את חופשות הקיץ שלי כילד בשנות ה-80 ביליתי בבתי הבראה של ההסתדרות. נופש משפחתי צנוע שהוענק כסוג של הטבה לאימא חד הורית מתוקף תפקידה כעובדת קופת חולים כללית. פריווילגים. על חו"ל לא היה על מה לדבר, אז הסתפקנו בחדר האוכל של בית אורן, או בבריכה של נווה ים, ואם התמזל מזלנו - אז אפילו במרפסת של מבטחים בזכרון יעקב. בכל שנה, עם החזרה לבית הספר היסודי ברמת גן, לא היה לי הרבה מה לדווח מהחופש הגדול. משחקי חברה ושירה בציבור לא הרשימו את החברים. ברי המזל שבינינו חלקו מהרפתקאותיהם בלונדון או פריז. מן הסתם קינאתי, אבל על חו"ל כאמור לא היה על מה לדבר. ותמיד היו גם אלה שחזרו שזופים ושבעי רצון וסיפרו לנו על מקום קסום פה בישראל, גן עדן לחופי הים התיכון. "טנטורה" הם קראו לו, או חוף דור. איך הם אהבו לבלות שם, לשחות, להתרוצץ ולשחק כדורגל על המדשאה. בלי לדעת מה קבור תחתיה.
יותר מ-30 שנה עברו מאז, אבל מעולם לא הייתי בטנטורה. כילד, נופש בחוף דור היה כנראה מעל לרף התקציבי של אמא, ואילו כבוגר זה היה מתחת לסף העניין שלי (הרי בשלב הזה אפשר היה לדבר על חו"ל, ורק על חו"ל). ולמרות שמעולם לא ביקרתי שם, חוף טנטורה התנחל לי בזכרונות הילדות. בגלל הסיפורים המופלאים של החברים מבית הספר, או בגלל השם. היה בו משהו זר ואקזוטי. ט.נ.ט.ו.ר.ה - זה התגלגל על הלשון והצית את הדמיון כפנטזיה על מקום לא-מקום, שלא מן העולם הזה. הסרט "טנטורה", שהוקרן בבכורה אתמול (בין חמישי לשישי) לפנות בוקר במסגרת התחרות התיעודית הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס האמריקני, ניפץ לי את הפנטזיה. לא רק לגבי טנטורה המקום, אלא לגבי מדינת ישראל - ויותר מכך, ההיסטוריה שלה, והמצפון הציוני שכביכול כיוון אותה.
גם בגלל הגילוי המטלטל ופוקח העיניים שהוא מביא למסך, הדוקו המצוין של הבמאי אלון שוורץ הוא בעיני היצירה הדוקומנטרית המוצלחת ביותר שנוצרה בארץ, אולי אי פעם. ולא פחות מכך, אחת החשובות שבהן. בגלל האומץ של הקולנוען מאחוריה, בגלל הכנות הנדירה של המשתתפים בה, ובגלל שזוהי אולי ההזדמנות האחרונה לספק הצצה נדירה ובלתי מתווכת (כמעט) לפרשת הטבח של תושבי הכפר הפלסטיני טנטורה בידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני במהלך מלחמת העצמאות. ויותר מכך, לגולל את הנרטיב של הנכבה באופן אמין ומתוך עדויות של ישראלים יהודים, מנקודת מבט ציונית. וכל כך לא צינית. אחד אחרי השני, הלוחמים מישירים מבט מול המצלמה ומעלים זיכרונות. חלקם בחיוך, חלקם בגאווה, וחלקם בבעתה. זהו לא מסדר זיהוי, ובטח לא כיתת יורים, אולי הזדמנות אחרונה לווידוי וגאולה. בשלב מתקדם זה של חייהם, הם יכולים לדבר בחופשיות על אירועי הימים ההם. וזה כל כך חשוב לנו בני הדורות הבאים. אנחנו אולי נסלח, אבל הסרט מוודא שלא נשכח.
המהלך מאחורי סרטו של שוורץ, שנתמך על ידי HOT8 והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, חותר כנגד הממסד לדורותיו שהתכחש להכחדתם של הכפרים הפלסטינים שהיו פזורים ברחבי הארץ. לא רק התעלם, אלא ניסה להעלים ראיות. ביעילות מפא"יניקית ראויה לציון. איך אומרים? לא היה כלום כי אין כלום. כלום מלבד כמה חורבות פה ושם. אל מול הממסד הזה ניסה לפעול תדי כץ לפני 25 שנה, כשתיאר בפרוטרוט בעבודת המחקר שלו באוניברסיטת חיפה כיצד כ-200 גברים תושבי טנטורה נאספו והוצאו להורג, אחרי כיבוש הכפר. המחקר התבסס על 70 ראיונות שקיים כץ עם הלוחמים היהודים וניצולים פלסטינים, אולם עם פרסום העבודה בפומבי, ניהלו ותיקי אלכסנדרוני קרב מאסף לגניזתה. תביעת דיבה הוגשה נגד כץ, האוניברסיטה הפנתה לו גב, ולבסוף התקבלה הפשרה בחסות בית המשפט: כץ יחזור בו ויתנצל פומבית, והעבודה תוסר ממדפי הספריות. כשביקש לחזור בו ולערער, נטרקו בפני כץ דלתות האקדמיה ומערכת המשפט. הוא נאלץ להודות בתבוסתו ולהתכנס בביתו.
