אני יכולה להבין מה מפתה תסריטאים בשבלוניות של סדרות פשע. כולנו יודעים בדיוק איך הן אמורות להיראות. כולנו יכולים לדקלם מתוך שינה את המשפטים שהוטמעו במוח הטלוויזיה והקולנוע שלנו עם השנים. אורזים שתי כנופיות או יותר, עם מנהיגים כריזמטיים שנוטים לדבר בטון נמוך, מוסיפים חופן נדיב של הרבצות, קללות, איומים, נשק ודם, רצוי שיהיו בתמונה גם רוסים וערבים, ואז מערבבים טוב טוב ומגישים. מה כבר יכול להשתבש? אז זהו, שבמקרה של "פטריק" של רשת למרבה הצער (באמת מצטערת, רשת, הלוואי והייתי יכולה לזרוק לכם איזה חבל פה) חומרי הגלם האלה לא הבשילו לכדי מוצר שיתעלה על השבלונה ונותרו חסרי-טעם.
"פטריק" – הצצה
(באדיבות רשת 13)
דרמת פשע היא כמו קומדיה רומנטית לצורך העניין. החוקים ברורים. לא כל כך אכפת לנו כמה היא רחוקה מהמציאות כל עוד היא תספק לנו את הבריחה המתבקשת. ברור לכולנו שעבריינים לא מספרים סיפור קטן עם מוסר השכל לפני שהם שוברים למישהו את האף. שארכי-נבלים לא חושפים בפני היריב את התוכנית המלאה שלהם כשהם מכוונים אליו אקדח. אין לנו בעיה עם זה כל עוד הסיפור שמספרים לנו מצדיק את השעיית-האמון.
על פניו "פטריק" היתה אמורה להיות דרמת פשע שתיקח את "מנאייכ", הפרויקט הקודם שאסייג הוביל כשחקן ראשי, לפחות הצידה - אם לא למעלה. אסייג הוכיח את עצמו כשחקן מחונן בסדרה של רועי עידן שעלתה בכאן. מבלי להזיל טיפת זיעה הוא הצמית את הצופים למסך, והשלים את התסריט המצוין של עידן. מפה לשם, אסייג רצה להיכנס גם לנישה של היוצר או התסריטאי - או שניהם. "פטריק" הוא שילוב כוחות שלו ושל עידן, אלעד חן והבמאי יניב אמודאי, אבל היא גם ההוכחה המצערת שהשלם קטן מסכום חלקיו.
פטריק של אסייג הוא איש העולם התחתון שמתעורר מתרדמת אחרי ארבעה חודשים, שאליה נקלע בעקבות ניסיון התנקשות בחייו. אחרי שהוא מקבל את הזקן הצרפתי שלו בחזרה הוא מתחיל לרענן את הזיכרון הכושל שלו בעזרת ידידים טובים מכל מיני צדדים. מצד אחד ישנו איציק רוטמן (יובל סגל), הבוס שלו, ראש משפחת הפשע הגדולה בישראל, ומצד שני אלה הרוסים בראשות סבטלנה קוגאלוב (סבטלנה דמידוב), ראש המאפיה הרוסית. מצד שלישי ניגש אליו בנימוס בלש בכיר במשטרת ישראל (אייל רוזאלס) שמזכיר לפטריק כי הוא בעצם היה המקור שלו בתוך משפחת הפשע. בגדול, כולם מחכים שפטריק יזכר איפה הוא השאיר את המכולה עם הסמים, ובינתיים מחסלים אחד את השני להנאת כולם.
"פטריק" מלוהקת לעילא. חוץ מאסייג וסגל אפשר למצוא שם את לינור אברג'יל ויעל אבקסיס בתפקידי הנשים, אורי קמאי (דודו פארוק) בתפקיד הצעיר חמום-המוח, יגאל עדיקא, שלומי קוריאט ואחרים. באמת בונבוניירה של קאסט. אבל מה אפשר לעשות כשהדרמה שהם מתווכים לצופה לא מצליחה להתרומם אפילו לרגע? כשכל הכישרון הזה, של אסייג והאחרים (וההפקה המושקעת), מבוזבזים על תסריט גנרי, שנדמה שהורכב מרצף של קלישאות הז'אנר (בשני הפרקים שנשלחו לביקורת)? כשהאקספוזיציה מוגשת לצופה בפרק הראשון בצורת תדריך משטרתי מאומץ, ובכל דקה שלישית מישהו מכניס למישהו מכות או מחשמל מישהו או שולח מישהו לחסל מישהו אחר - כשברקע יושבת בלונדינית פלטינה עם שיער מוחלק ולק מושלם וממלאת שקיות קטנות באבקה לבנה. זה לא יגמר אם לא נקטר.
"פטריק" היא ההפך של "מנאייכ", שהייתה מאוד ישראלית ונשענה על הניסיון האישי של עידן. בניגוד אליה, "פטריק" משתוקקת להחתים את הדרכון ולרעות קצת באחו אחר. השלד שלה דווקא מלא פוטנציאל: מה קורה לעבריין כשהזיכרון שלו נמחק והוא לא זוכר שהוא עבריין? אבל "פטריק" לא מצליחה להיאחז בפיגומים האלה. העובדה שהיא נשענת כמעט כולה על מניירות – הדמויות, השפה, העלילה או האין-עלילה - היא עקב אכילס שליטוש וכישרון משחק מתקשים לחפות עליו, מה שהופך את הצפייה לנטולת-משקעים, מתח או אפילו סתם סקרנות בריאה. ואם דרמת הפשע שלכם שומרת בהתלהבות יתרה על החוקים ולא יוצאת מהמסגרת, אז צר לי, אתם בבעיה.
