אדם סנדלר מזוהה עם קומדיות שלא מצליחות להתרומם הרבה מעבר להומור אינפנטילי, אבל הקריירה שלו כשחקן, תסריטאי ומפיק כוללת הרבה יותר מכך. לא מדובר רק על המקרים שבהם הוא התמסר לשיתופי פעולה עם במאים מוכשרים במיוחד כמו פול תומס אנדרסון ("מוכה אהבה") או האחים ספדי ("יהלום לא מלוטש"), אלא גם על פרויקטים שבהם הוא הכוח היצירתי המוביל.
"ליאו" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
מאז 2016 סרטיו מופקים עבור פלטפורמת נטפליקס (דרך חברת ההפקות שלו "האפי מדיסון"), שיתוף פעולה שהניב כמה מאותן קומדיות בינוניות, אך גם סרטים ראויים. רק לפני 3 חודשים עלה בנטפליקס סרט הנעורים החביב "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי" שבו סנדלר הסתפק בתפקיד המשנה של אבי הגיבורה (שגולמה ע"י בתו). כעת עלה סרט האנימציה המוצלח "ליאו" (Leo) שבו סנדלר מגלם תפקיד של לטאה מדברת, שהופכת להיות קואצ'רית לחיים של ילדים בכיתה ה'. סרט שמצליח להיות מצחיק, וחכם במידה מספקת, בזכות שיתוף הפעולה של בוגרי SNL בבימוי, כתיבה ודיבוב דמויות. חוכמתו מגולמת באופן הוא הוא מציע אלטרנטיבה לסרטי אנימציה "לכל המשפחה" בקולנוע.
לסנדלר יש כבר ניסיון לא מבוטל בסרטי אנימציה, ונוכחותו היצירתית ניכרת בהם לא רק בסוג ההומור האופייני לו, אלא גם בהדים המצויים בהם לזהותו היהודית. מקומדיית החנוכה "שמונה לילות מטורפים" (2002), דרך סדרת סרטי "מפלצת של מלון" שבהם יש סאבטקסט אלגורי שמהדהד סוגיות של זהות והתבוללות, וכעת גם בסרט הנוכחי שגיבורו הלטאה (בקולו של סנדלר) היא קצת כמו סבא יהודי שאין לו סבלנות ל"משיגעס" של הילדים של היום (או, ליתר דיוק, לדפקטים שנוצרו בגלל כשלי ההורות העכשווית). כמו בסרטיו העלילתיים, גם כאן הצוות מבוסס על שיתופי פעולה ארוכי-שנים, ויש נוכחות של בנות משפחתו – אשתו ושתי בנותיו – בקולות המדבבים. כמו ב"הבת מצווה שלי" גם כאן נראה שהסרט התהווה מתוך הפרספקטיבה של סנדלר כאבא לבנותיו.
שלושת הבמאים - רוברט מריאנטי, דיוויד ווצ'טנהיים ורוברט סמיגל - שיתפו בעבר פעולה בפינת ה"TV פאנהאוס" ב-SNL (סנדלר, כידוע, כתב והופיע בתוכנית במחצית הראשונה של שנות ה-90). כך גם בכתיבה של התסריט שבו לסנדלר וסמיגל חבר גם פול סאדו (שעבד עם סנדלר ב"הסנדלר" וב"סנדי וקסלר"). כל השותפים בבימוי ובכתיבה כבר חוו את גידול ילדיהם, ומהמקום הזה מרגישים בנוח לחרוג ממידת הזהירות והרגישות המופרזות הנדרשות כיום בהעברת מסרים. למעשה, יש סיכוי שלמרות האופי "הילדותי" של הסרט, הקהל הראוי ביותר למסריו הם דווקא ההורים. מאחורי כל קושי שחווה ילד בסרט, מסתתרת הורות לקויה – בין אם מטפחת הישגיות שטחית, או הורות הליקופטר מגוננת יתר על המידה, או שאינה קשובה באופן מספק לצרכיו הרגשיים של הילד.
לביקורות סרטים נוספות:
ליאו הוא לטאה בת 74 שחיה באקווריום בכיתת לימוד של תלמידי כיתה ה'. שכנו לאקווריום הוא הצב סקווירטל (הסטנדאפיסט ביל בר) המבוגר ממנו. יחד הם צופים כבר עשרות שנים בתלמידים המתחלפים. הם מכירים בע"פ את חומר הלימוד, וראו כבר כל מה שיכול לקרות, וכל סוג של ילד שיכול להיות, בכיתה ה'. ליאו לומד שללטאות מהמין שלו יש תוחלת חיים שמותירה לו עד שנה אחת לחיות. לכן יש לו אינטרס לצאת מהאקווריום ולחיות בזמן שנותר את החיים החופשיים שנמנעו ממנו.
