פעם קראתי (איני זוכר איפה ואני גם לא יודע אם זה נכון), שהסיבה שאנו מתקשים לתפוס זבובים, היא שתנועותיו של הזבוב אקראיות והוא עצמו אינו יודע לאן יפנה בכל רגע. הסיפורים הכלולים בספרה החדש של נורית זרחי "יחסיי עם ג'וני מ'", דומים לפעמים לתנועת הזבוב, לא סתם אקראיים, אלא מעוררים את התחושה שהמחברת עצמה אינה יודעת לאן תפנה. זו אינה שגגה אלא אסטרטגיה; מסוכנת שלא תמיד עולה יפה - אך ברגעיה המוצלחים ביותר מספקת חוויית קריאה שאי-אפשר להשיג בשום דרך אחרת.
14 טקסטים כלולים בספר, חלקם סיפורים קצרים וחלקם עיוניים, ויש בו שתי תנועות מנוגדות: תנועת השתחררות וחמיקה, ותנועה של לכידה. בטקסט השני בקובץ, "מחשבות שיש להימנע בהן", זרחי כותבת: "הסיפורים הכלולים בקובץ הזה הם ניסיון ללכוד מספֵּר". כניגוד עומד הסיפור "הראשון והשני", ובו מסופר על הצטרפות בעלה הראשון של המספרת לירח הדבש שלה ושל בעלה השני. הסיפור מסתיים בהיטמעותם זה בזה, והמספרת תוהה, "האם בי חסר כוח השינוי, וכמו המלך מידאס כל דבר שאני נוגעת בו הופך לעצמי? רציתי שיקרה לי משהו שיסיר את הלוט מעל הצפוי ויעיר אותי מן התרדמה של כאילו חיים". מקור התנועה הוא רצונה של הדוברת להשתחרר, ולשם כך היא נעה, לא משנה לאן, העיקר לזוז. לבת הים שנסחפה אל החוף אין ברירה אלא לחבוט בזנבה בתקווה שתצליח להתקדם.
אם כן, מה מחפשות הדמויות המופיעות בקובץ, ומה מבקשת המספרת? להשתחרר או ללכוד? להתעורר מן התרדמה ולמצוא כוח חיים, או אולי דווקא למצוא מקלט? בטקסט "זהרורים", זרחי כותבת על הספרים שקראה בילדותה. באחד מהם, אח ואחות קטנים מוצאים את דרכם לביתם בזכות זהרורים. ספר אחר פירק את המובן השגור של מושג ה"בית" ונתן לו פנים אפשריות רבות של מקום מקלט. אבל לא תמיד הבית הוא מקלט. בסיפור המהמם "מה דעתך", המספרת מתלבטת איזה כלב לאמץ, לרגעים היא שוקלת לאמץ אריה, אך אז מגיעה לפתרון המושלם, היא תהפוך בעצמה לכלב, הרי היא כבר מבויתת. בסיפור הזה, הבית אינו מקום המקלט, אלא מקומו של המבוית. ואף חיית פרא שתאומץ, אפילו אריה, לא תמחק את כניעתה של הדוברת, את כישלונה.
בטקסט המסיים את הספר, "אטיוד", כותבת זרחי כמביטה בסיפורים מבחוץ. "השאיפה להגיע לתחתית הדקה ביותר היא שהנחתה את המספרת ב'יחסיי עם ג'וני מ'... הכוונה היא לא להעמיס על החוויה פרטים נוספים כדי סיפור, אלא להפך, להוריד ככל האפשר מן החומר עד שייחשף פרצופם העירום של החיים... נפשיט את הסיפור מן השמלות הללו כדי לראות את תחילתו העירומה מזרע השעועית". זרחי, שכתבה כמה מספרי הילדים היפים ביותר, ודאי מודעת להתעצבות ה"אני" מתוך הסיפור ובעזרת הסיפור.
חלק ממה שסיפורים יכולים לעשות הוא להגן על אותו זרע שעועית, הנפש הנובטת, מפני דריסתם של בני האדם, המזיקים במזיד ובשוגג. כך, בסיפור "אש מלחכת" הילד קובע שאווזותיו לא נשחטו אלא הצליחו להימלט ועפו עם אווזי הבר. דמיון האירוע שלא התקיים מאפשר לשאת את חיי היום-יום, לסבול את מעשי העוול ולהסכין עם חולשותיהם של המבוגרים. הבדיה של הסיפור מגינה על הילד - ועל כולנו. ב"פרנציסקוס", הקדוש המגן על בעלי החיים מתגלה למספרת ומעניק לה גור כלבים, ובדומה למתרחש בספר הילדים של זרחי, "קורות קרוקודייזי באפריקה", שבו הגיבורה קונה לטאה הגדלה להיות תנין, הגור גדל להיות זאב. בשונה מסיפור הילדים, לזאב צריך למצוא פתרון מעשי. ופרנציסקוס הקדוש מופיע שוב ואוסף אותו חזרה, אולי כפי שאסף את האווזים ב"אש מלחכת".
בסיפורים האווזים נמלטים מהגורל המיועד להם ושעועית הפלא תצמח ותוביל את ג'ק לאוצר אגדי, אך לסיפורים יש כוח מוגבל. יחסיה של המספרת עם ג'וני מיטשל הסתיימו, והיא כותבת לה "תפסיקי עם זה גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל". האחריות המוטלת על מוזיקה ועל הספרות היא להציל באמצעות דמיון. אנו יודעים שכמו אורפאוס שנכשל בניסיונו להציל את אורידיקה, גם אנחנו ניכשל, אך אין לנו ברירה אלא לנוע בלי להפסיק, כמו זבובים, לחפש מוצא ובית. ואולי, לא זבוב, כמו חתול. כל מי שחי במחיצתו של חתול, מכיר את נטייתה של ברייה זו אל הסף, אל המעבר, רצונה העיקש להיכנס כשהיא בחוץ, ולצאת כשהיא בפנים. ומה גם שאנשים, כשהם בבית, הם רוצים לצאת לחופשי, כשהם בחוץ, הם רוצים לחזור הביתה, למקום המקלט.
התנועה של "יחסיי עם ג'וני מ'" היא בין שני הקטבים האלה, המיוצגים בעמדת המספרת והקוראת. ככותבת, זרחי מבקשת לצאת לחופשי, להגיע למקום חדש באמת שאינו היא עצמה, וכקוראת היא מנסה ללכוד את המספרת, אותה עצמה, כאילו הסיפורים נכתבו מעצמם והיא קוראת בהם לראשונה, יחד איתנו. מחדש ובפעם הראשונה.
"יחסיי עם ג'וני מ'", נורית זרחי, אפיק, 59 עמודים
