קבוצת אנשים נכנסת לתוך מה שנדמה כמחסן או מקלט. הם מתחילים לקרצף את המקום באובססיביות, ללא מילים, ואז שולפים מסדקים ופתחים בקירות וברצפה קווצות שיער שמתחלפות במחלפות ארוכות וסמיכות. בשיאה של הסצינה הם מוצאים בור ובו תינוקת חיה, ורק כאשר המצלמה נעה עמם החוצה – הסצינה מצולמת בשוט רציף אחד – אנו נחשפים לזמן ולמקום שבו הכול מתרחש: אושוויץ-בירקנאו, מיד לאחר שחרור המחנות על-ידי הצבא הסובייטי. טיבו של החדר מתברר עתה אף הוא: תא הגזים.
הסצינה הסוריאליסטית שתיאורה התמציתי אף אינו מתקרב להסביר את עוצמתה היא האפיזודה הראשונה בסרטם של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו ואשתו המחזאית-תסריטאית קטה ובר, "אבולוציה", שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי שמתקיים בסינמטק ירושלים (מוקדם יותר השנה הוא הוצג בפסטיבל חיפה). שתי האפיזודות הבאות כבר קורות בהווה. בבודפשט, בתה של התינוקת ששרדה נפגשת עם אימה, קשישה דמנטית המתגוררת בגפה, ומבקשת ממנה למצוא את תעודת הלידה שלה לצרכים בירוקרטיים. האפיזודה הזו, בעלת אופי ריאליסטי-תיאטרלי מקודמתה, נחתמת בהתרחשות בעלת אסוציאציות אפוקליפטיות-תנכ"יות. בפרק הבא, השלישי, נכדה של השורדת, תלמיד תיכון החי עם אימו בברלין, חווה פשע שנאה על רקע אנטישמי, ויוצר קשר עם מהגרת תורכיה הלומדת איתו בבית הספר.
השאלה הראשונה שאני מפנה אל מונדרוצ'ו בראיון זום שנערך מדירתו בברלין עוסקת, כמובן, בסוגיה האתית הכרוכה בצילום בתוך מה שמתגלה כתא גזים. "היה לנו חשוב ליצור את עמדתנו כאמנים ביחס לשואה", הוא עונה ומתייחס גם לאשתו, בת לאם ניצולת שואה (מונדרוצ'ו עצמו אינו יהודי). "היו לנו כמה החלטות משמעותיות. ראשית, לא רצינו לשחזר את אושוויץ-בירקנאו. מצד שני, אם רק מדברים על זה – אי אפשר לחדור עמוק אל אפלת הטראומה. לכן בחרנו בשילוב של הריאליסטי והסוריאליסטי. להשתמש בכל האלמנטים באופן מדויק מבחינה היסטורית, אך בה בעת ברמה פואטית. להבין כיצד עובדים הזיכרון והרגשות האי-רציונליים. לכן גם בחרנו ברגע שאחרי הטרגדיה. בימים הראשונים שבהם מדובר בשטח הפקר, כאשר הצבא הסובייטי המשחרר מגיע ומבין לראשונה מה היה שם. האפיזודה היא תוצאה של מחשבות עמוקות שלנו לגבי שאלת הייצוג, כמו גם הרהור על סרטים רבים אחרים שעוסקים בנושא דומה ושאותם אנחנו לא ממש אוהבים".
סיפורה של התינוקת ששרדה מזכיר סצינה מכרעת מתוך "קרעים של אישה", שבה אימה ניצולת השואה של הגיבורה שבתחילת הסרט חווה לידה שקטה, מספרת על מאבקה של אימה שלה לשרוד ולהגן על חייה מיד לאחר לידתה. האב נשלח לגטו, ואימה הסתירה אותה מתחת ללוחות העץ של הרצפה, מניקה אותה במעט החלב שהיה ברשותה – מספיק כדי שלא תבכה ותסגיר את המחבוא. כאשר הסתיימה המלחמה, הרופא שבדק אותה לא נתן לה כל סיכוי לשרוד – אך היא שרדה. כך משלב הסרט את הטראומה הטרייה של הבת בחוויה הנוראה של האם היהודייה מזמן השואה. ההישרדות כמוטיב בין-דורי. "קרעים של אישה" (2020) שנוצר בעבור נטפליקס הוא סרטו דובר האנגלית הראשון של מונדרוצ'ו, והוא זיכה את השחקנית הראשית בו, ונסה קירבי, במועמדות לאוסקר השנה.
"היה לנו חשוב לדון באופן שבו הטראומה עוברת מדור לדור", מחדד מונדרוצ'ו את הקשר בין שני הסרטים. "לא היינו מסופקים מהדרך שבה זה מטופל ב'קרעים של אישה'. הפעם, חידדנו יותר את הרעיון הפסיכולוגי-פילוסופי של טראומה נוראה אחת המשתלטת בחשאי על הדורות הבאים. זה לא סרט על השואה, אלא על זהות. זהות במאה ה-21. התמקדנו במידה מסוימת בדור השני, אבל רצינו להראות כיצד הדור השלישי והרביעי באירופה מושפעים מהטראומה".
הסרט עוסק גם באחריות של הזהות היהודית כלפי פליטים אחרים באירופה של היום.
"זה לגמרי נכון. האפיזודה הברלינאית הייתה הראשונה שעבדנו עליה. מונח משקל רב על כתפיו של הדור הצעיר באירופה. השוק הקפיטליסטי, המרחב הדיגיטלי, הקונפליקט המזרח-תיכוני, התקינות הפוליטית. זו זהות מורכבת מאוד, ודאי אל מול החלוקה הברורה של מלחמת העולם השנייה לטובים ורעים. כאב לשלושה ילדים, שניים מהם בני נוער, אני חש שמתעוררות שאלות קשות. רצינו ליצור תחושה של עיר מורכבת".
האפיזודה השלישית מתייחסת ישירות לאנטישמיות באירופה, ובגרמניה בפרט.
"אנחנו מתגוררים בברלין שבעיניי היא מקום אלים יותר מבודפשט. ברחובות בודפשט, סממנים יהודיים אינם מסכנים אותך. זה לא כך בברלין. האנטישמיות בגרמניה הולכת וגוברת. גם משום שהקונפליקט המזרח-תיכוני נוכח כאן. הימין הגרמני מרים את ראשו, ובמידה מסוימת הופך את האנטישמיות ללגיטימית. אותו דבר קורה גם בצרפת".
מונדרוצ'ו מספר שהסרט החל מהצעה שקיבל לעבוד על הרקוויאם של המלחין ההונגרי גיורגי ליגטי – יצירה המוכרת בזכות "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק, שם היא משמשת כמוטיב המוזיקלי המלווה את הופעתו של המונוליט השחור משחר האדם ועד לעתיד. בביצועה נוטלים חלק עשרות זמרי מקהלה. לצורך האירוע התיאטרוני-מוזיקלי, שמתייחס ללב האפל של הנאציזם והקומוניזם, כתבה קטה ובר את מה שיהפוך לאפיזודה האמצעית של "אבולוציה", ולשם כך ערכה ראיונות רבים עם אימה. "הרקוויאם, שאינו חלק מהסרט, היה על-כן מקור השראה משמעותי עבורנו", הוא אומר. "העבודה עליו כמו גם חוסר הסיפוק ממה שחסר ב'קרעים של אישה' נהפכה בסופו של דבר לסרט 'אבולוציה'. בכלל, זה היה פרויקט קורונה. צילמנו ב-13 יום ובתקציב נמוך מאוד. זה היופי בסרט הזה, שעדיין אפשר ליצור סרטים כמוהו".
"אבולוציה" – קשה להחמיץ את המשמעות האירונית של כותרתו של הסרט המתייחסת לטראומה של השואה כרוח רפאים הרודפת את הזהות היהודית והאירופאית – הוא סרט בעל אופי ניסיוני שעוסק בזיכרון ורגש. השימוש בשוט רציף לכאורה בכל אחת מהאפיזודות מייצר מקבילה אסתטית לחוויה מתמשכת הנעה מהעבר, דרך ההווה, אל העתיד. הוא גם מבטא את החיבור התמטי שמתקיים בין סרטיו של מונדרוצ'ו שעוסקים בחוויה של פליטות ורדיפה. ב"אל לבן" (2014) האלגורי-אפוקליפטי הוא מספר על כלבי רחוב המתקוממים נגד בני האדם, וב"ירח יופיטר" (2017) הוא מביא סיפור פנטזיה על מהגר סורי בעל יכולות-על. "קרעים של אישה" זכור בעיקר בזכות סצינת הפתיחה המהממת שלו, המצולמת אף היא בשוט רציף אחד בן 24 דקות המתארת בריאליזם מחריד את מותה של תינוקת שזה עתה נולדה. גם האפיזודה הזו מבוססת על טראומה אישית.
"זה היה מסע מדהים עבורנו", מסכם מונדרוצ'ו. "יש קהל לסרטי הארט-האוס שלי, וזה נהדר ואני מעריך ואוהב את זה. אבל כאשר אני קולט כמה אנשים ראו את 'קרעים של אישה' ביחס לסרטיי האחרים – אני לחלוטין רוצה להמשיך וליצור סרטים באנגלית. גם כדי להיות יותר נראה. אבל זה לא אומר שהייתי רוצה לכרות את שורשיי ולא לספר את סיפוריי".