אם הכל היה הולך כשורה, הפרשה כולה הייתה נקברת ומתפוגגת מעצמה, אלא שבעוד שהמחקר נגנז וצונזר, החומרים שעליו הוא הסתמך נותרו ברשות כץ. ניירת ופקודות מבצע שהצליח לחלץ מארכיון צה"ל (שנותם חתום משום מה עד היום) הן ראיות אילמות למה שהתרחש, אולם בחזקת כץ יש גם ארגזים של הקלטות ובהן הלוחמים והניצולים משחזרים בקולם את אשר התרחש. העדויות הללו, של כמה מטובי חיילינו, מפתיעות בכנותן ומזעזעות בתוכנן. אלו לא חברי ארגון "שוברים שתיקה" מחזור 1997, אלא לוחמים גאים. לעתים אף שחצנים. הם התבטאו בחופשיות ובשמם. בדיעבד, עם פרסומה של העבודה, חזרו בהם ויצאו להסתערות בגיבוי המפקדים והחברים ליחידה. משום מה כץ לא השתמש בארטילריה שבידו, ההקלטות, כדי להדוף את המתקפה. ולמען האמת אף אחד לא היה באמת מעוניין להאזין להן. אף אחד למעט שוורץ, שצלל לתוך הסלילים הגנוזים ופיסות הזיכרון שנצרבו בהם. זהו קו הזינוק לסרט שלוקח אותנו למסע אחורה בזמן במסלול התנגשות תמידית במה שנחשב לטאבו.
נדרשת תעוזה אמיתית לצאת למסע הזה, במיוחד על רקע הניסיון של כץ, שמעניק לשוורץ את הקלטות אך מזהיר: "ירדפו אותך כמו שרדפו אותי". זה לא מרתיע את הבמאי שפנה לדוברים ומראיין אותם בניסיון לאשש ולאשרר את העדויות שלהם שנים לפני כן, הפעם מול המצלמה. וזה מאוד מפתיע שעמיצור כהן, מוליק שטרנברג, חיים לוין, יעקב ארז, הניו בן משה, טוביה הלר והאחרים הסכימו לשתף פעולה. הרי הם לא כבר לא רק למודי קרבות בשטח, אלא גם בשדה התקשורתי והציבורי. ולמרות זאת הם פותחים את הפה - ואת הלב. ומדברים, הרבה. אט אט נחשפת הזוועה, ומוצלבת עם אחרים וגם עם ממצאים מזירת הפשע. כך מלקט שוורץ פיסות אינפורמציה לכדי תרחיש שומט לסת ומצפון. תרחיש שהוכחש כל כך הרבה שנים, אך נחלץ שוב מהדמנציה הנעימה שמדינת ישראל סיגלה לעצמה. עבודת המחקר הקולנועית של שוורץ יסודית ויעילה, וקשה לעיכול.
בין העדויות המוקלטות והמצולמות ש"טנטורה" חושף בפנינו אפשר למשל לספר על עמיצור כהן שנזכר בחדווה כיצד באותם הימים נהג לירות בכל ערבי שנתקל בו, גם אם הרים ידיים. "לא לקחתי שבויים", הוא קובע ומתקשה לשחזר כמה חיים נטל בעודו מחשב את כמות התחמושת שהייתה ברשותו. אחרים מספרים על שאירע אחרי כיבוש הכפר וכלל איסוף של התושבים והפרדה בין גברים לנשים וילדים. מפה ואילך, על פי העדויות ב"טנטורה", החל מבצע לחיסולם של הגברים בשלושה אתרים שונים. בראיון עם מוטל סוקולר ששולב בתוך הסרט, הוא משחזר כיצד התבקש להגיע לכפר כדי להטמין את הגופות בקבר אחים. "היו שם 280-270 מתים", הוא מעריך, ומגובה בדברי כמה מהלוחמים וכן תושבי טנטורה ששרדו את התופת כנשים או ילדים.
