יוסי שרעבי ז"ל (53) מקיבוץ בארי היה נשוי לנירה ואב לשלוש בנות, יובל, אופיר ואורן. בבוקר 7 באוקטובר, מחבלים שחדרו לקיבוץ פרצו לממ"ד שבו התבצרה המשפחה, אחרי שירו בכלבם שוקו. יוסי, שהגן על אשתו ובנותיו, נחטף לעזה יחד עם בן זוגה של בתו יובל, אופיר אנגל, ועם הנער עמית שני - שניהם שוחררו לאחר 54 ימים בשבי. אחרי 98 ימים בהם המשפחה נאבקה לשחרורו, התקבלה הבשורה המרה שיוסי נרצח בשבי. אחיו אלי (52), שחי בסמוך אליו, נחטף גם הוא אחרי שאשתו ליאן ובנותיו, נויה ויהל, נרצחו. הוא עדיין בעזה, מחכה לשחרורו.
בראשית אוקטובר השנה, הוציאה עדי שרעבי (15), אחייניתם של אלי ויוסי, את השיר "בבקשה אל תעזוב". "לא תכננתי להקליט אותו, רק רציתי לבטא במילים את מה שעובר עליי ועל המשפחה שלי בשנה האחרונה", היא מספרת. "את השיר הקדשתי לאלי, בתקווה שנצליח להציל אותו עוד בחייו. תוך חצי שעה סיימתי לכתוב אותו והקראתי לאחותי הגדולה רותם, שעודדה אותי להקליט אותו בציון השנה לטבח. כל הבנות במשפחה שלנו זמרות. רותם כתבה שיר לזכרה של בת דודתנו נויה ז״ל. אנחנו מרגישות שזו ההסברה שלנו מאז השבת השחורה".
עדי פרסמה פוסט בפייסבוק בחיפוש אחרי אנשי מקצוע שיסייעו לה ביצירת הקליפ וקיבלה כמות אדירה של פניות מאנשים שהתנדבו לסייע. "הרגשתי שקיבלתי חיבוק חם מכל עם ישראל, אותו חיבוק שמחזק אותנו כמשפחות החטופים לאורך כל המאבק שאנחנו מובילים".
"יוסי אהב את החופש. הוא היה רוכב על אופנוע, גולש, עשה צניחה חופשית מספר פעמים. אדם בלי פחד, אמיץ בצורה יוצא דופן. איש שקט במיוחד, צנוע ושלו, חייכן עם לב ענק", סיפרה. "אחרי שאופיר שוחרר מהשבי, הוא סיפר לנו שיוסי יחסית בסדר, שהוא שומר על הכוחות שלו, עושה מתיחות מדי בוקר, כיבד אותם מהאוכל שלו ואפילו ניסה להתחבר עם השובים שלו. גם כשנועה (ארגמני) חזרה היא סיפרה שהוא התייחס אליה כמו לבת שלו, דאג לה וגונן עליה. אמר למחבלים שכל אינטראקציה מולה תיעשה רק דרכו, כדי שלא יתקשרו איתה בכלל. זה כל כך אופייני לו, ככה הוא גם עשה עם הבנות שלו. הוא הקריב את עצמו למענן. הידיעה על הירצחו של יוסי הפתיעה אותנו מאוד, אחרי העדויות החיוביות שקיבלנו מהחטופים ששוחררו. היינו רגועים לגביו ומיקדנו את הדאגה לאלי".
כעת המשפחה ממשיכה במאבקה להשיב את שני האחים - יוסי לקבורה ראויה בארץ ואלי לשיקום. "אלי הוא מצחיק וכריזמטי, עם נוכחות בולטת בכל חדר שהוא נמצא בו. הוא חכם בצורה יוצאת דופן, היה פותר תרגילים מתמטיים בשניות עם בתו, יהל ז"ל. הוא אוהב לאפות, ידוע בעוגת התפוזים המעולה שלו אותה היה מכין עם ביתו, נויה ז"ל".
מאז אותה שבת שחורה בה נחטף, לא קיבלה המשפחה כל אות חיים מאלי. "אנחנו מסרבים ללוות ארון קבורה חמישי במשפחה שלנו. חנה, סבתא שלי, איבדה בן, כלה ושתי נכדות. נעשה הכול כדי שלא תקבור עוד בן", עדי שיתפה בכאב.
בשיר שכתבה, עדי מייחלת "לא עוד פוסטר ברחוב, בלי להרגיש אותך קרוב". "דוד שלי הפך מאדם בשר ודם לפוסטר תלוי, תמונה ושם", היא מסבירה את הכוונה מאחורי המילים. "במקום שהוא יהיה איתי פה, אני רואה את הפנים שלו מביטות אליי מהפוסטר".
בשורה אחרת בשיר, היא תוהה האם אלי מודע לגורל משפחתו. "אנחנו מניחים שהוא לא יודע שאשתו ושתי בנותיו נרצחו, שאחיו נחטף גם הוא ונרצח בשבי. אולי מה שמחזיק אותו שם זו המשפחה שלו. בעזרת השם, כשהוא יחזור אלינו, נאלץ לספר לו את הבשורות המרות", אמרה.
עדי משתפת שבחודשים האחרונים זכתה לשיר עם קרן פלס את השיר "בשדה מאחורי ביתי" והופיעה עם יגל אושרי ביום העצמאות בלוד מול 30 אלף אנשים, אחרי ששיתפה את הקהל בסיפור המשפחתי. "המוזיקה מחברת בין אנשים וזו הדרך שלי לספר את הסיפור שלנו. אני מרגישה שאני משמיעה את קולם של כל 100 החטופים. אנחנו מייצגים את המאבק המשותף לשובם המיידי של כל החטופים והחטופות".
"אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר"
שלמה מנצור הוא החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועה, והיחידי בשבי מקיבוץ כיסופים. אחרי ששרד את פרעות הפרהוד, הוא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 עם משפחתו. בגיל 16 היה ממקימי כיסופים. הוא אב לחמישה ילדים וסבא ל-12 נכדים. ב-17 במרץ ציין את יום הולדתו ה-86 בשבי, ומוקדם יותר באותו החודש, ב-1 במרץ, אמור היה לחגוג עם אשתו מזל 60 שנות נישואים. באותה השבת באוקטובר, מזל ניצלה רגע של הסחת דעת מצד המחבלים וברחה לביתה של השכנה ואילו שלמה, כאמור, נלקח לעזה.
"אני מתגעגעת פשוט להיות איתו. לא משנה מה עשינו, העיקר להיות יחד", סיפרה נועם ספיר (21), נכדתו. "הייתי מחכה להגיע לקיבוץ, זה היה הכי כיף בעולם להיות עם סבא. המשפחה היא ערך עליון עבורו, תמיד דואג לנו ומפנק אותנו".
היום, אחרי למעלה משנה שסבה מוחזק בשבי, נועם שיתפה בתקווה שמחזיקה אותה. "אני מקווה שהוא שורד, שהוא שומר על עצמו, איפה שהוא נמצא. מאז שנחטף לא קיבלנו לגביו שום עדכון. מאז הפעם האחרונה שסבתא ראתה אותו, לא יודעים מה קרה לו. אני לא רוצה להגיע למצב - שהוא בלתי נתפס בעיניי - להיכנס חלילה למעגל השכול. מקווה שהוא יחזור אלינו בקרוב מאוד. הוא כבר היה צריך לחזור מזמן. אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר".
ב-18 לנובמבר נועם כתבה את השיר "לחישה" והקדישה אותו למאבק לשובו של סבה האהוב. "אני כותבת מגיל קטן, אבל מאז פרוץ המלחמה היה לי מחסום כתיבה רציני. לא הצלחתי לעבד את התחושות שלי. לא הצלחתי לתפוס את הסיטואציה, הגוף והמוח שלי נכנסו לשוק", היא משתפת. כעבור שנה, המחסום נפרץ ובחודש נובמבר נועם כבר כתבה מידי יום שלושה טקסטים. "פתאום זה זרם ממני. לפני המלחמה רוב הטקסטים שלי היו בעברית, אחרי המלחמה הצלחתי להבין שיותר קל לי לכתוב באנגלית, כי זה שומר עליי רחוקה מהסיטואציה עליה אני שרה. זה סוג של מגננה. בנוסף, האנגלית היא כלי הסברתי. שפה בינלאומית שבעזרתה אני יכולה לקרב אנשים מהעולם להתמודדות שלי. אז אני גם מרחיקה את עצמי וגם הופכת את זה נגיש יותר לאנשים בעולם".
בשיר היא מתארת גם את הרגע שבו הודיעו לה שסבה נחטף. "הייתי עם אחי באילת וההורים שלי היו עם סבתא, שניצלה ופונתה לים המלח. הם התקשרו להודיע לנו ואני פחדתי כל כך להגיד את זה בקול רם, שלא יהפוך למציאות. לא ידעתי מה לעשות, רציתי להסתכל לשמיים ולזעוק לעזרה. הייתי אבודה".
נועם מספרת שמאז שהשיר התפרסם היא מקבלת תגובות אוהדות. "מישהי מחו"ל כתבה לי באינסטגרם שמאז שאביה נפטר, לפני מספר שבועות, היא כמעט לא מסוגלת לשמוע מוזיקה, אבל השיר שלי הביא לה נחמה. זה בדיוק מה שקיוויתי שיקרה. השיר כתוב בצורה כזו שמאפשרת לכל אחד להתחבר אליו בדרכו שלו. מאזינים נוספים תומכים, אומרים שמוצאים בשיר המון רגש ועוצמות".
ביוני האחרון עדי ונועם השתתפו במשלחת לניו-יורק מטעם מטה משפחות החטופים ובשיתוף משרד החוץ. מאז הן מלוות אחת את השנייה בהתמודדות היומיומית במאבק לשובם של בני משפחותיהן ובתוצרים המוזיקליים דרכם הן מתבטאות. "התחברנו דרך המוזיקה, שהיא אופן ההתמודדות של שתינו עם המצב", מספרת עדי. "מלבד החברות שנוצרה בנינו, אנחנו מתייעצות אחת עם השנייה בפן המקצועי, משמיעות הקלטות זו לזו וחושבות איך אפשר להעביר את המסר בצורה טובה יותר. העובדה ששתינו חוות בתקופה הזו דברים דומים מאפשרת לנו להבין אחת את השנייה יותר טוב".
"החיבור שנוצר בנינו עמוק, אני מצליחה לשתף את עדי גם ברגעי משבר. אנחנו שותפות זו של זו בהתמודדות עם המצב", הוסיפה נועם.
כעת הן מבקשות מהקוראים "ללכת עם דיסקית או סיכה צהובה, לשתף פוסט על החטופים ברשתות החברתיות, לדבר עליהם עם חברים. זה מראה לנו שלא שוכחים אותם, שכולם איתנו במאבק לשובם".
