זה היה רגע מכונן בחייו של אמיר שורוש. "החבר הכי טוב שלי גר לידי, היינו מבלים המון ביחד. ואז לקראת כיתה ג' הוא התחיל לאהוד את בית"ר ירושלים. אז הלכתי אחריו וגם אני התחלתי לאהוד אותם. הוא הביא לי דגלים, צעיפים וממש הכניס אותי לכדורגל עד שפעם אחת הייתה סיטואציה לא נעימה - הוא ועוד חבר קראו לי 'יא'ערבי'. הייתי נעלב מזה. זה היה ממש קלף נגדי. בשלב מסוים ישבתי בבית וחשבתי לעצמי, 'לא יכול להיות שהוא שונא אותי'. כשנסעתי עם המשפחה שלי לשבוע הוא בכה! אין מצב שהילד הזה שונא אותי. זה לא הגיוני. ואז בתור ילד בכיתה ג' הבנתי: הוא שונא את הערבים שנמצאים במלחמה איתנו. אני ישראלי, אין פה שאלה".
קצת כמו ראמזי, הדמות שהוא מגלם בסדרת הלהיט מבית כאן, "קופה ראשית", שורוש החליט לשים משקפיים ורודים ולהסתכל דרכם על החיים, גם כשבאחד הפרקים האחרונים מצטרף לצוות עובדי הסופרמרקט אוהד בית"ר שחבריו, איך לומר, לא בדיוק מחבבים את בני מוצאו. אולם שורוש, שנולד לאב ערבי-מוסלמי ולאמא יהודייה ממוצא תימני, גדל באילת לצד אוהדי בית"ר ירושלים רבים, וכאמור אף אהד אותה בעצמו לתקופה. "הבנתי שהבדיחה היא עליי", הוא אומר, "אבל לא החלפתי אותה לקבוצה אחרת. פשוט התנתקתי מהכדורגל. הלוואי שאוכל לחזור לאהוד אותה".
זה לא ריאיון פוליטי. זה לא ששורוש התנגד לענות על שאלות בנושא, או נתן תחושה שהוא רוצה להמשיך מהן הלאה. הוא פשוט לא הבן אדם להיכנס איתו לזה. מבחינתו, לחשוב שאדם הוא אדם, ללא שום הבדל - זו לא קלישאה אלא דרך חיים. כך הוא בחר לחיות. וזה לא שאירועים גזעניים פסחו עליו במהלך השנים, הוא פשוט בוחר להסתכל על הטוב.
"נראה לך שאם היה לי שרביט קסם שאיתו יכולתי לגרום לחלק מהחברה לא להתייחס ככה לערבים - זה היה קורה? מי שגזען הוא גזען", אומר שורוש, "יכולתי להתעסק כל חיי בכעסים, חיפוש נקמה, התקרבנות, לשאול למה נולדתי כזה, איך זה שאבא שלי ככה ואמא שלי ככה. בקלות יכולתי להישאב לשם. אבל הבנתי שיש פה בעיה - והיא לא הבעיה שלי. הבעיה היא בחוץ, וכך בחרתי להתנהג. אז נכון שבמלחמת המפרץ עוד למדתי בבית הספר היסודי באילת, בסביבת אוהדי בית"ר, ושם לילדים יש פחות שליטה על מה שהם אומרים, אבל באמת שהבנתי שהם כועסים על הערבים ששולחים עלינו טילים. הבנתי את זה שאני הערבי היחיד שם.
"בסוף אני ספגתי קריאות גנאי בדיוק כמו שילד רוסי ספג קריאות גנאי, או ילד שהוא נשי וכך הלאה. השאלה היא מה אתה עושה עם זה. ואני בחרתי להתעלם מהרעשים האלה ומזה שהם מתנהגים ככה. כי הם לא שונאים אותי, את אמיר, אלא שונאים את הערבים שנמצאים במלחמה איתנו. למדתי להבין את זה".
"אלף שחקנים הולכים ללמוד משחק בשנה, להיות זה שיצליח זה נדיר כמו לזכות בלוטו"
שורוש בן 38, מתגורר כיום בשכונת יד אליהו בתל אביב עם אשתו ושני ילדיהם. "כיף לנו פה ביד אליהו, יש תמהיל של אנשים שאנחנו אוהבים. גרנו בגבעתיים אבל שם זה קצת רמה גבוהה ופה זה קצת יותר שכונה. אני אוהב יותר שכונה", הוא מסביר בזהירות, מנסה להתהלך בין הטיפות כדי לא לומר משהו שעלול לפגוע בתושבי גבעתיים. את חיי הרווקות שלו עשה שורוש בלב תל אביב, אבל אז הבין שאם הוא רוצה להקים משפחה הוא חייב לשנות כיוון, ועבר לעיר שבה גדל. "היה לי טו מאץ' ממה שקורה פה בתל אביב מבחינת הרווקות. אלה לא היו דברים שרציתי. עצרתי את חיי הרווקות בגיל מוקדם, כי כבר בילדות קיבלתי את היכולת להסתכל על הסיטואציה ולהבין שאני לא רוצה להיות שם. הייתה לי מטרה, ועזבתי לאילת לשנה. שם גם נתתי למקצוע דדליין".
מה זה אומר?
"נתתי לעצמי דדליין בשביל להתחיל לעסוק במשחק. אמרתי שאם זה לא יקרה בחמש השנים הקרובות, אני אחפש מקצוע אחר".
למה?
"זה מקצוע שאני כל הזמן משווה אותו להימור. לבוא ולהצליח איכשהו להתבלט בין כל האנשים היפים והמוכשרים שמסתובבים כאן - זה סוג של הימור. תמיד האמנתי בעצמי, אבל הייתי מאוד מציאותי. אנשים שתפסתי מהם נשרו מהמקצוע לאורך השנים, וזה משהו שאתה לוקח בחשבון. מתוך אלף שחקנים שהולכים ללמוד משחק בשנה, להיות זה שיצליח זה נדיר כמו לזכות בלוטו".
באותם הימים, שורוש נאלץ להתפרנס מעבודות מזדמנות. הוא עבד בתור מלצר, ברמן, מחסנאי באתר בנאי, טבח ואפילו מלח בספינה באילת. אבל אז, ככה משום מקום, הגיע טופס הלוטו שכל כך חיכה לו. "כשקיבלתי את האודישן ל'קופה ראשית' זה מאוד הצחיק אותי, ומאוד האמנתי בזה", הוא נזכר בתחילת דרכו עם התוכנית, שעוד לפני סיום עונתה השלישית כבר הוכרז כי תמשיך גם לרביעית.
למקרה שחייתם בפלנטה אחרת ופספסתם את התופעה שהיא "קופה ראשית", זוהי תוכנית שעוקבת אחר דמויות שונות שעובדות בסופרמרקט "שפע יששכר", הדינמיקה בינם לבין הלקוחות, ומערכות היחסים וההיררכיות הפנימיות. היא החלה את דרכה בטלוויזיה החינוכית, דילגה לערוץ 10 ואז חזרה לתאגיד כאן. למעשה, העונה הראשונה שלה שודרה בשלושה ערוצים שונים, מה שאולי תרם לחשיפה שלה.
"בהתחלה לא ידעתי מה יקרה עם זה, בגלל שהעונה הראשונה שודרה בחינוכית ואני יודע שדברים צריכים דחיפה מנופים גדולים ותחנות גדולות בשביל להצליח מאוד, וכאן היו אז רק בתחילת דרכם. אם היום למשל תעלה סדרה בכאן - אנשים כבר יכירו ויבואו לצפות בה. אז זה לא היה ככה. אבל בגלל שהיא שודרה גם בערוץ 10, גם בחינוכית וגם בכאן - הדיבור התחיל להתגלגל. הרגשתי שמתחיל לקרות פה משהו".
שורוש מגלם כאמור את ראמזי, עובד ממוצא ערבי שהסופר הוא אהבת חייו. כל רצונו הוא לעשות את העבודה המוטלת עליו בצורה מושלמת, וזה מלווה באישיות שכולה שמחת חיים ונחמדות שלא רואים הרבה במחוזותינו. "כל הזמן מסתכלים על ראמזי כאילו שהוא נחות, אבל הוא חי כמו שהוא רוצה", אומר שורוש. "אם ראמזי מאושר ונמצא במקום שהוא רוצה להיות בו - פה זה נגמר, ומבחינת ראמזי הוא נמצא במקום הכי טוב שיכול להיות. למה צריך להיכנס לו לקרביים? מה רוצים ממנו? מה מצפים שהוא יהיה? איך הוא צריך להתנהג בשביל לרצות אנשים? הוא לא צריך לרצות את החברה, הוא חי בשביל עצמו ובשביל מה שטוב בו".
נשמע שזה בוער בך כאילו שאתה מדבר לא רק על ראמזי אלא גם על עצמך.
"אני באמת הבאתי את זה לדמות, כי אני לא יודע לשחק משהו נחות. זה עניין עקרוני אצלי בחיים. אני גדלתי כחצי ערבי כל חיי והמראה הזאת של הנחיתות, של ה'שתו לי, אכלו לי' - זה משהו שיכולתי לראות איך אני הופך להיות חלק ממנו. יכולתי להיות בן אדם פחות שמח ופחות חופשי, אם הייתי מתעקש לשאול למה אנשים עושים את הדברים שהם עושים במקום להתרכז בעצמי, אבל זה מה שלמדתי בבית - אני לא נחות.
"אני לא יכול לראות את ראמזי כנחות וגם לא את שאר הדמויות שאני עושה כרגע. במיוחד בקונקסט הזה, המרצה. מבחינתי, יש הבדל בין אדם שמרצה אחרים לבין אדם שנמצא בעבודה שלו ורוצה לעשות אותה בצורה מדהימה. יש הבדל בין אדם שמדברים אליו בצורה לא יפה והוא מתפוצץ, לבין אדם מאופק. אנשים שיסתכלו מהצד יכולים לחשוב שהוא פראייר או נחות, אבל מבחינתי, מהצד שלו הוא יוצא גדול כשהוא שותק. ראמזי בקלות יכול היה להיות דמות נאיבית שגובלת בטיפשות, אבל הוא לא טיפש. השאלה איך מסתכלים על זה".