המניעים מאחורי הפרעות בתושבי טנטורה נבעו מצדקת הדרך, תשוקת הנקמה, עליה הם מדברים בכנות, ותחושת האין ברירה. אולם מהתיאורים המעשיים המפורטים עולה לא פעם תחושה קשה של התפרעות אלימה בהובלת כמה חיילים ומפקדים סוררים. אחד שהעמיד כמה ערבים מול הקיר וירה בהם אחד אחד באקדחו, או אחד שריסס צרורות לעבר "המכלאה" בה רוכזו חלק מהשבויים. הם אינם מוסרים שמות (למעט "פרא אדם אחד" בשם משה ברבלט). בכל זאת גאוות יחידה. ואילו אחד מהם, יוסף דיאמנד שמו, מדבר בכנות ובאומץ על ירי בלתי פוסק להרג התושבים, וכן שימוש בלהביורים לשריפת כמה מהם. התופת המתוארת לא כללה לא רק הרג המוני אלא גם אונס, כך לפי רבים מהדוברים. "השתוללו בטנטורה. הם חיו כמו אירופאים, נשים יפות", אומר אחד מהם, בניסיון להסביר מדוע אחד מהחיילים תפס נערה פלסטינית בת 16, גרר אותה לאחד המבנים וביצע בה את זממו. האם זה יתכן שהצבא המוסרי בעולם ביצע פשעים נוראים כאלה? קשה להאמין. חונכנו שחיילי צה"ל לא הורגים, מתאכזרים או אונסים. מצד שני, אנחנו יודעים שהם גם לא משקרים.
על רקע הזעזוע של דבריהם, נראה בלתי נמנע לפתח סלידה כלפי הלוחמים, אולי אפילו שנאה עזה. אבל ייחודו של "טנטורה" הוא היחס האנושי החמים שהוא מעניק למרואיינים, על אף מעשיהם הנוראיים. מן הסתם זהו גילם המתקדם ביותר של הדמויות (רובם בגילאי 90), וההכרה שלולא אומץ לבם לא הייתה קמה מדינת ישראל, שהופכים את האמפתיה הזאת למתקבלת על הדעת. שוורץ משלב בסרט המון רגעים חינניים ואף משעשעים שאנחנו מכירים ממפגשים בין קשישים מהקולנוע והטלוויזיה. הוא גם מקפיד למקם את הצופים בהקשר של מלחמת העצמאות - מהחלטת האו"ם והמתקפה של צבאות ערב, ואף מזכיר את מעשי הזוועה שביצע האויב בחברי הישוב היהודי וחייליו. כיצירת קולנוע, הסגולה הנפלאה ביותר של הדוקו יוצא הדופן הזה היא הדרך בה נכרכות יחדיו הרוח החלוצית, העוז הצה"לי, החברותא הקיבוצים ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה ביחד עם פשעי מלחמה והתעללות בשבויים. הבליל הזה בין שירת הגבעתרון לצלילים הצורמים שבוקעים ממקהלת ותיקי אלכסנדרוני, מעורר מחשבה ורגשות, ואי אפשר כמעט שלא להשליך ממנו אל התשלובת המשוסעת הזו שלנו כישראלים היום. תודעה שיש בה גאווה לאומית מוצהרת, וגם אשמה מודחקת. מה שלא נדע לא יפגע בנו, או בממסד.
4 צפייה בגלריה
האם ייתכן שהצבא המוסרי בעולם ביצע פשעים נוראים?
(צילום: מתוך ארכיון המדינה, אוסף בנו רותנברג )
"טנטורה" נפתח בציטוט המפורסם של יגאל אלון "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". האימרה הזאת מדגישה את חשיבותה של ההיסטוריה ומורשת העבר ביצירת תשתית לאומית איתנה לאורך שנים. ואילו הסרט מותיר אותנו עם שאלות נוקבות, המהותית שבהן היא מדוע אנחנו הישראלים כל כך לא בטוחים בעצמנו, עד שאנחנו מסרבים להתבונן ישירות אל הצדדים האפלים בתולדות המדינה? לאורך השנים, התעקשו ממשלות ישראל ומערכת הביטחון להסתיר ולטשטש כל זכר של הקורבנות הפלסטינים ואת משבר הפליטים שנוצר פה בגללנו. יש לכך סיבות רבות. מי ששואל את השאלות הלא נכונות, עלול למצוא את התשובות הנכונות.
כישראלים אנחנו מצווים לזכור ולא לשכוח, להנציח את זכר שואת יהודי אירופה אל מול מאמצי הטשטוש וההסתרה של הנאצים, וכיום על ידי ממשלת פולין למשל. כל כך הרבה מושקע בתיעוד עדויות הניצולים, ושימורם על הכתב, בהקלטה קולית או מול המצלמה. יש פחות ופחות מהם שעדיין חיים בינינו. זה מרוץ נגד הזמן. בסרטו האמיץ, המצמרר, והחשוב כל כך, שוורץ עושה את אותו הדבר עם אלו מתוכנו שאחראים לעוולות ומנחילים לנו כעת את הזיכרון ואת הבושה. זו משימה לאומית חשובה לשימור זיכרון ישראלי כן ומהימן, כדי שבפעם הבאה שתבקרו בטנטורה, תשתזפו על החוף ותשחקו כדורגל על המדשאה, אבל תמיד תזכרו מי נקבר מתחתיה.
