגנון הישרדותי. למשל הדגבוג דומה לכפיס עץ, ואילו את הבוטראקל (ע' 11) שומר העצים תתקשו מאוד לזהות מכיוון שגובהו אינו עולה על שלושה סנטימטר והוא מזכיר במראהו שילוב של קליפת עצים וזרדים. התאמה נוספת לסביבה באה לידי ביטוי ברעלים, כגון ארס. באופן לא מפתיע, סוגי הארס של חיות הפלא מגוונים אף יותר מאלה של בעלי חיים המוכרים יותר לנו, המוגלגים. ייתכן למשל שאנשים מסוימים ישמחו על תחושת הריחוף המלווה בסחרחורת נעימה הנלווית לעקיצת החרק הקרוי ביליוויג (עמ' 12-11). עם זאת, ריבוי עקיצות עלול להוביל לריחוף בלתי נשלט שיכול להימשך ימים ארוכים ובמקרה של אלרגיה – אף לתמיד. אכילת בישצבטן סרטני (עמ' 13-12) גורמת חום ופריחה ירוקה, אך אם הוא ינשוך אתכם תסבלו מחוסר מזל למשך שבוע. גם נשיכת הדוקסי (עמ' 23-22) היא ארסית, וכידוע, פרד וג'ורג' וויזלי תכננו להכניס ארס של דוקסי ל"חטיפים למבריזים".
מאמרים נוספים של מכון דוידסון:
בדומה לעצם הזנב או התוספתן של בני האדם, או העיניים של דגים עיוורים שחיים בחושך, גם אצל חיות הפלא קיימים שרידים אבולוציוניים שתפקידם אינו ברור. דוגמה למבנה שרידי אפשר למצוא למשל אצל הארומפנטים הזכרים, שנוהגים להילחם זה בזה בעונת החיזור, באמצעות הקרן שלהם המכילה חומר נפץ. התוצאה המצערת היא ששני הזכרים עלולים לסיים את חייהם בפיצוץ, ולכן ברור שמדובר במנגנון לא מתוחכם במיוחד של תחרות על נקבות. ייתכן שבעבר הארומפנט התיז את חומר הנפץ שלו על המתחרים אבל כיום המחיר שהארומפנט משלם – אובדן חייו בפיצוץ – אינו מוצלח במיוחד. באופן דומה, הרונספור (עמ' 91-90) הוא נחש בעל שלושה ראשים – אחד מתכנן, אחד חולם ואחד מבקר, שמותח ביקורת על מאמציהם של הראשים האחרים. הראשים נוטים לתקוף זה את זה – ובאופן לא מפתיע רואים לא פעם רונספורים שאיבדו את הראש המבקר לאחר ששני האחרים "איחדו כוחות וביתקו אותו בנשיכות". אפשר לשער שפעם שלושת הנחשים היו יצורים נפרדים, דבר שמסביר את האלימות הקיצונית של הראשים, אך משהתחברו ליצור אחד לא נותרה סיבה לכך.
פלא התלות ההדדית
יצורים רבים בטבע מקיימים יחסי גומלין הדוקים עם יצורים אחרים – למשל צמחים מספקים צוף לחרקים, שבתמורה מפיצים את האבקנים שלהם לפרחים אחרים וכך מאפשרים להם להתרבות. מערכות יחסים אחרות נוטות יותר לתחרות ומאבק, כמו אלו של החיידקים מחוללי המחלות שמקיימים יחסי גומלין עם מערכת החיסון של הפונדקאי שלהם. במקרים כאלה הם עשויים להשפיע באופן הדדי זה על התפתחותו של זה, בתהליך של אבולוציה הדדית (קו-אבולוציה). לדוגמה, שינוי אבולוציוני בצורה של צמח עשוי להשפיע על הצורה של בעל החיים הצמחוני שניזון ממנו. התהליך הזה יכול להשפיע בחזרה על צורת הצמח, והשינוי הזה ישפיע שוב על צורת בעל החיים, וחוזר חלילה. הצורה הברורה ביותר של קו-אבולוציה מתרחשת כאשר מינים שונים מקיימים יחסי גומלין הדוקים במיוחד זה עם זה – לדוגמה החזזית היא שילוב של אצה ופטרייה שחיות בסימביוזה, ואילו צרעת הפיקוס חיה בסימביוזה עם עץ הפיקוס. לכל מין פיקוס יש צרעה ייחודית לו, שחיה בו, מפרה אותו ומסוגלת להתקיים רק בתוכו.
סוג אחד, נפוץ מאוד, של יחסי גומלין שמשפיעים על האבולוציה של כל הצדדים הוא יחסי טורף-נטרף. אצל חיות הפלא רואים יחסים כאלה למשל בשרשרת שמתחילה בג'ארווי (ע' 17), יצור דמוי נמייה שהטרף האהוב עליו הוא נומים (ע' 59). הטרף האהוב על הנום הוא ההורקלמפ (עמ' 32), בעל חיים דמוי פטרייה עבה וורדרדה עם זיפים שחורים שניזון בעיקר מתולעים. אפשר למשל לשער שעלייה בתפוצת הג'ארווי גרמה לנומים לפתח תכונות שיסייעו להם להגן על עצמם – למשל התחפרות במחילות – והם השפיעו בתורם על התפתחות תכונות ההורקלמפ. למעשה כל בעל חיים בשרשרת המזון הזאת מושפע ומשפיע על הטורפים והנטרפים שלו.