מי זה ראמזי בשבילך?
"ראמזי הוא הסטארט-אפ שלי. האמת? אני מרגיש שזכיתי בלוטו. הוא בא לי בדיוק בטווח של הדדליין שהצבתי לעצמי".
אם אני מחזיר אותך חמש שנים אחורה, האמנת שזה יקרה?
"האמנתי, כן, אבל לא ידעתי שזה יהיה ככה".
"זה שגם ילדים אוהבים אותי וגם מבוגרים - זה מדהים מבחינתי"
כששורוש אומר "ככה", הוא מתכוון שמאז שהוא מגלם את הדמות הזאת הוא לא מפסיק לעבוד. הוא הצטרף ל"ארץ נהדרת", משחק בהצגה הקומית "ניקוי ראש לשב"כ", ומככב בסרט קולנוע שעתיד לצאת בקרוב, בעונה חדשה לסדרת הילדים "שקשוקה" ובסדרת ילדים חדשה, "בלוגה בלוז".
יש את החשש שזה ייגמר?
"תמיד יש חשש, זה קיים בכל מקצוע. אני לא חי את החשש הזה, או אומר שאני מפחד שהקריירה שלי תיפול, אז אני לא מתמודד איתו. אני יוצר בעצמי כל מיני דברים ומשתדל להיות פה בינתיים, ברוך השם. אני אומר לאשתי, 'בא לי דיי ג'וב. עבודה שאצא בשבילה מהבית בבוקר ואחזור ממנה בערב'", הוא צוחק.
מתוך "בלוגה בלוז"
(באדיבות כאן)
"בלוגה בלוז", שעלתה בתחילת השבוע בכאן חינוכית, מתרחשת במחנה קיץ לנוער. שורוש מגלם את אחד מעובדי המחנה, בתפקיד הטבח. מדובר בבחירה מפתיעה, שכן כיום הוא בשיא הפריצה שלו ובכל זאת בחר לשחק בתפקיד משני בסדרה לקהל נישתי של ילדים ונוער.
"ילדים זה הקהל הכי מדהים בעולם", שורוש מסביר, "ילדים הם האמת. כשילדים אוהבים אותך זו האהבה הכי נעימה שאפשר לקבל. אלה גם האנשים הכי מודרניים שיכולים להיות. אם אתה רוצה להיות מעודכן ולא להיות תקוע - תראה לאן הרוח של הילדים נושבת. עצם זה שגם הם אוהבים אותי וגם מבוגרים - זה מדהים מבחינתי. אני ממש שמח על הבחירה הזאת, לתת מעצמי לילדים. אני אבא צעיר ונעים לי להשתובב איתם".
נראה שבחרת בכוונה להיות במקום שקט בשיא כל הטירוף.
"בחרתי את 'בלוגה בלוז' ואת 'שקשוקה' שבהן לא אני הפוקוס אלא הילדים, וזה נחמד לי. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. כשאתה נמצא ליד 14 ילדים באטרף וצריך לשחק איתם, זה פאן. אני רגיל לעבוד מאוד קשה, ופה אתה בא לעבוד בכייף, אין עליך יותר מדי אחריות. לא צריך תמיד להיות סמלי סטטוס של תפקיד ראשי, צריך לאהוב את הדמות. גם ב'בלוגה בלוז' אני אוהב את הדמות. מה שיפה שם זה שזה שבאמת לבוא ולעשות פאן עם אנשים מצחיקים כמו ערן זרחוביץ' המלך, ועם כל כך הרבה אנשים שגרמו לי לבכות מצחוק. זו קומדיה חזקה לילדים".
הכניסה לקאסט של "ארץ נהדרת" זו הגשמת חלום מבחינתך?
"תראה, בחיים לא הייתה לי שאיפה לעשות 'המלט' ושייקספיר, אז אם אני אקבל מחר את 'המלט' אני אגיד 'איזה באסה'? יש דברים שהם יותר גדולים ממך, ו'ארץ נהדרת' היא יותר גדולה ממך. אני לא בן אדם חולם על דברים גדולים, כי זה נראה לי דבר לא הגיוני. כשהייתי ילד קטן אחד המורים נתן לנו בלון וביקש שנכתוב עליו את החלומות שנו. בלב אני תמיד ידעתי שאהיה שחקן, אבל אני זוכר שישבתי רבע שעה, רואה את כולם כותבים ואני לא מצליח לכתוב מה החלום שלי. להיות שחקן כדורגל? זה לא החלום שלי. להיות שחקן בטלוויזיה, בתיאטרון? הדבר היחיד שיכולתי להגיד זה שהחלום שלי הוא שיהיה לי ילד. אז בגיל 13 כתבתי שהחלום שלי הוא להביא ילד. לא היה לי אומץ לחלום על דברים גדולים בראש, זה הרגיש לי כמו דבר לא ממוקד, כללי כזה. אז אין לי תפקיד שאני רוצה לעשות, אין לי חלום לשחק בהוליווד, אין לי את הדברים האלה, זה לא קיים אצלי".
