"'ברבי' ו'אופנהיימר' היו נהנים מקהל גדול באותה מידה אם היו משודרים בנטפליקס. אין שום סיבה לחשוב שמבחינת הסרט יש הבדל באיזה מסך רואים אותו". אפילו בעולם מלא ציטוטים מדכאים של אנשים בעמדות מפתח, הדברים האלה שאמר השבוע טד סרנדוס, מנכ״ל נטפליקס והאחראי על התוכן בענקית הסטרימינג, צבטו במיוחד. "הבן שלי עורך", המשיך סרנדוס להכאיב בריאיון ל"ניו יורק טיימס", "הוא בן 28, והוא ראה את 'לורנס איש ערב' בטלפון שלו".
להשאיר את העולם מאחור - טריילר
כמו שאפשר לצפות ממי שעומד בראש מפלצת גלובלית, המניע של סרנדוס מתמקד בתחום האחד שבאמת חשוב לו: קליקים, מספר צפיות, מספר צופים. מהבחינה הזו אולי הוא צודק, "ברבי" ו"אופנהיימר" היו מביאים לו את הכסף, אבל בדברים האלה הבהיר סרנדוס לא רק את הבעיה של נטפליקס, הוא גם אמר משהו על הרגע הנוכחי בעולמנו המתפורר.
אנשים מהמילייה של סרנדוס בהוליווד אוהבים - או לפחות אהבו, אולי עכשיו הם קצת מתביישים - לגחך על האידיאולוגיה של כריסטופר נולאן, שעושה באדיקות דתית סרטים שמיועדים רק למסך הכי גדול בנמצא. אבל הדבקות הזו בחזון קולנועי, שמתחברת לסרטים טובים בפני עצמם, היא שהביאה את נולאן למקום שבו סרט בן שלוש שעות שרובו דיבורים מדעיים, לא רק ניקה את שולחן האוסקר, הוא גם מתקרב להכנסות של מיליארד דולר. אנשים ידעו שמדובר באירוע תרבותי ורצו להיות חלק ממנו.
בעולם של סרנדוס ונטפליקס, אין דבר כזה "חזון". יש קופה רושמת. "האירוע התרבותי" הוא לא איכות המוצר, אלא מספר הפעמים שאנשים מקליקים עליו. על הבסיס הזה נבנה הבינג׳, שהוא גם הברקה וגם רעל. לכן גם בשנים האחרונות כמעט כל הסרטים שנטפליקס מייצרת מקבלים תקציב בקנה מידה אופנהיימרי ומושכים כוכבים בקנה מידה אופנהיימרי, אבל שלא כמו "אופנהיימר" - או "ברבי לצורך העניין" - נשכחים אחרי שבוע.
מ"האיש האפור" עם ראיין גוסלינג וכריס אוונס, דרך Red Notice עם ראיין ריינולדס, גל גדות ודוויין ג‘ונסון, ועד Spenser Confidential, עליו קיבל מארק וולברג 30 מיליון דולר בלי שום הצדקה. או "אטלס", החדש של ג׳ניפר לופז, שאפילו בקנה המידה של סרטי המדע הבדיוני המנופחים של נטפליקס הוא פשוט זוועה. אולי חוץ מ"להשאיר את העולם מאחור" - סרט שאפתני ועתיר כוכבים שאנשים אהבו ושנאו באותה מידה אבל לפחות עסקו בו קצת - קשה לחשוב על עוד סרט שנטפליקס השקיעה בו תקציבי עתק במטרה להוכיח שאפשר לראות קולנוע גדול גם באייפד, ואכן היה שווה משהו.
להגיד שאין חשיבות למסך שבו רואים סרט כמו "אופנהיימר" או אפילו בלוקבאסטר פשטני כמו "אהבה בשחקים: מאווריק", זה פחות או יותר לבטל את כל הבסיס של הקולנוע. לא את התעשייה העסקית, אלא את הסינמה פראדיסו שבה. זה לא רק חוסר אחריות של אדם שמחזיק בכף ידו חלק מגורלה של הוליווד שלא התאוששה מהקורונה ונאבקת בעולם חדש שבו כל ילד בטיקטוק מייצר תוכן - זה פשוט חוסר כבוד. חוסר כבוד להיסטוריה, למי שהיו כאן לפניך והניחו את הבסיס למדיום שבזכותו אתה עשיר והבן שלך יכול לראות את "לורנס איש ערב" - אולי האפוס הגדול בהיסטוריה של הקולנוע - בטלפון.
הקולנוע הוא באמת לא הדבר הכי חשוב בעולם היום, אבל חוסר הכבוד הזה לחזון, לאמנות, לידע, ליצירה, נמצא עכשיו בכל תחום של חיינו. יגאל אלון ז״ל אמר פעם כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". זה נכון, מסתבר, גם לנטפליקס.