עוד בערוץ התרבות:
במדינת ויסקונסין בארצות הברית תמצאו גם את ההודאג (ע' 32), בעל חיים בעל קרניים, עיניים אדומות זוהרות וניבים ארוכים, שהמזון האהוב עליו הוא עגל ירח (ע' 69). וביער השחור בגרמניה התפתח הארקלינג (ע' 9-8). זהו שד יער שמסתייע בצחוק דק וגבוה כדי למשוך ילדים – הטרף החביב עליו. אולם הילדים של היום אינם טרף קל. התקיפה המתועדת האחרונה היתה כשברונו שמידט בן השש הרג את הארקלינג שניסה לטרוף אותו כשהלם בראשו של השד עם הקדרה הכבדה של אביו.
סוג אחר של אבולוציה הדדית מתבטא בתחרות בין מינים. הנארל (ע' 58), למשל, זהה כמעט לחלוטין לקיפוד. הדרך היחידה להבדיל ביניהם היא לשחרר אותם בגינה: קיפוד רגיל יאכל מכל הבא ליד; נארל, לעומתו, יעדיף להחריב את הגינה ואת כל הקישוטים שבה. ולחזירים יש יריב משלהם: נוגטייל (עמ' 59-58) הוא שד דמוי חזיר שגונב את החלב של החזירה. הבעיה היא שקשה מאוד להיפטר ממנו, וככל שהוא שוהה בדיר החזירים זמן רב יותר כך תתארך הבצורת שתיפול על החווה. הדרך היחידה לסלקו היא להניח לכלב לבן לרדוף אחריו, לכן המחלקה לרישוי ופיקוח על יצורי הפלא מחזיקה תריסר כלבי גישוש לבקנים. כמו במקרה של החרקים המאביקים, אבולוציה הדדית יכולה גם להועיל לכל הצדדים. בוקרים, למשל, מרוצים מאוד מהתכונה הייחודית שהתפתחה אצל הפורלוק (ע' 74): העובדה שמשאת נפשו היא לשמור על סוסים. ואילו צ'יזפרפל (ע' 78) הוא טפיל זעיר דמוי סרטן, שחי בין הנוצות של אוגוריי (אם כי לא ברור אם האוגוריי מרוויח מזה משהו). מעניין לציין שצ'יזפרפלים נוטים לתקוף מכשירי חשמל, והם לא פעם הסיבה הישירה לתקלות באביזרי חשמל מוגלגיים חדשים לחלוטין.
כשקוסמים מתערבים בטבע
נוסף על תהליכי ברירה טבעית יש כמובן גם ברירה מלאכותית מעשה ימי אדם, כמו תהליך ביותו של הזאב והפיכתו לכל זני הכלבים הקיימים כיום, או האופן שבו בני האדם יצרו מכרוב הבר מגוון גדול של ירקות דומים, כגון הכרוב, הכרובית, הברוקולי והקולורבי. בין יצורי הפלא, האקרומנטולה (עמ' 7-5) הוא עכביש ענק שקוסמים טיפחו במקור לשמש חיית שמירה על בתיהם ועל אוצרותיהם. אויבו הגדול הוא הבסיליסק (עמ' 16-15), המכונה גם "מלך הנחשים". את הבסיליסק הראשון יצר קוסם האופל היווני הרפו המבחיל, שגילה כי כאשר קרפדה דוגרת על ביצה של תרנגולת, יבקע ממנה נחש אדיר בעל כוחות קסם קטלניים במיוחד, כך שלפחות לגבי הבסיליסק, די ברור שהביצה היתה קודם. עוד יצור פלא שנוצר בברירה מלאכותית הוא השרייק (ע' 94), יצור דמוי דג שיצרו קוסמים לפני כמאתיים שנה כדי לפגוע בדייגים מוגלגים שהעליבו אותם. הוא האחראי לכך שדייגים באוקיינוס האטלנטי מוצאים שוב ושוב את רשתותיהם קרועות וריקות.
הדוגמה המשעשעת ביותר לאבולוציה מלאכותית היא החמשוש (עמ' 40-38), יצור דמוי אדם בעל חמש זרועות אך אילם. החמשוש נוצר במהלך סכסוך עקוב מדם בין משפחות הקוסמים שחיו יחד באותו אי. במהלך העימות ביניהן הפכו בני משפחת מקליברט את משפחת מקבון למפלצות מרובות גפיים. לדאבונם התברר שבצורתם החדשה המקבונים קטלניים אף יותר – הם הרגו את כל בני מקליברט ואז נתקעו בצורת מפלצות מאחר שלא נותר על האי שום קוסם שיחזיר אותם להיות בני אדם. יש לציין שהתוצאה - שעלולה להיראות טרגית בעיני קוראים מסוימים - לא הפריעה במיוחד לבני משפחת מקבון, שנראה כי הם דווקא מרוצים מצורתם החדשה. אם כן, כמו כל בעלי החיים, גם חיות הפלא חייבות את קיומן - אם הן אכן קיימות - לפלא הגדול מכול: חוקי האבולוציה, המנגנון המופלא של החיים בעולמנו.
פרופ' יעקב דרייהר הוא רופא מומחה ברפואה פנימית ומנהל רפואי, סגן מנהל המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, פרופ' חבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחובב הארי פוטר מזה יותר מ-20 שנה.
כל הציטוטים לקוחים מהספר "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" של ג'יי קיי רולינג, תרגום: גילי בר הלל-סמו, הוצאה: ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים בשיתוף הוצאת אובסקורוס, סימטת דיאגון 18א, לונדון.
המאמר פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון
