"איש הזאב בלילה", שעלה בשישי האחרון בדיסני+, מהווה פרויקט חריג עבור מארוול, ולא רק בשל אופיו המאוד ספציפי. מדובר בספיישל טלוויזיוני - סרט בן 53 דקות שלא נופל בקטגוריית סרטי הקולנוע באורך מלא של ה-MCU (היקום הקולנועי של מארוול), ומאידך גם לא שייך לקטגוריית סדרות הטלוויזיה שיצאו את הזיכיון עד כה. עבור האולפן מדובר בסוג של ניסוי כלים, אבן נוספת בחומת התוכן המתרחבת תמידית של מארוול - שלאחרונה אתגרה את מחסן הפורמטים המוכר באופן נוסף עם צמד סדרות אנימציה ("ביימקס" ו"אני הוא גרוט") בעלות פרקים באורך של כמה דקות בלבד, להבדיל מ-25 הדקות, פלוס-מינוס, הנהוגות בתוכן שכזה.
איש הזאב בלילה – טריילר
(.)
אך כאמור, השונות של הפרויקט קשורה גם לאופיו, המהווה חריגה ברורה ממה שהתרגלנו לקבל ממארוול עד כה. בקצרה, מדובר בסרט אימה - ולא סתם סרט אימה, אלא כזה שמתכתב באופן ישיר עם סרטי המפלצות הקלאסיים של אולפני יוניברסל משנות ה-30 וה-40 - "פרנקנשטיין", “דרקולה" ובמיוחד "איש הזאב", מטבע הדברים. ואולי יותר מאשר "מתכתב", "איש הזאב בלילה" מתרפק באהבה, בתשוקה של ממש למעשה, על הקלאסיקות הללו.
זה מתחיל בבחירות הסגנוניות, כמו זו העיקרית: לצלם את הסרט בשחור-לבן עם ניגודיות חדה ותאורה דרמטית שמזכירים, ולא בכדי, את קולנוע האימה האקספרסיוניסטי הגרמני משנות ה-20 של המאה הקודמת. שורשי סרטי המפלצות של יוניברסל הרי נטועים עמוק בסוגה הזאת, קצרת הימים אך המשפיעה להפליא (שניים מהסרטים המייצגים שלה הם "הקבינט של דוקטור קליגרי" ו"נוספרטו"), ודומה שבבחירותיו האמנותיות של יוצרה - המלחין זוכה-האוסקר מייקל ג'יאקינו שזהו לו פרויקט בימוי ראשון - "איש הזאב בלילה" מבקש להמחיש זאת.
גם המוזיקה העשירה, מאת ג'יאקינו כמובן, מוסיפה לתחושה האולדסקולית של הספיישל, וכך גם באשר לעיצוב הסטים והתפאורה ובחירות הבימוי שלו - מהעמדת המצלמה והנעתה ועד לבימוי השחקנים, המאמצים סגנון אקספרסיבי מבדר שהולם את הטון שאליו מכוון ג'יאקינו. החבילה כולה נושאת חותם של מחווה אוהבת מאת מעריץ שרוף, ומה אתם יודעים, מתברר שזה מידבק. לא צריך להיות פריק גדול של הז'אנר הקדמון הזה, לא צריך אפילו לצפות בסרטי המקור שלהם עושה ג'יאקינו הומאז', בכדי ליהנות ממה שהוא עשה פה. זה פשוט כיף גדול, נקודה.
הסיפור, ואין צורך להתעכב עליו יותר מדי מכיוון שלא הוא העיקר פה, מתרחש באחוזתו המסתורית של יוליסס בלאדסטון, צייד מפלצות אגדי שהלך לעולמו והותיר אחריו את אבן הבלאדסטון רבת העוצמה, שתיפול לידיו של הראוי ביותר. ומיהו הראוי ביותר? ובכן, מדובר במי שישרוד את המשחק הקטלני שארגנו יוליסס ואלמנתו ורוסה (הארייט סנסום האריס), לחבורת ציידי המפלצות שמגיעים לאחוזה לעת ליל על מנת לזכות באבן ולרשת את בלאדסטון.
ביניהם בולט בחריגותו ג'ק ראסל (גאל גרסייה ברנאל) - טיפוס שקט ונעים הליכות ביחס ליתר הציידים הקשוחים, שהצטרף לאירוע ממניעים שייחשפו בהמשך. לצידו בולטת גם אלזה בלאדסטון (לורה דונלי, שמגלמת פה דמות קשוחה ולאקונית המזכירה באופן מחשיד את זו שהיא מגלמת ב"נשות הלעולם לא"), בתו של יוליסס המנוח, שלא מחבבת במיוחד את המורשת האכזרית של אביה אך עדיין נחושה בדעתה לרשת את האבן שהותיר אחריו.
על החבורה מוטל לצוד מפלצת אכזרית המסתתרת אי שם ברחבי האחוזה, שאליה כרכה ורוסה את אבן הבלאדסטון. אבל על הציידים גם לשרוד זה את זה - וג'יאקינו לא חוסך בתיאורי האלימות שנדרשת על מנת לעשות זאת. למעשה, "איש הזאב בלילה" הוא כנראה הפרויקט האלים ביותר של מארוול עד כה, אלא שג'יאקינו לא חוגג את זה בבוטות של חלק מתכני המתחרה DC, כמו "יחידת המתאבדים" (הגרסה מ-2021) או סדרת הספין-אוף "פיסמייקר". באופן פרדוקסלי, למרות כמויות הדם הנשפכות פה, נראה שהוא דווקא מתאפק מללכת עד הסוף - והעובדה שראשים מתפצלחים שמשפריצים דם נראים פחות מאיימים בשחור-לבן, ובכן, היא כנראה עוזרת.
באופן כללי ג'יאקינו לא חותר פה לטון רציני מאוד, כך שגם צעירים יוכלו ליהנות מ"איש הזאב בלילה" מבלי לזכות ביותר מדי סיוטים כתוצאה מכך. מדובר במעשה מרשים של איזון, עם מינונים מדויקים של מתח ואימה לצד הומור קליל, גם אם מעט מקאברי פה ושם, ששומר על אופיו הבידורי של הספיישל ומונע ממנו להפוך למשהו חריג מדי בקאנון של מארוול. וזה טוב מכיוון שכאמור גם כך, במונחי ה-MCU, הוא חריג דיו. אחרי הפרוייקט הייחודי הזה ואחרי "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" שקדם לו ופלירטט גם הוא עם האימה, עוד יגיע הזמן של מארוול להתמודד באופן מחויב יותר עם הז'אנר הזה ואחרים. בינתיים, קחו לעצמכם קצת פחות משעה כדי ליהנות מהממתק המשמח הזה, שאומנם מקדים את האלווין בשלושה שבועות, אבל מתאים לו מאין כמותו.