בעולם של הסרט החיות יכולות לדבר, אבל בני האדם לא יודעים זאת. כאשר המורה הקבועה של הכיתה יוצאת לחופשת היריון, מגיעה המורה המחליפה הגב' מלקין (ססילי סטרונג מ-SNL) – אישה מבוגרת, כבדת גוף, חסרת רכות, הומור וסבלנות. היא מחזירה שיטות חינוך שכבר מזמן נזנחו כמו זו שבה ילדים לוקחים הביתה חיות מהכיתה, כדי ללמוד מהי אחריות. זו ההזדמנות של ליאו להגיע לבית אחד הילדים ומשם לברוח אל החופש, אך התוכנית משתבשת. הוא נחשף בטעות כלטאה שיכולה לדבר בפני הילדה הראשונה שלוקחת אותו, ויותר מכך, כלטאה שמעניקה מאבחנותיה ועצותיה בדרך משנה ומשפרת חיים.
סאמר (סאני סנדלר) היא הילדה הלא-מקובלת חברתית כי היא מדברת ולא מספיק מקשיבה. ג'יידה (סיידי סנדלר) היא ילדה מבית עשיר והישגי יתר על המידה, מיה (רסי לורס) החכמה והשקדנית הפכה לתלותית לאחר גירושי הוריה. אנתוני (אית'ן סמיגל) הוא הבריון, ובמקרה של אלי (רועי סמיגל), החששות הבריאותיים המופרזים של הוריו מונעים ממנו קשרים חברתיים. כל אחד מהם יפיק תועלת מהפרספקטיבה האלטרנטיבית של הלטאה הזקנה.
במהלך "ליאו" משולבים לא מעט קטעי שירה. החל מתחילת הסרט בה יש את שיר הילדים המצפים לתחילת שנת הלימודים, ובהמשך שירים של ילדים שבהם מוצגת תפיסת העולם שלהם והחלומות שלהם על מה שיכול להיות אחרת (בדרך כלל תוך חריגה סגנונית ממתכונת האנימציה של שאר הסרט). גם ליאו משתמש בשירים כדי להעביר לילדים את מסריו. אלו גם שירים מאוד שונים מאלו שיש בסרטי דיסני. לא שירים שלמים אלא מקטעי שירה, ויש בהם ניסיון מורגש להתרחק משירי "תקווה והעצמה" מהסוג הכל כך חביב על אנשי דיסני. חלק מהשירים מזכיר במובהק את הסגנון השירה האינפנטילי שסנדלר פיתח בשנותיו ב-SNL, אך גם השירים השלמים יותר מכילים חיבורים קומיים, לעיתים שובבים, שהיו מטוהרים מבידור תאגידי עכשווי.
מילות השירים עשויות להצחיק לא רק בגלל הדברים הנאמרים לכשעצמם, אלא מההפתעה שיש עדיין סרטים שילדים עשויים לצפות בהם ושלא עברו סניטציה פדגוגית מוחלטת. כך, למשל, באחד השירים ליאו שר לילדה בוכייה "אל תבכי / דמעות זה לחלשים / אל תבכי / זה עצל ומטופש / נגבי את הדמעות / הן מכערות אותך....וכו'". זה כמובן לא כל השיר, וההמשך שלו מבסס את התכלית של ראייה בוגרת יותר שבה הבכי הוא לא פתרון. המטרה היא לא לחלוב צחוקים מהרשעות של הדמות כלפי ילדים, אלא להשתמש בפרספקטיבה של מה שניתן להגדיר כחינוך שלא מוותר על זכותו לאתגר את העולם הרגשי של הילד, ובכך להוביל אותו למקום בטוח יותר, ופתוח יותר מבחינה חברתית. למרות שאין לשירים אופי מוזיקלי משוכלל במיוחד, כמה מהם מצליחים לרגש בתוכן המילים ובאופן בו תוכן זה זוכה להשלמה ברמה הוויזואלית.
בתקופה בה מורגש הקיפאון, שלא לומר ההידרדרות באיכות, בסרטי האנימציה הסופר מושקעים של דיסני ופיקסאר, חטיבת האנימציה בנטפליקס מפגינה עושר ראוי לציון של טכניקות ונושאים. לא בכל סרט אנימציה שמופק בה ההצלחה היא מוחלטת, אבל יש מספיק דוגמאות מרשימות. האנימציה הרוטוסקופית של "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" של ריצ'רד לינקלייטר, אנימציית הסטופ מושן של "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", השילוב של אנימציית מחשב ואנימציית דו ממד בהשראת הקומיקס ב"נימונה" - וכעת אנימציית מחשב "קונבנציונלית" יותר שיש בה לא מעט עיצוב קריקטורי מוצלח למדי. מותר כבר להגיע עם ציפיות לסרטי אנימציה של נטפליקס, וכך גם לפרויקטים של אדם סנדלר.
