באפריל של שנת 2002, בחלקה הצבאית של בית העלמין בעפולה, בהלוויה של חייל מחטיבת הנח"ל, אישה אחת התפרצה בצעקות ועוררה מהומה.
האישה הזאת היא אמא שלי, והחייל הוא בן דוד שלי.
אביעד עקירב ז"ל, הבן של גילה ועזרא מעפולה, התמוטט ולבו נדם בעת מילוי תפקידו בבסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל בתל ערד.
כל זה קרה כמעט 12 שנה לאחר שאחיו הבכור, עמית עקירב ז"ל, נהרג בזמן שירותו הצבאי בצנחנים.
הם נקברו זה לצד זה, כמו אחים שישנים על מיטות סמוכות באותו החדר.
הייתי חייל בן 19 כשאביעד נהרג, ובהלוויה שלו עמדתי ליד אימי ואחותי, בזווית כזאת שלא תאפשר לי להסתכל בעיניהם של דוד עזרא ואשתו גילה.
אחרי שעזרא עשה את הבלתי אפשרי, ואמר קדיש על בנו השני, הגיע שלב ההספדים.
הספד ועוד הספד, מילים כפופות ראש ומובסות, שלא יכלו מול גודל האסון.
מדי פעם סובבתי את ראשי לקבר של עמית, לבדוק אם גם הוא מקשיב.
ואז הגיע תורו של נציג עיריית עפולה.
הוא הוציא נייר מקומט מכיסו והחל להקריא.
סיפר על כמה אביעד היה אהוב על ידי חבריו.
על הציורים היפים שצייר.
על איך בלט במשלחת העירונית לארה"ב.
כשהגיע לשורה הרביעית, כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, קלטתי את אחותי נועצת מרפק באמא שלי, ולוחשת לה: "הוא מדבר על נעם! הוא מדבר על נעם!".
אמא שלי, באינסטינקט אימהי חייתי, נצמדה אליי והתפרצה בצעקות שבר: "תפסיק! התבלבלת בילד! התבלבלת בילד!".
נציג העירייה הרים את ראשו, הביט באמא שלי, הביט בי, קלט את הטעות, פלט עוד כמה מילים מגומגמות, קיפל את הנייר, תחב אותו בחזרה לכיס והשפיל ראש.
אחר כך התברר לנו שהוא אכן שגה, וחשב שמדובר בי.
אביעד ואני היינו בערך באותה שכבת גיל.
שנינו עם עיניים בהירות (הוא היה פי אלף יותר יפה ממני).
שנינו מאותה משפחה עיראקית שהשרישה את תרבות הבדל'ק והקובה בעפולה.
וכך קרה, שבגיל 19, מעל לקברו הטרי של בן דודי אביעד, בשכנות לקברו הוותיק של בן דודי עמית, בחלקה הצבאית של בית העלמין בעפולה, עמדתי מחובק עם אימי ואחותי, ושמעתי איך מספידים אותי.
בימים הבאים, הסיפור הזה פרש כנפיים ודובר לא מעט בעפולה המנומנמת, ואז כטבעם של סיפורים כאלה – דעך ונשכח כלא היה.
אפילו אני די שכחתי ממנו.
היחידה שלא הצליחה לשכוח הייתה אמא שלי.
בימים האחרונים הסיפור הזה עלה ובעבע בי שוב, ומתוך כל הפרטים הקטנים שחזרו אליי – הברושים המחודדים של בית העלמין, האותיות השחורות המבריקות על קברו של אביעד, הפרחים הטריים שהונחו על המצבה, הדף המקומט בידו הרועדת של נציג העירייה – הכי אני זוכר את המבט בעיניה של אמי.
מבט מצומרר, מוכה אימה.
מבט של "קוברים לי את הילד".
ולרגע היה נדמה שהיא מדמיינת את הצרחה שהיא הייתה צורחת.
ומרגישה את הבטן נקרעת כפי שהייתה נקרעת.
והיא נחנקת מקוצר הנשימה.
ורואה את השם באותיות שחורות וסימטריות על מודעת האבל.
לא הצלחתי להבין מדוע ולמה הסיפור הזה עשה את דרכו אליי דווקא עכשיו.
מה פתאום נזכרתי בו בתוך כל הכאוס של המלחמה.
בחודש האחרון יצא לי לפגוש הרבה אנשים.
פגשתי אישה ששתי בנותיה נחטפו.
פגשתי מפונים שנעקרו מבתיהם.
פגשתי חיילים. אנשי חינוך. ילדים. תושבי דרום.
פגשתי את המלצרית בקפה השכונתי.
פגשתי את מוכר הפרחים שמעבר לכביש.
פגשתי את השכנה עם הכלב במעלית.
פגשתי את הרחוב הישראלי.
וברגע אחד הבנתי למה סיפור ההספד טיפס אליי פתאום מתוך תעלות התת-מודע, אחרי שכבר נעלתי אותו והעליתי לבוידעם.
לכל האנשים האלה שפגשתי בחודש האחרון, דבר אחד משותף –
אותו מבט שפוף, מלא בעתה ובהלה שבער מעיניה של אמא שלי כשהספידו אותי בטעות.
מבט שאומר – "קוברים לנו את הילדים".
אנחנו כולנו צורחים את הצרחה שהיינו צורחים.
ומרגישים את הבטן נקרעת כפי שהייתה נקרעת.
ונחנקים מקוצר הנשימה.
ורואים את השם באותיות שחורות וסימטריות על מודעת האבל.
כולנו מרגישים שזה הגיע לפתח ביתנו, לשטיח של דלת הכניסה, מתחת לעור ובתוך העורקים.
מין תחושת אבל אישית-לאומית של "זה קרה לכולנו".
השתמשנו בכל רזרבות האוויר שהיו לנו.
כואב לנו במקומות בגוף שלא ידענו שיכולים לכאוב.
ובין אם אתה מכיר מישהו מהמעגל השני או השלישי או החמישי – העצב ניבט מהעיניים וניכר בכל הנהון ראש או בכל ברכת "בוקר טוב?" שמסתיימת בסימן שאלה.
ועדיין, מילימטר מהאובדן עצמו, אי אפשר לדמיין בכלל את מה שחווים אנשי המעגל הראשון.
תמונת סיום שזכורה לי מאותה הלוויה -
גבן המתרחק של אמא שלי ושל אמא של אביעד ועמית, כשהן יוצאות מבית העלמין.
אמא אחת שהתבלבלו לה בילד.
ואמא אחת שלא.
גילה הגיבורה נשענת על אמא שלי, שתומכת בה.
הן הולכות לאט-לאט באפריל של 2002, מתחת לברושים המחודדים בחלקה הצבאית, שלובות ידיים, שלובות דמעות, צילן נופל לצל אחד, ובפתח עומד כבר האביב.
